1
ציפורה בחשה את הקפה ביסודיות, נקישות המתכת על הזכוכית הפיקו מעין קינה מוכרת ונוּגה שהתפשטה בכל חדרי הבית. תנור האפייה השמיע צלצול התרעה וציפורה מיהרה לשלוף ממנו את המאפים שחיממה.
סמואל התרווח על הספה החומה. נחיריו נמלאים בריח גבינה מותכת ובצק חם. עיתוני סוף השבוע נחו לצדו בערימה. מבטו צף בחדר ונתקע בכוסות הקריסטל הצ'כי שניצבו על מדפי המזנון. אחת עשרה רקדניות קאן קאן הסתדרו לכבודו שורות- שורות וקשטו את חייו ברגליהן הדקיקות. רק לעתים רחוקות שלפה אותן אשתו מן הוויטרינה, רחצה, ייבשה, מזגה לתוכן יין נתזים לבן, נזהרת שלא לפגוע בגופן העדין. ובתום החגיגה השיבה אותן למשכנן- מדף מספר שלוש.סולי התכרבלה בכורסה הגדולה של סבתלאה. ידיות העץ הזוויתיות של הרהיט העתיק היו לה כזרועותיה של בלבוסטע המניחה ידיה על מותניה ומציבה גבולות בפני כל הפרזה או מכאוב. חלומותיה על בית, על משפחה, הפכו בן-לילה למורסה אדומה שצמחה במרכז בטנה.
"אנחנו מתגרשים," אמרה לבסוף, משתדלת לשמור על טון יציב. בשורות קשות יש למסור באיפוק.
שקט השתרר מסביב. סומק פשט על פני אביה בעוד המידע מפעפע לתוכו לאט ומציף את גרונו.
"מה פירוש מתגרשים?" שאל, נצרד.
ציפורה קפאה בפתח המטבח, אוחזת בשתי צלוחיות זכוכית, אחת בכל יד, עליהן נחו כוסות הקפה בחלב. "מה כבר עשית?" ידיה נרעדו והקפה נטף על אצבעותיה.
"זה פשוט נגמר, אמא."
"מה פירושו נגמר? סתם ככה נגמר!? ככה לא בונים משפחה!" מחתה ציפורה ונחתה על הספה לצד סמואל, תומכת ראשה בכפות ידיה החולות, "את עושה לי ולאבא עוול גדול."
מזמן חשדה שמשהו השתבש בחיי בתה. עשרים ותשעה יום התחמקה ממנה סולי (כן, היא ספרה את הימים). זה התחיל בסביבות פורים והחמיר בערב הפסח, כשהופיעה לליל הסדר לבדה ואמרה שדניאל בצפת. וככל שהלך וחלף הזמן, הלכה והתעצמה בציפורה התחושה שסולי שלה מסתירה ממנה דבר-מה.
סמואל חיכך את ידיו זו בזו, מנסה לאחות את המחשבות לכדי אמירה מנחמת. ימים כלילות פילל, שגם סולי שלו תהפוך כבר לאם. אבל יופי לא מביא מזל והשכל לא מצליח ללכוד אותו. יש אנשים עם מזל ויש אנשים בלי מזל, ולסולי שלו היו גם פנים יפות וגם ראש על הכתפיים, רק שהמזל תעתע בה שוב ושוב. הוא הביט בבתו. רגליה היו אסופות זו אל זו ואגרופיה קפוצים. היא כבר החליטה, נפלה בו ההבנה. בעלה עשה כנראה משהו בלתי נסלח.
"אנחנו תמיד כאן בשבילך, מאמאל'ה, את לא צריכה להתבייש לבקש מאיתנו כל מה שנדרש לך," פלט, מנסה ללכוד את מבטה.
החלחלה שליוותה את סולי למן הבוקר התגבשה לבחילה. היא הפכה שוב ושוב במשא הכבד שהסתירה מהוריה, חוששת לפרוש בפניהם את המציאות ללא קישוטי תחרה.
"נצטרך לפצות אותו בחלוקת הנכס," אמרה לבסוף.
סמואל וציפורה כבר לא היו מהירי תפיסה כמקודם, אך צעירים מכדי שהגיל יטשטש את חושי ההישרדות שלהם.
"לפצות? איזה נכס?" שאל סמואל בקול חנוק.
"הדירה, אבא, הדירה."
"שוד לאור היום!" נדהם סמואל.
"הבית של סבתא לאה שייך לי ולדודה רותה!" קפצה ציפורה ממקומה, "תגידי את זה ללמך שלך!" העברת הבעלות על הנכס כמו התאיידה מזיכרונה.
סולי דווקא זכרה את הפרטים החסרים, אך לעת עתה העדיפה להלך בין השיטין, נזהרת לא לסדוק את ההרמוניה בבית הוריה. אחרי הכל היא נזקקה לתמיכה איתנה מול בעלה בנפרד.
ציפורה זעה במושבה בכאב, זיכרונה הזדכך אט- אט. הרי היא עצמה התעקשה להעביר את נסח הטאבו על שמה של סולי, ביום בו מלאו לה שלושים.
סמואל אסף את בתה אל חיקו וליטף את גווה.
"איבדת משקל," ציין בדאגה.
סולי לא ענתה. עיניה נחו על התצלום שהיה תלוי על הקיר. היא בשמלת כלה עם פרחים סגולים קטנים ודניאל בחליפה בהירה, מרשים ונטול הבעה. תחושת החמצה נחמרה בגרונה, והיא עצרה את דמעותיה.

