"אני לא מתלוננת", היא לחשה ולקחה את פניי אליה. היא העבירה אצבע מתגרה על שפתיי הצרות באישור ונישקה אותי כמו שרק היא יודעת, משלבת את רגליה הארוכות סביבי. החזקתי אותה כאילו היא הדבר היחיד שקיים בעולם. היא החלה להתעסק עם החולצה המגעילה שלי ואני יותר משמחתי להיפטר ממנה. התרחקתי מעט כדי להוריד את החולצה מעלי ולזרוק אותה על הרצפה. ראיתי את המבט התאוותני בעיניה כשהיא סקרה אותי.
סגרתי את דלת החדר אחריי והלכתי מרוצה מעצמי לסלון. ראיתי את שרון מביטה בי בהרמת הגבה הידועה שלה. היא ישבה על אחד משרפרפי המטבח הגבוהים ונראתה כמו חלום. אם מישהו היה שואל אותי לפני 10 שנים אם זו האישה של חיי, הייתי אומר לו כן. אם היו שואלים אותי לפני 9 שנים אם זה יקרה, הייתי אומר לו שאין סיכוי. הרבה מים עברו מתחת לגשר שבנינו אז בתיכון, ולמזלי רצה הגורל והפגיש אותנו שוב לפני שנה בתחנת הרכבת בתל אביב, ועכשיו אני כאן. עובר לגור בדירה שלה. הדירה שלנו.
"ממה אתה כל כך מרוצה?" היא שאלה אותי בחיוך וקמה לקראתי. היא פגשה אותי באמצע הדרך ונתנה לי להצמיד אותה חזרה לדלפק. נחשי, המבט שלי אמר לה. "לפרוק 4 ארגזי בגדים ולדחוף מי יודע כמה ארגזים לחדר אחר ולסגור את הדלת מאחוריך, לא באמת נקרא לפרוק מעבר דירה", היא אמרה, אבל החזיקה אותי קרוב אליה. שנינו היינו מיוזעים ממיליון המדרגות שעשינו היום עם הארגזים שלי. כבר לא בוהקים מזיעה, אבל דביקים מספיק. ובטח שביום ספטמבר חם כמו זה. אבל לא חשבתי לזוז מילימטר מאיפה שאני עכשיו.
"אבל תחשבי על זה שרק עשר בלילה וזה אומר שיש זמן לחנוך רשמית עוד כמה חדרים בדירה." אמרתי לה והרמתי אותה חזרה לשרפרף. רגליה נפשקו אוטומטית ואז החזיקו אותי במקום. הסטתי את שיערה הארוך הצידה ורכנתי כדי לנשק את צווארה, את הנקודה הרגישה שלה מתחת ללסת, והיא נאנחה. כל כך בעדינות ישר לתוך אוזני. אם היא רק היתה יודעת באיזו קלות היא יכולה לנטרל אותי מכל שיקול דעת.
"אני לא מתלוננת", היא לחשה ולקחה את פניי אליה. היא העבירה אצבע מתגרה על שפתיי הצרות באישור ונישקה אותי כמו שרק היא יודעת, משלבת את רגליה הארוכות סביבי. החזקתי אותה כאילו היא הדבר היחיד שקיים בעולם. היא החלה להתעסק עם החולצה המגעילה שלי ואני יותר משמחתי להיפטר ממנה. התרחקתי מעט כדי להוריד את החולצה מעלי ולזרוק אותה על הרצפה. ראיתי את המבט התאוותני בעיניה כשהיא סקרה אותי. הזכרתי לעצמי במעורפל לעולם לא להפסיק לעשות כושר. היא ניצלה את הזמן כדי לקום ולדחוף אותי אל הקיר הסמוך, גופיית הספגטי שלה מועפת ממנה במהירות זהה. הגוף שלה היה חסון, דביק וחם כמו שלי, הידיים שלה עדינות יותר, אבל החלטיות לא פחות.
היא ראתה את המבט בעיניי והרגישה את גופי מגיב אליה, ואני ידעתי שאם הייתי יכול, הייתי מת בשבילה. הטמפרטורה עלתה, והתנועות הואצו.
ושתי דפיקות קצרות רצופות נשמעו בדלת.
"שיט", שרון סיננה והתרחקה ממני מהר. היא הסתכלה סביבה, לא בטוחה מה לעשות קודם.
"שרון?" שמעתי את הקול המוכר מעבר לדלת. "את שם? לא היית בארוחת הערב. באתי לראות שהכל טוב. את פותחת?"
"כן. שניה", היא קראה והסתכלה עלי במבט מתחנן.
גלגלתי את עיניי והוצאת נשימה מיואשת. "את זוכרת את ההסכם?" שאלתי אותה כשהיא התכופפה אל גופיית הספגטי שלה ולבשה אותה בזריזות. היא ביקשה ממני ללכת לחדר השינה ולחכות לה שם. לא זזתי. היא עצרה, הבטיחה לי שהיא זוכרת וזירזה אותי החוצה מהחדר, מבקשת רק כמה דקות כדי להיפטר ממנו ואז נמשיך בשלנו.
יכול להיות שהיא לא אמרה להיפטר, אבל זה בהחלט מה שחשבתי. גיל, אח של שרון, היה נגד הקשר הזה מראשיתו, כשהיינו בתיכון. באותה תקופה גיל ואני היינו חברים טובים. ובכלל שלושתנו היינו קרובים, כשרק שנתיים מפרידות בינינו לבין שרון. אבל הוא תמיד היה אובססיבי, ועשה הכל כדי להוציא אותי מהתמונה. כשהיינו בשנתנו האחרונה בתיכון הוא ווידא שהקשר ייקטע באיבו, והשיג את שלו בקלות כשהתגייסתי. את העובדה שחידשנו את הקשר שמרנו ממנו. עם הזמן למדתי שלגיל לא היה משהו אישי נגדי. אולי סמלי כי הייתי החבר הכי טוב שלו, אבל זה לא היה אישי באמת. הוא פשוט לא רצה שאף אחד יקבל את שרון.
היא הסתכלה עלי נטוע במקומי, בוהה בדלת. "תומר, בבקשה. תן לי לטפל בזה."
"אבל זה חייב להיגמר, שרון. אי אפשר להמשיך ככה. את לא יכולה להפסיק הכל ולרוץ עם הזנב בין הרגליים בכל פעם שאתם נפגשים. מגיעים לך חיים גם", הוספתי ברכות.
"שרון?" גיל נשמע שוב מעבר לדלת.
"אני באה. שניה", היא קראה, ואז הסתכלה עלי. "אני יודעת", אמרה לי. "ואתה צודק. ואני אוהבת אותך." היא הוסיפה אז בטון רציני יותר, "אני אטפל בזה."
שאפתי, ספרתי עד 5, נשפתי והנהנתי קצרות. אני אעלם לזמן מה, אמרתי לעצמי. אבל אני אשאר קרוב. אם היה משהו שקומם אותי בעולם, זה העובדה שאני זה שאמור להגן עליה ממנו, אבל היא זו שמגנה עליו מפניי. מגיע לו כל מה שאני אצליח לתת לו, חשבתי לעצמי. הלכתי לחדר האורחים במקום לחדר השינה. יש לו קיר משותף עם הסלון כדי שאוכל להקשיב לכל מה שקורה, ולבוא אם יהיה צורך. יכולתי לשמוע רחשים של מילים, אבל לא להבין את השיחה. היא בטח שואלת אותו למה הוא בא, והוא בטח אומר לה שהיא לא היתה בארוחת הערב.
שנאתי אותו באותו רגע. העולם חרב אם היא לא תבוא לארוחת ערב אחת בלי להודיע לו, אבל כבר שנה שנמנעת ממני האפשרות לבוא. ההורים שלה יודעים ומפרגנים ומזמינים, אבל כולם מפחדים מהתגובה של גיל. אני לא מפחד, אמרתי לעצמי. אני פשוט רוצה לחסוך לשרון עוד צער. אני נשאר קרוב למקרה שיהיה צורך? על מי אני עובד? הצורך לצאת להציל את המצב בוער בי מהשניה שוויתרתי על סקס בגללו. ידעתי היטב שאני יוצא מהחדר הזה ברגע שאני מאבד סבלנות. ולמזלו הרע של גיל, המחסנית מתרוקנת מהר.