נקישות לא סדירות על הדלת הפרו את המועקה. ציפורה הקדימה את סולי ליד דלת הכניסה. אוֹרַן פרץ פנימה, בנעלי ספורט שריצדו באור סגול מאזור הסוליה, וטיפס על הספה הקודרת, מפגין לעין כל את נעליו הנהדרות. דורקי, אמו, נשרכה אחריו.
"מה השמחה הגדולה?" שאלה ציפורה את בתה הצעירה.
דורקי התעלמה מן החמיצות בשאלתה.
"באנו לספר לכם שלאוֹרַני יש אח קטן בבטן," אמרה בפשטות.
ציפורה לא הביעה שמחה או עצב, רק נשקה לדורקי על מצחה ונפנתה למטבח, מחניקה יבבה.
דורקי ליטפה את בטנה בחמדה, כדורית כמו מלון קטן, כאילו היו לה חיים משלה.
"ואצלנו מתגרשים," הודיעה סולי. היא הרגישה כאילו סטרה לעצמה.
"מתרגשים, בטח מתרגשים," חייכה דורקי.
"אני ודניאל מ ת ג ר ש י ם," תיקנה אותה.
"מה?! אבל למה?!" נזעקה דורקי.
"זה בדיוק מה שגם אני שואל," החרה סמואל.
"גילינו שזה לא זה."
"אז חבל שהתחתנתם בכלל," פלטה דורקי ומיד התחרטה. "האמת שאת המתגרשת השלישית השבוע. גם שרה ממטבע חוץ…. "
"תודה רבה באמת. מעודד לדעת שאני חלק מהסטטיסטיקה." סיננה סולי.
אורן ניתר, חטף כדור שוקולד מצופה שבבי קוקוס מהצלוחית שנחה על השולחן הסלוני והקפיץ אותו במצחו, משיל ממנו נשורת לבנה. דורקי ריתקה אותו לספה, מתעלמת מזעקות המחאה וניגבה במגבון לח את כתם השוקולד שהותיר על הקיר.
ציפורה, הזדרזה לערבב מים ואקונומיקה בקערית וניגשה לנקות את הכתם.
"אמא זה כבר ירד," מחתה דורקי.
"לא חשוב. תני לי לעבור על זה עוד פעם אחת כמו שצריך."
"שבי אימא, את לא צריכה להתאמץ, יהיו לך כאבים," מחתה דורקי. היא נטלה מידיה את הקערית וקרצפה את הקיר בסמרטוט, עד שהדאגה על פניה של ציפורה התפוגגה מעט.
סולי ידעה שעליה להתעניין בהריון של אחותה, אלא שעתה עורר בה תחושה עמוקה של חסך. דחף עז להסתלק משם אפף אותה מכף רגל ועד ראש, והיא נחפזה לנטוש את הבלבוסטע ובדרה את שיערותיה.
"אני חייבת ללכת."
"מה זה, את לא נשארת לצהריים!?" מחתה ציפורה.
"יש לי מסיבת עיתונאים ללקוח גדול," הודיעה, והכזב התפשט בחלל החדר כמו עננה מעיקה.
השעה הייתה אחת עשרה ועשרים, ולסולי לא הייתה שום סיבה להיחפז משם, מלבד העובדה, שהשהות בחיק משפחתה, המאיסה עליה את החיים, ממש כמו הידיעה שנישואיה כשלו.

1. רשמו לפניכם את עשרת הדברים הכי טובים שיש בחייכם.
כתבו זאת כך: אני מודה מעומק לבי על הערב הרומנטי שביליתי עם אהובי\תי, אני מודה מעומק לבי על העלאת השכר שקיבלתי החודש, אני מודה מעומק לבי על ילדי שיבדלו לחיים ארוכים וכו'. זכרו לקחת אתכם את הרשימה ולהציץ בה בכל פעם שמשהו מאיים למחוק את החיוך שלכם.2. כתבו את מה שמטריד אתכם, הכעסים על אחרים, או על עצמכם, הפחדים שמונעים שלוות נפש, האכזבות והדאגות. קחו סיר גדול, הכניסו את רשימת הפסולת הזאת לתוכו ושרפו אותה.

3. צאו לטיול קצר באזור מגוריכם, התבוננו סביב, האזינו לקולות, הריחו את הריחות, עקבו אחר הדמויות החולפות על פניכם. העלו מיד את הרשמים על הכתב. שילוב של טיול עם חוויה יצירתית משיב באחת את שמחת החיים.

4. כתבו לעצמכם היום, מכתב מעצמכם כשתהיו בני 100! תנו כמה עצות טובות לחיים. החמיאו מכל הלב, סיימו ב – אוהב\ת אני – שלחו את המכתב לעצמכם בדואר.

5. כתבו בלשון הווה את כל הדברים הטובים שהייתם רוצים שיקרו ביום הזה. כתבו זאת כך: אני מגיע\ה לעבודה בזמן, הכביש פנוי, במשרד ממתינה לי אריזת שי. היום הזה עובר עלי בשמחה וכו'. הקריאו את החזון היומי שלכם בקול רם לעצמכם.

6. כתבו סטטוס בפייסבוק, פוסט או ניוזלטר ושתפו אחרים בהרגשתכם הגרועה. עד מהרה תקבלו תגובות אוהדות שיחזקו אתכם. מילים שיוצאות מהלב – נכנסות אל הלב…

7. כתבו ברכה לעצמכם ותלו אותה בפינת העבודה שלכם, על המקרר או על הדשבורד.
כתבו זאת כך: אני מברך\ת את עצמי בכל טוב ושומר\ת על עצמי מרע. אני חי\ה, שמח\ה ומעניק\ה לאחרים את מה שקיבלתי בנדיבות.

8. כתבו מכתב תודה למישהו שעזר לכם ושלחו אותו מיד. כשאתם מפגינים אדיבות ואסירות תודה, הלב מתרחב ומצב הרוח מתרומם.

9. כתבו מודעה באחת מהרשתות החברתיות או ב yad2, בה אתם מציעים למסירה חפץ כלשהו שאין לכם שימוש בו, או מנדבים שעה מזמנכם בסיוע לאחרים. הנתינה יעילה בהרבה מתרופות נגד דיכאון ואין לה תופעות לוואי.

10. כתבו את החוויה הכי משמחת שהייתה לכם בחיים ושתפו אותה עם בני משפחה וחברים. ואם יגידו לכם שאתם מוכשרים, אל תבטלו זאת בהינף יד, אמרו תודה וכתבו עוד משהו.

הכותבת היא עורכת ספרותית ומנחת תהליכי כתיבה

וולטר ווייט חולה בסרטן ריאות סופני, הוא מורה לכימיה ומשכורתו אינה מאפשרת לו לממן את הטיפולים הרפואיים להם הוא זקוק, כי הביטוח הרפואי שלו אינו מכסה אותם. הוא מקבל הצעה נדיבה מהשוורצים – שותפיו העסקיים לשעבר, לממן את טיפוליו, אך יש לו יחסים כואבים עם בני הזוג, משום שפרש משותפותם דקה לפני שהשניים הפכו למיליונרים (מתישהו בשנות העשרים שלהם, גרטשן הצלע הנשית בשותפות, העדיפה את אליוט שוורץ על פני וולטר וויט שלנו), ואילו גיבורנו האהוב נותר מאחור.

מאז יש לו כבר את סקיילר, אישה יפה ואוהבת, שנמצאת בחודשי הריון מתקדמים, וגם את ג'וניור בנו הבכור, עלם חמודות, רגיש ומוסרי, שעל הדרך לוקה בשיתוק מוחין. זוהי סדרה שעוסקת בדרכה הביקורתית ב"אמריקאנה" כלומר: היא עוסקת בדיון ערכי ומוסרי בקורותיה של משפחה אמריקאית טובה ממעמד הביניים. וכראוי ליצירה מסוג זה, יש לוולטר משרה מכובדת (לפחות באספקט המוסרי), ובית חם עם בריכה באלבוקרקי – ניו מקסיקו, עליו הוא מנסה להגן בכל נפשו ומאודו, הן במישור הרוחני והן בגשמי.

וכמו בכל סיפור טוב, יום אחד הוא נתקל באופן מקרי בתלמידו לשעבר ג'סי פינקמן ומגלה עולם אפל ומופלא – עולם ייצור הסמים. או אז הכימאי המתוסכל הופך למדען מטורף וחסר מעצורים.