"אבל, גיל, אי אפשר להמשיך עם זה יותר", שמעתי את שרון אומרת לו. תעמדי על שלך. כל הכבוד. "לפעמים אני אפסיד ארוחות שישי. ואם זה קורה, כנראה שיש לי סיבה טובה. כזאת שלא מצדיקה שתבוא באמצע הלילה בלי התראה."
"אבל, שרון, דאגתי…" הקולות עומעמו שוב. הם כנראה באזור המטבח. נאנחתי בתוכי. המטבח שרק לפני כמה רגעים-
"מה זה?" שמעתי את גיל דורש.
הסתכלתי על עצמי וראיתי שהחולצה שלי לא עלי. "שיט!" כעסתי על עצמי.
"מה זה היה? יש פה מישהו?" שמעתי את הקול מתקרב אלי.
"גיל, חכה-" שרון רצה אחריו. לפני שהיא תמצא את עצמה לכודה במעבר צר, יצאתי במהירות מהחדר.
"הי, גיל", אמרתי בקול שקט. הוא נעצר במקום, וראיתי מאחוריו את הבעת הכאב על פניה של שרון. היא התחננה בפניי ללא מילים שלא יקרה שום דבר, אבל שנינו ידענו שזה לא אפשרי. הכל עמד להתפוצץ.
"מה הוא עושה כאן? מה הוא עושה כאן??" גיל צעק. הרגשתי את הכעס שבו מפסיק לבעבע ופשוט גולש החוצה. התפללתי שתדלק נורה מעל ראשי ואני אדע מה הדבר הנכון לעשות. אבל גיל התעלם מקיומי ורק הסתכל על שרון, דורש ממנה תשובות שלא הגיעו לו. "תעני לי! חידשתם את הקשר?"
"גיל, אני חושב שהגיע הזמן שתלך", אמרתי.
הוא הכחיש את קיומי עדיין, ושרון רק הסתכלה עליו, מבטה יציב, ואפילו אני לא ידעתי אם זו הצגה או לא. "גיל, אני הולכת להגיד את זה פעם אחת ואחרונה", היא פתחה, שקולה. "כל מה שקורה פה הוא לא עניינך, ולעולם לא יהיה עניינך. אם תמשיך ללחוץ, אתה לא תאהב את התוצאה שתקבל." הוא רק בהה בה. "זה ברור לך?" היא כעסה. זו הפעם הראשונה שאני בעין הסערה ועֵד לדיאלוג, אבל שמעתי על הסיטואציה הזו בדיעבד מספיק פעמים משרון, כדי לדעת שהסבלנות שלה פוקעת. משהו בי כמעט נשבר לדמעות מהמחשבה שאני חשוב לה מספיק כדי למתוח את הגבול ברור מתמיד. היא אהבה אותי באמת. אולי אפילו באותה עוצמה שאני אוהב אותה. ושוב, שנאה לגיל שטפה אותי, על כל השנים שהוא גזל מאיתנו. פתאום נהייתי מודע מדי לעצמי, והלכתי לקחת את החולצה שנותרה על הרצפה במטבח והתלבשתי במהירות. ראיתי את שרון מזהה את המבט בעיניו של גיל ולוקחת נשימה עמוקה. זהו? המלחמה התחילה? הייתי מוכן.
"גיל, לך הביתה. אין לך מה לחפש פה יותר."
"איתו? את מזדיינת איתו??" הוא רתח. "מתי בדיוק חידשתם את הקשר?"
"שרון אמרה שהגיע הזמן שתלך." התקרבתי אליהם, אל גיל בעיקר. "מהיום הדירה הזו היא גם שלי, ואתה לא רצוי פה."
"את תתני לו לדבר אלי ככה?" הוא שאל אותה, ממשיך להתעלם ממני.