העניין הולך ומסתבך שכן מלבד לכל הדברים האחרים שיש לוולטר וויט, יש לו גם את האנק, הגיס שממלא תפקיד בכיר בסוכנות ללוחמה בסמים, ומכאן שהיחסים בין שני הגברים שצולים בשר על גחלים בצוותא, הופכים כבר למן ההתחלה לפצצת זמן מתקתקת.

יש כאן התנגשות מובהקת בין שתי איכויות, בין וולטר שמחליט לעבור על החוק כדי לדאוג למשפחתו, לבין האנק שמייצג את החוק, ותפקידו לחסל מפלצות מסוגו, כדי לשמור על אותה ערכיות ומוסריות שוולטר מנתץ במו ידיו. אלא שהשניים הם קרובי משפחה, זוגתו של האנק מארי, היא אחותה של סקיילר. וג'וניור הוא מעריץ מושבע של דודו האמיץ ודודתו הדואגת. מכאן שוולטר וויט מסתבך במסכת שקרים, שכולם נועדו להסוות את זהותו החדשה.
עד כאן קורותיו של וולטר וויט הם חיצוניים בלבד, הסרטן הממאיר הוא מאורע חיצוני הדורש טיפול רפואי חיצוני, והאחרון דורש ממון שאין בנמצא, גם המפגש עם פינקמן מתוזמן עבור וולטר וייט ע"י מאורע חיצוני ופותח בפניו פתרון מהיר וקל לבעיית המימון והעתיד של משפחתו.

אלא שמרגע זה ואילך, וולטר וויט עושה בחירות, והבחירות שייעשה יגדירו את אופיו ויתמקמו על ציר האמון שלנו. בחירותיו הן אלה שיהפכו אותו לדמות עגולה ואמינה, למרות שמעשיו יהיו מעתה והלאה קיצוניים ומופרכים. למרות שידו האמונה של תסריטאי כזה או אחר תשלח את וולטר וייט שלנו לבצע מעשים ראוותניים אפילו במושגים הוליוודיים; למרות זאת, אנו נאמין לו ונגמע בשקיקה כל בחירה שלו.

על מנת לעצב דמות מורכבת ועגולה, עלינו ככותבים להגדיר לה תשוקה גלויה ותשוקה סמויה.
התשוקה הגלויה של וולטר היא להיטיב עם משפחתו ולהשאיר לאשתו ולילדיו מקור פרנסה אחרי מותו. מסיבה זו הוא כביכול מתחבר לג'סי פינקמן ומתחיל ליצר קריסטל. וכל זאת למרות שפינקמן מספק לו אין סוף סיבות להתנתק ממנו ולחזור אל חייו הקטנים. אלא שבכל פעם וולטר מוצא דרך להחזיר את פינקמן אל מסלול הקריסטל. לפעמים נדמה לנו שהוא מאמץ את פינקמן כאילו היה בנו, בשר מבשרו. הוא כועס ורותח על מוגבלותו של פינקמן הנרקומן, הלא יוצלח, אך נחלץ לעזרתו שוב ושוב.

אז מדוע הוא בוחר בכל פעם מחדש לשוב אל מסלול הסמים?
לכאורה התשובה היא חיצונית, שרשרת מזון ארוכה מחסלת את רווחיו (עמלות וכיסוי חובות למיניהם).
אולם כשחוקרים את הזרמים התת קרקעיים של נפשו אנו מגלים שתשוקתו הסמויה של וולטר היא לתקן את האיוולת שהחיים גרמו לו, הוא כביכול משלים עם מותו שלו במישור הגלוי, ומבקש רק להספיק ולהרוויח הון עבור משפחתו, אותו הון, שמעמד הביניים אליו הוא משתייך אינו מאפשר לו לצבור.
אלא שבמישור הסמוי הוא מנסה בכל כוחו ומאודו לחיות! העיסוק החדש שלו, על אף חשרת המוות המרחפת מעליו, מעניק לו את מה שחייו "החוקיים" מנעו ממנו – מימוש של היכולות האינטלקטואליות שלו. מימוש של כוח החיוּת שבו. בחייו החוקיים הוא היה משול למת ואילו במשחק הפלילי של חייו החדשים, הוא חי כמו האלוהים בהתגלמותו.
וולטר ווויט למעשה נולד מחדש ונכנס לנעליו הגדולות של הייזנברג (השם שהוא מאמץ לעצמו), הוא האיש החפץ חיים, שמחסל את כל מי שמאיים להפסיק את חווית החיוּת החדשה שלו. ואל תטעו לחשוב,

הוא לא עושה זאת כדי להגן על משפחתו, הוא עושה זאת למען עצמו!

לא ארחיב ואגלה כאן את כל קורותיו של וולטר וייט, משום שאני מאמינה שכל אדם שוחר תרבות צריך לצפות בסדרה הנפלאה הזאת, ועל אחת כמה וכמה, כל מי שחוטא בכתיבה. רק אציין לטובה גם את דמויות המשנה שלכל אחת מהן מניעים מובהקים משלה, והן נבדלות זו מזו בצורה המאפשרת התנגשויות נוספות בין רצונות, דרכן אנו נחשפים לעלילות משנה מרתקות.

צפייה מהנה ושתזכו לכתוב דמויות אמינות ומרתקות כמו וולטר וויט.

כבר חמישה חודשים שאני מתהלכת בלי סטטוס, לובשת בגדים טובים מדי בוקר ומסרבת לחשוף טפחיים. בתחילת הקיץ הזה לקיתי בחסם כתיבת סטטוסים בפייסבוק! זה אולי לא היה אסון גדול ואפילו אפשר היה להריץ על התסמונת המשונה שלי בדיחה או שתיים, אלמלא הייתי בעצמי עורכת טקסטים ומנחה של סדנאות כתיבה. וכשהדף העסקי שלי מתהדר בהודעות מעוצבות לעילא ולעילא ומבשר על פתיחת סדנאות לכתיבה, אבל אין בו מילת תוכן אחת מזה כחמישה חודשים, אין ספק שהדבר מבדר אותי קצת פחות. ובעיקר מעיד שאיש אינו חסין מפני זמנים של התכנסות והתבוננות פנימה.

ניסיתי לברר עם עצמי למה דווקא עכשיו, למה דווקא הפייסבוק עורר בתוכי רתיעה חזקה כל כך? האם זו חרדה מדעתם של אחרים? והרי נשבעתי לא אחת שדעתם של אחרים מטרידה אותי לא יותר ממקום נידח על פני הגלובוס, ואולי בכלל יש כאן תופעה חדשה "חרדת לייקים" – משהו שעוד יכתבו עליו ויילמדו בחוג לתקשורת: המתח הזה שחולף מרגע פרסום הסטטוס ועד שמופיעים שני הלייקים הראשונים, שהם לפעמים גם האחרונים. הייתכן שבגלל זה בכל פעם שניגשתי לכתוב סטטוס, הרגשתי איך זרקור ענק מופנה לעברי וחושף את קרבי בפני אנשים שלא פגשתי מעולם, איך כל תו שאני מקלידה הופך לראיה נגדי בבית הדין האפל של דעת הקהל. בכל פעם שהתבוננתי על המרחב המזמין אותי לחשוף את עצם קיומי לעולם, רציתי לברוח למאורה שלי, לקצוץ סלט ולקפל כביסה. מבחינה מעשיתי נהגתי כרגיל יש לומר, ערכתי טקסטים, הנחתי קבוצות, כתבתי, יצאתי לחופשה משפחתית, שום דבר חריג לתקופה הזו שבין הזמנים.
ובכל זאת בכל פעם שנכנסתי לעולם הפייסבוק משהו בתוכי התכווץ והתכרכם, חשתי כמו ילדה שלא הוזמנה למסיבת כיתה.
ניסיתי להגיב לאחרים וצינזרתי גם את אלה, רציתי לתרום לייקים וגיליתי שהאגרוף שלי קמוץ.
ואז עמיתה יקרה שאלה למה אין תוכן בדף שלי, והציעה את עזרתה. היא נכנסה לאתר הבית שלי ומצאה שם טיפ שנתתי לא מזמן, ואמרה: תראי יש לך חומר נהדר בואי נפרסם אותו שלא יהיה לך דף שומם… צחקתי, זה היה הסטטוס האחד לפני אחרון שפרסמתי אחרי פסח.

התחלתי לחשוב למה, למה יש לי חסם כתיבה, ומה יש בפייסבוק הזה שמעורר דו קוטביות. הרי אני יודעת את מידתי בכתיבה כמו שאדם יודע את מידת הנעליים שלו, אני יודעת אותה כי כתיבה היא חיי, כי אני מתפרנסת ממנה והיא תמיד מהווה מקור לחדווה גדולה, ואם נדבר ניו אייג'ית כתיבה היא החוזקה הכי הכי שלי. והרי אנו נוהגים לנפנף בחוזקות שלנו, זה טבע האדם. אנשים שיודעים שהם יפים, מצטלמים יותר מאלה שלא יודעים זאת על עצמם, טיפוסים עמידים מתקשטים בסמלי סטטוס, מומחים מציגים את התעודות שלהם לראווה, סבים משוויצים בתצלומי נכדיהם בכיכר העיר, כולנו ללא יוצא מן הכלל זקוקים לאישורים מבחוץ ונוהגים ללקט אותם באמצעות אותו "יש" מוחלט שמאדיר את ערכנו בעיני אחרים.