"מה אתה רוצה שאני אגיד? כן, אנחנו ביחד. למרות כל מה שעשית וכל השקרים, נפגשנו שוב ודיברנו ואנחנו ביחד."
"אני לא מאמין לזה." גיל מלמל לעצמו והתחיל להסתובב בדירה. עקבתי אחרי כל צעד שהוא עשה, דרוך ומוכן לזנק.
"כמה מטומטמת את יכולה להיות, שרון?" גיל שאל והתרווח על הספה שלנו. רציתי למלוק את ראשו. "מה נראה לך, שהוא חיכה לך 10 שנים?" הוא המשיך בטון המזלזל. ואז קם, גופו רוטט מכעס ואצבע מאשימה מכוונת לסירוגין ביני לבין שרון. "הוא דפק 200 בנות אחרות בזמן שאת בכית על כתפי על אהבת חייך. יש לך מושג כמה אני אוהב אותך? ומעולם לא נתת לי סיכוי!"
לא יכולתי לסבול את זה. ידעתי שאיך שזה לא ייגמר, הסוף לא יהיה טוב. הוא היה על הסף, ושרון לא עמדה לתת לו את מה שהוא רוצה ממנה. לרגע לא חשבתי שהוא יקבל את הסירוב הזה בצורה אלגנטית כלשהי. "גיל", פתחתי, מקווה שהחברות שלנו לפני שנים עוד איכשהו שווה משהו בעיניו. לכל הפחות, ניסיתי לפחות למשוך קצת מהאש אלי. "אתה חייב להפסיק עם זה. תקבל עזרה ותמשיך הלאה. אנחנו כבר לא ילדים, וזה מזמן לא מקסים."
"אף אחד לא מדבר אליך!" הוא צרח עלי. "זה לא קשור אליך, אתה לא מבין? אתה כזה מטומטם, תומר? זה ביני לבין שרון. זה תמיד היה רק ביני לבין שרון!"
"גיל!" שרון צעקה עכשיו גם, כדי למשוך את תשומת ליבו. הוא הסתכל עליה. יכולתי להרגיש עד אלי את השינוי בגוף שלו כשהיא מדברת אליו. הכמיהה הזו אליה. צמרמורת עברה לאורך גבי.
"שרון", התחלתי בשקט, נואש להזהיר אותה, להגן עליה. היא רק הרימה יד אלי בעודה מסתכלת לאחיה בעיניים. שתקתי. לא כי אני סומך עליה, אלא פשוט כי לא היה לי מושג איך אני יכול לעזור.
"גיל, תקשיב לי." גיל היה לגמרי שלה. הוא היה מרוכז בה וצמא לכל מילה שיש לה להגיד לו. הוא באמת חושב שהוא יקבל את מה שהוא רוצה? סירבתי להאמין שזה אפשרי בכלל ששרון תיתן לו את מה שהוא רוצה. היא שלי. אחרי כל הזמן הזה, היא שלי. והיא רצתה להיות שלי. אני מאמין בזה ללא צל של ספק. "גיל, אתה חייב להפסיק. זה לא יכול להמשיך ככה. אתה צריך להמשיך הלאה, עם מישהי אחרת. אני אחותך, ואני תמיד אהיה פה, אבל אתה חייב להרפות מהשיגעון הזה, ולהמשיך הלאה. אתה מבין מה אני אומרת לך?" הוא רק בהה בה. לא חשבתי שהוא בכלל קולט שהצלילים שהיא מוציאה הן מילים עם משמעות. "גיל, אני אומרת לך שזה", היא סימנה בידיה ביניהם. "זה לעולם לא יקרה. אני מאושרת עכשיו. מאוד מאושרת." הלב שלי קפץ בחזי, מקבל אישור שהאיום הנוכחי לא יהרוס את מה שהשגנו. "אני רוצה שתהיה מאושר, אני באמת רוצה את זה. אבל זה חייב להיות במקום אחר, עם אנשים אחרים. עם מישהי אחרת. אתה מבין אותי?" היא התרככה. לפעמים פשוט הרגשתי שלא מגיע לו שהיא תאהב אותו ככה. הלב הגדול שלה היה צריך להיות מושקע רק במי שמגיע לו, שהרוויח את זה. ניסיתי לא לשנוא אותו בשביל שרון, אבל זה היה קשה.