ואולי זה עצם העניין כאן, אולי אינני רוצה להזדקק לאיש, אולי המרחב הזה בו כולם מתערטלים על הקירות, הוא הבעיה ולא אני. כמו רבים גם אני אוהבת את הפרטיות שלי, אף על פי שהכותבת שבי נזקקת לעיניים חיצוניות שיכירו ביצירתה.
אבל רגע אני אומרת, הלא מדובר כאן בחומר מקצועי גרידא, טיפ בכתיבה יוצרת, חומרים שהתיקיות במחשב שלי גדושות בהם. אז למה בכל זאת החסם?
אין לי תשובה ברורה וגם אין כוונה להיוועץ עם סבא פרויד, האסימון שלי יפול מתישהו, ואז אוכל להתבונן לאמת בעיניים באומץ וללא משוא פנים.

ולכן עברתי לשאול שאלה אחרת – איך נגמלים מהחסם הזה? במקרה שלי שיקוף של עמיתתי והצורך לשמור על רמה מקצועית, השיבו אותי בחזרה אל חיק המדיה החברתית בעיניים פקוחות לרווחה, זה קרה באשמורת השלישית, התעוררתי כי הטבע קרא לי ומאותו רגע לא הצלחתי לישון. אחרי דקות ארוכות של מאבק עם שמיכת הפיקה, הבנתי שמה שמונע ממני שינה הוא צורך עז להשמיע את קולי, קמתי ונתתי דרור לאצבעותי, פרטתי על המקלדת ונגנתי את זמרת ליבי.

והאם התגברתי על החסם? אם קראת את הסטטוס הזה סימן שכן!

רבות נאמר על הייצוג הנשי בקולנוע האמריקאי, מנסיכות פוריטניות, עד פתייניות מהגיהינום האורבני. דרך הדמויות של וודי אלן (שדווקא הוא, היהודון הקטן והמכוער, מטפל בהן באומץ מעורר הערכה), שסובלות מנוירוזה וניוון כללי. וכלה ביוצרים כמו האל הארטלי ואלן רודולף, שנשכחו אי שם בשנות ה 90 שייצרו דמויות נשיות שמתכתבות עם עולם התוכן הקולנועי בכישרון רב.

ובכן, איימי דאן (רוזמונד פייק), היא סוג של פאם פאטל אורבנית, קטלנית ומתוחכמת, שמקרינה תום ורוך בלונדיני, ולכן גם מטעה. נסיכה ניו יורקית, נשואה לניק (בן אפלק), הגבר האמריקאי ממוצע, ביבי פייס שמעריץ את אמו, עליה השלום. וכמו לכל הזוגות הנשואים, גם לשני אלה יש הרבה בעיות, רובן משמימות, וכמו עשרות מיליוני אמריקאים, גם לדאנים יש קשיים כלכליים, כתוצאה מהמיתון. עד שיום אחד איימי פשוט נעלמת וניק מתחיל לחפש אחריה. עד כאן מותחן כורסא משכנע למדי.

ייאמר לזכותה של גיליאן פלין הסופרת והתסריטאית, שהיא דווקא רצתה למסור לנו חוכמה אוניברסלית. קשים הם החיים בשניים, בעידן שבו האינטרסים והחזות הם תכלית הכל. היא בהחלט ניסתה, אך האם הצליחה באמת ובתמים לייצר סיטואציה אמינה, כזו שניתן להזדהות אתה?

האם דמותה של איימי דאן היא דמות שקולנוע בן זממנו צריך בכלל ליצור ולהוקיר, כי מלבד העובדה שהיא מתוחכמת, יפה ונקמנית מדי עבור ניק, הרי שאין בה שום עומק, תוכן או חידוש. דמויות מסוגה הן תמצית מרוכזת מאוד של הפחד מפני נשים חכמות מדי, יפות מדי, דעתניות מדי, וכן גם כפייתיות מדי.
ומנגד יש את מרגו (קארי קון), אחותו התאומה של ניק, הנפש הטובה שמוכנה לעזור לאחיה באש ובמים, למשכן את ביתה, לוותר על כספי הפנסיה שלה, הכל כדי להוכיח את חפותו. האישה האידאלית מודל 2014 – היא מסורה לשאר הבשר היחיד שלה, לא יפה ולא חכמה יתר על המידה, ולא ידוע לנו על פעילותה המינית, אבל היא נאמנה!

יש דמויות נשיות נוספות בסרט ואת כולן ניתן לתייג בקלות לשתי התבניות המשמימות, העיתונאיות כולן ביצ'יות, מהדגם של איימי, והאחרות פתיות נבובות או קדושות מעונות.

ובכן שעתיים וחצי של סחבת קולנועית, עם אסתטיקה של דרמה טלוויזיונית, כבר אמרנו? במהלכם מנסה הטיפשון התורן לחלץ עצמו בעזרת עורך דין מדליק ושחור (טיילור פרי) מציפורניה של אשתו הקטלנית, אלא שבניגוד לז'אנר סרטי "חיזור גורלי", הגיבור דווקא מבין שלא יוכל לגבור על המפלצת ובכך הופך שותף לדבר עבירה, איזו עבירה, חור עלילתי שתצטרכו למלא בעצמכם.

כל תסריט, ולא חשוב כמה פיתולים עלילתיים יכיל בתוכו, עומד על תילה של דמות הגיבור, במקרה הזה לתפקיד הגיבור, ליהקו גבר בעל גוף נפוח מאימוני כושר ומבט סתמי למדי, אבל קוראים לו בן אפלק. והעזר כנגדו, רוזמונד פייק היא אישה מרשימה למדי, ושחקנית לא רעה בכלל, ולדעתי יכולה הייתה לגלם תפקיד מתוחכם בהרבה באחד מסרטי האינדי המגניבים (קולנוע ניו יורקי עצמאי).

ולסיכום אילו הייתם אתם מגישים את התסריט לקרן לקולנוע, היו שולחים אתכם לשכתב! ככה זה, הפריבילגיה לייצר פסולת מהודרת שמורה לקולנוע ההוליוודי, שם מקשטים את הכל בבלונד זורח, בתקציב שערורייתי. ואצלנו בלי תסריט משובח, כזה שבמרכזו עומדת דמות אמינה שעוברת שינוי משמעותי, לא תקבלו שקל. ואולי טוב שכך.

הרבה פעמים כשאני טובעת בעומס
מתחשק לי לברוח להרים.
בשנים האחרונות הבנתי שגם על
ההר הכי גבוה יש ים של בעיות.הרגע שבו גיליתי שחדוות היצירה,
מכניסה שמחה לחיי, היה רגע מכונן.
עבדתי אז כעורכת תוכן של מגזין לייפסטייל
ברצועת הבוקר של שידורי קשת.
עבדתי כ 14 שעות ביום.
בשעות הפנאי הבודדות שנותרו לי
ניסיתי לכבוש את האוורסט.
מיותר לציין שתמיד הייתי דחוקה בזמן.

עד שיום אחד חזרתי לכתיבה…
להפתעתי, למרות שהכתיבה תבעה ממני
את המשאב היקר ביותר: זמן.
נשרו ממני שכבות של עומס!

איך זה קרה?
במבט לאחור, אני יודעת שלאט ובשיטתיות
החזרה לכתיבה וההתמקצעות בה
אפשרה לי להפריד עיקר מטפל.
היא הכניסה לחיי אור שהעפיל על החושך.

אם גם לך יש עומס שדוחק את תשוקת הכתיבה שלך
אני מזמינה אותך להכניס לחייך רגע של חדווה.

סדנת כתיבה יוצרת נפתחת בימים אלה.