"את לא מבינה?" הוא שאל אותה בחזרה. "את לא מבינה שאין מישהי אחרת? שלעולם לא תהיה? זו תמיד היית את. באמת שניסיתי, אבל אני אפילו לא יכול לחשוב על עצמי עם מישהי אחרת. את הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים, הסיבה היחידה שלי לקום כל בוקר."
ראיתי כמה זה מפריע לה לשמוע את זה. גם בינינו, בחדרי חדרים, היא תמיד היתה מנומסת ומגוננת באופן שדיברה עליו, אבל ידעתי שהיא מתעבת את הרעיון וסולדת מהתמונה שהוא יצר אצלו בראש. היא היתה אחותו המאומצת אמנם, אבל היא היתה אחותו. היא מעולם לא חשבה עליו בשום דרך אחרת. הוריו אימצו אותה בגיל 3 כשגיל כבר היה בן 5. בשבילה הוא תמיד היה אחיה הגדול ותו לא. בשביל גיל היא תמיד היתה סוג של פרס. ורציתי להגיד משהו. רציתי לגרום לכל המצב הזה להיפתר במטה קסם. אבל שרון הכירה אותי, ועוד לפני שהספקתי לנשום לפני ההשתלחות הבאה, היא שלחה את ידה נמוך לצידה וסימנה לי לעצור, כי היא בשליטה על מה שקורה. זה לא הרגיש ככה, אבל שוב, לא היה לי פתרון אחר. חוסר האונים הזה הוציא אותי מדעתי. הרגשתי חשוף יותר מאשר כשגיל מצא את החולצה שלי על הרצפה.
"גיל, אני אחותך, ורק אחותך. זה לעולם לא ישתנה. וגם אם לא הייתי אחותך, לא היינו זוג. אני… זה פשוט לא היה קורה. אבל זה לא משנה, כי אני כן אחותך. זה לא טבעי. אתה חייב להשלים עם זה." הוא לא אמר כלום, שוב רק בוהה בה. רציתי לפוצץ לו את הפרצוף. "בבקשה לך, ותן לנו לחיות בשקט."
לרגע הוא רק המשיך לעמוד ולבהות. הכעס שבי הלך והתעצם, ולולא שרון היתה שם כבר הייתי הורג אותו. ואז הוא פנה לאחור והלך אל הדלת. זהו? המלחמה תמה? ככה סתם? זה לא הסתדר לי. שנים של כעס וטינה והוא פשוט מוותר?
עם הגב אלינו הוא שאל את שרון, "אז אם לא הייתי אחיך, לא היית יודעת עד שלא היית מנסה?" מאיפה השאלה הזאת באה, לעזאזל? לא האמנתי שהוא באמת לא מבין מה קורה פה. הוא אולי אובססיבי וקצת מסובב, אבל הוא לא טיפש. הוא מעולם לא היה טיפש.
"אבל גיל, אתה אח שלי. אז השאלה הזאת מיותרת כי היא תישאר ללא מענה."
"או שדווקא נמצא לה מענה היום." גיל הסתובב עם חיוך קר ומריר ונצנוץ מסוכן בעיניו. הוא הרים את ידו, מציג לנו את מפתח הדירה, ואז שם אותו בכיס הקדמי של הג'ינס שלו. "אז מה את אומרת, אחות? שנפתח את הכל אחת ולתמיד ונגלה איך את באמת מרגישה כלפיי?"
הוא התחיל להתרחק מהדלת ולהתקדם לכיווננו, וראיתי ששרון בפאניקה. הפנים שלה לא חשפו כלום, אבל זיהיתי את המבע בעיניה ואת הדריכות בגופה. היא התכוננה למלחמה אמיתית והיא פחדה שהיא תפסיד, וזה תפס אותי לא מוכן. חשבתי רק עליה. מה גיל מסוגל לעשות לה? ויותר גרוע, מה אני מסוגל לעשות לו? אבל בין מחשבה למחשבה היה ואקום. כלום לא עבר לי בראש. ניסיתי להכריח את עצמי להתפקס, לחשוב על משהו, כלשהו, שאני יכול לעשות.
אבל בין הואקום לכאוס היה רעיון אחד ברור וצלול. חייב להגן על שרון ורוצה להרוג את גיל. הכרחתי את עצמי למצוא את שאריות השליטה שלי, וסיננתי, "גיל, מספיק עם השטויות. תפתח את הדלת, צא ואל תחזור." לקחתי שני צעדים לכיוונו, מסיח אותו מהכוונת ששם על שרון. "פשוט לך."
גיל רק חייך ושאל אותי, מתייחס אלי בפעם הראשונה, "אתה באמת חושב שאתה והגוף הגדול שלך יעמדו ביני לבין שרון? אני מתערב איתך שאתה תתעייף הרבה לפניי. יש לי שנים של יתרון עליך." גיל לקח צעד לכיווני, מתגרה בי. "אתה אולי חזק ואתה בכושר, אבל אין לך סיכוי עלי." הטון שלו הלך ונהייה ארסי יותר ויותר. "ביני לבין שרון יש קשר אמיתי, משהו שאי אפשר לנתק. אנחנו קשורים זה בזו." הוא עמד ממש מולי עכשיו, שרון רק כמה צעדים מאחוריי. הוא תקע אצבע בחזי כאילו הוא מעמיד אותי במקומי. אלוהים, אם רק שרון לא היתה קרובה כל כך כנראה שבאמת הייתי הורג אותו. "אתה אולי בא והולך, ואיכשהו חוזר שוב. אבל תקשיב לי טוב, תומר. אתה לא נשאר. לעולם."
הכעס שלי הפך לזעם, וכמו בתיאורים הכי מוגזמים, אני יכול להישבע זה עיוור אותי. לא ראיתי יותר כלום. במעומעם זכרתי ששרון שם, אבל ראיתי רק את המטרה שלי: גיל. כבר הרגשתי את טעם הניצחון בפי, הרגשתי איך חיוך קטן של סיפוק עולה על שפתיי. הגוף שלי חש את הזעם הזה ממלא אותו וטוען אותו, ובקול מת לחלוטין אמרתי לשרון בלי להניד עפעף בכיוונה, "שרון, לכי. עכשיו." לא שמעתי אותה זזה, מדברת או נושמת. בקושי הייתי מודע לקיומה. אני חושב שהיא ניסתה להתקרב, אבל הבינה שאין טעם, שזה קרב אבוד. ואולי דמיינתי. אולי רציתי לחשוב שאני כזה מאיים והניצחון היה שלי עוד לפני שהתחלנו.
לחלקיק שניה ראיתי את מבטו של גיל מוסת לימינו, עוקב אחרי שרון כשהיא הלכה אל שרפרפי המטבח שעד לפני רגע היו הדבר הכי סקסי בחיי. גל נוסף של החמצה עבר בי. גיל לקח ממני הכל. בזמנו הוא סכסך ביני לבין שרון, התגייסתי – שלא באשמתו של גיל, אבל למי לעזאזל אכפת בשלב הזה – ומאותו רגע הוא דאג שלא ניפגש. היא התגייסה בעצמה, ובאופן טבעי הקשר פשוט מת. בגללו. ועכשיו הוא לוקח לי אותה שוב. ואני עומד מולו, רותח מזעם, עד שאני יכול להישבע שעשן יוצא מכל גופי, והבן זונה עומד שם, עם האצבע שלו תקועה לי בחזה, וצוחק.
"אני נותן לך הזדמנות אחרונה, גיל. לך!"