כל הפרטים בדף הבית

וגם כאן: 052-8615477

נתנאלה רון אייזנברג
עורכת תוכן ומנחה סדנאות
לכתיבה יצירתית ושיווקית

שואלים אותי תדיר, מי מגיע לסדנת הכתיבה היוצרת שאני מנחה מזה כ 7 שנים. ובכן, הגילים נעים בין 17-82 המקצועות מגוונים וההשכלה מתיכונית ועד אקדמית. בממוצע קצת יותר נשים מגברים. שכירים ועצמאיים, מאזור המרכז ומהפריפריה, הצפונית והדרומית כאחד, עושים פעמיהם מדי שבוע כדי לצלול בעולם היצירה ולהתעשר רוחנית. רבע מלקוחותיי שומרי תורה ומצוות מזרמים שונים, מדתיים לאומיים ועד חרדים.
אבל אם נכנס לרזולציה יותר גבוהה נראה שלקוחות רבים שלי הם עורכי דין במקצועם, למעשה יש לי חיבה לעורכי דין משום ששפתם המדוברת והכתובה רהוטה בדרך כלל ויש להם יכולת טובה לבטא את עצמם. אלא שרב עורכי הדין נאלצים לכתוב בשפה משפטית, פורמאלית ויבשושית כמו כדור שינה. שזה כשלעצמו לא רע כשמגישים כתב הגנה, תזכיר או מכתב התראה. אבל כשאותו עורך דין רהוט ומלומד מחליט להגדיל את מעגל הלקוחות שלו ורוצה לכתוב מאמרים מקצועיים לטובת לקוחות פוטנציאליים, הוא מתדפק על דלתותיה של סדנת הכתיבה הקרובה ביותר שהוא יכול למצוא. פשוט כי אין לו את הכלים לבטא רגשות ולספר סיפור שיתפוס את לבם ואמונם של הלקוחות.
לקוחות טובים נוספים שלי, עוסקים בכל תחומי הטיפול, החל מפסיכותרפיסטים, מאמנים אישיים ועסקיים, מרפאים בתחומי הרפואה המשלימה ואפילו מיסטיקנים. אוכלוסייה זו לרב עובדת בעיקר עם המערכת הרגשית, הם מיומנים להאזין לצד השני ורוצים לעזור, רובם אנשים רגישים בעצמם וככאלה יש להם צורך לשתף את הזולת ולתקשר עם לקוחותיהם. אם יורשה לי להכליל, רב האנשים שמגיעים מהתחום הטיפולי זקוקים דווקא לתבנית של בניית סיפור ולמתמטיקה של הכתיבה, בשונה מעורכי הדין שזקוקים לשיעור בהבעת רגשות.
גם אנשי ההיטק פוקדים את סדנאותיי. זוהי אוכלוסיה שצמאה מאוד לרגע פרטי. רובם מבלים שעות ארוכות מדי בעבודה, שמספקת להם יציבות כלכלית. היטקיסט שחוטא בכתיבה, מחפש דרך יעילה לאוורר את נפשו, לפרוק את זמרת הלב. ולכך אין מתאים יותר מסדנה ממוקדת ותחומה בזמן.
בתווך יש אנשים בגיל הפרישה שסוף כל סוף מרשים לעצמם לכתוב את הסיפור שתמיד חלמו לכתוב. רבים מהם בשלים לכתוב יצירה משמעותית ומוכנים להשקיע זמן בהתפתחות האישית שלהם, היתרון של בני השישים ומעלה היא עובדה שאין להם כל צורך לדחות את חלומותיהם למחר, כי המחר שלהם כבר כאן והם פורצים למסע הכתיבה במלוא העוז.
האחרונים הם הצעירים, חיילים, סטודנטים וצעירים שסיימו תואר או שעדיין לא התחילו. בדרך כלל מדובר בקהל שוחר אינטרנט, חיות פייסבוק, עם יכולת הבעה טובה כשמדובר במדיה וקושי להתמיד בכתיבת יצירה בעלת נפח שעולה על עשר שורות. אצל הצעירים השמיים הם הגבול, אבל רובם ככולם מעדיפים להשקיע בסיפורים קצרים, כי רומן נראה להם כמו משכנתא וסיפור חייהם עדין צנום מכדי להעלותו על הכתב.
כולם כולם מתאחדים עלמנת לקדם חלום משותף. ואני, מה אומר לכם, ברת מזל שיש לי את ההזדמנות והיכולת לעזור לאנשים כל כך מגוונים לממש את חלומותיהם.
בקרו באתר הבית של הסדנה של נתנאלה creative-writing.co.il
יוטיוב 
ראיון לתוכנית הבוקר

כואב לך הגב לפעמים?
אמרו לך:
לעשות פעילות גופנית
לשבת זקוף
להחליף כיסא, מיטה
שיאצו, דיקור
ארקוקסיה
לאכול בלי גלוטן
להוסיף אות לשםאז אמרו
אולי אפילו צדקו

מישהו פעם שאל אותך:
אם יש לך תחושת החמצה?
האם הגשמת את כישרונותיך?
האם יש לך תת ממוש יצירתי?

אותי לא שאלו
אף פעם
רק אמרו לי שיש לי ימבה פוטנציאל
בכל פעם שכתבתי משהו
ואני חרקתי שיניים
וקיללתי בלב
שיתקעו ת'פוטנציאל שלהם ב…
(סלחו לי בתור אשת מקצוע, אם ורעיה בישראל, אני מנועה מלפרט).

אז החלטתי שתי החלטות:
לכתוב במלוא הפוטנציאל שלי
ולעזור לאחרים לממש את הפוטנציאל
זה שעושה להם כאבי גב
וגם כאבי לב

אז אם הסיפור שלך מעיק על הפוטנציאל שלך
אם נמאס לך לאגור כאב, פחד, צער, ומה שביניהם
אם בא לך לחוות חדוות יצירה
ולהשתחרר מהמטען שמעיק על גבך
אני כאן
אני והסדנה שלי שחוגגת 7 שנים להיווסדה

הפרטים על הסדנאות נמצאים בדך הזה creative-writing.co.il
והכי טוב לצלצל, נדבר קצת ונראה אם הפוטנציאלים שלנו רוצים להתאחד.