"או שמה, גבר?" הוא שאל בזלזול והניח את ידו על לחיי בטפיחה. "תרביץ לי?" העובדה שגיל חצי ראש מעליי גרמה לי להרגיש כמו ילד קטן במגרש של הגדולים. שנאתי אותו על זה שהוא גורם לי להרגיש ככה. ידעתי שאני יכול להגן על עצמי בלי שום בעיה. ובטח שאני יכול להגן על שרון, אם התמריץ הנכון יופיע. והתמריץ היה פה במלוא הדרו, מתגרה בי ומשחק בי, ודוחף אותי לעשות את מה שהגוף שלי התחנן בפניי שאעשה – אנטרל את האיום. אני אפילו לא זוכר שקיבלתי את ההחלטה במודע, אבל רגע מאוחר יותר הידיים שלי היו על גיל, דוחפות אותו ממני. ודוחפות אותו עוד עד שהוא נפל לאחור, כמעט מגיע לדלת ממנה זחל פנימה. כבר עמדתי לזנק את הטרף שלי כששרון צצה משום מקום, עומדת לצדי, שולחת את ידיה קדימה ומתחננת בפניי, "תומר, אל תהרוג אותו." ולפתע היד שלה נגעה בי ומשכה אותי בבת אחת משכרון החושים ששהיתי בו חזרה למציאות. המציאות בה שרון עומדת ומתחננת על חייו של גיל.
גיל מיד קפץ על ההזדמנות לשחק בי שוב. "זה כואב, הא? ששרון מוכנה להקריב אותך לטובתי. מרגיש קצת כמו דז'ה-וו, לא תומר? תגיד, זה כואב יותר בפעם השניה?"
"גיל, תסתום את הפה שלך כבר. פשוט תסתום כבר!!" שרון צרחה. לא היה לי מושג אם היא היתה היסטרית או עצבנית. לא היה לי מושג מכלום יותר. העולם הסתחרר סביבי וכבר לא ידעתי באיזה צד אני. אני בצד של שרון. אבל… באיזה צד היא? בזמן שניסיתי למצוא היגיון גיל קם על רגליו, ושרון הסתכלה עלי בעיניים פעורות, רוצה לדעת שאני מבין. מבין מה?? "תומר, הוא לא שווה את זה. בבקשה תאמין לי שהוא לא שווה את זה. אנחנו נמצא דרך להיות ביחד בלעדיו." כנראה שלא הבנתי כלום ממה שהיא אמרה כי היא הסתכלה עלי מיואשת, עוצמת את עיניה ומחזיקה את ראשה ביד אחת. "תומר, בשבילי, תתאפק עוד טיפה. אל תתן לו לקחת אותך ממני שוב."
התחלתי לחבר מילה למילה, ונוצרו משפטים. בהיסח דעת ראיתי את גיל מתקרב אלינו שוב. בערה בי תשוקה חדשה לחבוט בו עד שהמוח שלו ישכח ששרון קיימת. אבל המשפטים ששרון אמרה התחילו לקבל משמעות. "תומר, אתה איתי? אתה מקשיב לי?" שרון שאלה. כמעט במאמץ פיזי אמיתי מבטי הלך אליה. היא אומרת לי לא להרוג אותו כדי לא להסתבך? זה המסר?
אלוהים ישמור, אידיוט, היא מנסה להגן עליך. איך יכולתי, אף לרגע אחד, לחשוב אחרת. היא כבר הוכיחה לי שהיא בצד שלי, אם הייתי צלול מספיק כדי להפנים. זה גיל, סיכמתי. הוא מוציא אותי מדעתי עד שאין לי מושג מה קורה סביבי. "בסדר", מלמלתי. הלוואי והיה לנו זמן, רק שנינו, לשבת ולחשוב בהיגיון איך להיפטר ממנו. באופן מוחלט כלשהו, אבל כזה ששרון תוכל לחיות איתו. גיל, שניצל את ההפוגה הקלה, קם ונעמד מאחורי שרון. איכשהו, למרות כל מאמציי, הגענו למצב שהייתי נואש למנוע. גיל ואני ניצבים זה מול זה במערכה האחרונה, ושרון תקועה באמצע. גיל היה ער לאירוניה ושוב חייך אלי חיוך מרושע. אני לא יודע מה הוא חשב, אבל מה שזה לא יהיה, לא הולך לקרות. יהיה המחיר אשר יהיה.
שרון שמה לב למצב בעצמה וניסתה להרגיע את הרוחות לפי שהכל מתחמם שוב. "גיל, אני לא יודעת מה עובר לך בראש, אבל שנינו יודעים שהדבר הנכון היחיד פה, הוא שתלך. עכשיו."
"אז נגמר? זה מה שאת אומרת?" גיל שאל אותה. לא הצלחתי להבין לאן הוא חותר. עד כה המסר לא היה ברור?
"זה מעולם לא התחיל. אבל כן, זה נגמר. כאן ועכשיו." היא ענתה לו בלי למצמץ.
"אז זה הסוף? לא עוד הזדמנויות וניסיונות ואולי כן ואולי שם. זה נגמר לתמיד?" הוא שאל שוב. בשביל מי שנפל לו האסימון סוף סוף, הוא נשמע כמו טיפש מוחלט.
"אולי די עם המשחקים? כן, זה נגמר, לתמיד. סופי בהחלט", היא ענתה.
גיל רכן קדימה אליה, פניו רציניים, כמו שמעולם לא ראיתי מישהו מתכוון למשהו יותר מגיל ברגע זה. "אז אין לי מה להפסיד יותר." הוא אמר ותפס את זרועה. היא לקחה צעד אחורה, נתקלת בי קלות. מתוך אינסטינקט זזתי הצידה, ואת מה שקרה בהמשך ראיתי כמו סצנת אימה בהילוך איטי.
גיל אוחז בשרון ומתקרב לנשק אותה, ממלמל משהו על זה שעכשיו היא תדע על מה היא ויתרה. שרון מסובבת את ראשה הצידה, מנסה לחמוק מאותו מגע לא רצוי. גיל ממשיך להתקרב, מוכן לקחת מה שיוכל לתפוס. הוא כבר היה קרוב. כמו בסרט אימה אמיתי, צפיתי מהופנט, חרד מפני מה שעומד לקרות, ומנסה נואשות לעצור את המתרחש בכוח מחשבתי. כמובן שזה לא עבד.
ופתאום מסרט אימה עברתי למצב הישרדות. הטורף כבר מעל הטרף שלו, וכמו לביאה שואגת, ואולי באמת שאגתי, זינקתי על גיל, דוחף אותו בכל כוחי. הוא הספיק לזרוק אגרוף לפני שמעד. הוא צעד כמה צעדים לאחור, מנסה להתייצב, אך סיים כשגבו פגע בקיר ליד הדלת ונפל לרצפה. ניצחון! טעמתי את המתכתיות המוכרת על לשוני, והרגשתי איך הדם משפתי מטפטף על הזיפים הטריים של היום. אבל ניצחתי את גיל. ואז שמעתי אנחה מאחוריי. ראשי הסתובב לכיוון הרחש בחדות. שרון היתה על הרצפה גם היא, זרזיף דם נוזל מאפה. אלוהים ישמור! הסתכלתי סביבה, מחפש רמז למה שקרה, דרך להאשים את גיל גם בזה. אבל לא היה שם כלום. אני עשיתי את זה? עיניה הסתכלו בעיניי והושפלו לזרועי. כתם דם עדין היה על מרפקי.
"את בסדר?" דאגתי.
"כן, כן, זה כלום. אני- תומר!" היא קראה. לא הספקתי להסתובב והמסה של גיל נכנסה בי והעיפה אותי לרצפה. קראתי אליה, רוצה לוודא שהיא לא נפגעה, אבל לפני שהוצאתי מילה מפי גיל כבר היה עלי והאגרוף שלו הלם בפניי.
"תומר!" היא קראה שוב. "גיל, התחרפנת לגמרי! תרד ממנו!"
"שרון, כדאי שתסתמי או שתהיי הבאה בתור, שמעת אותי?"
"אתה מאיים עלי, אח?" היא התגרתה בו. לרגע חשבתי שהיא זו שהתחרפנה, ומיד הבנתי שהיא מרוויחה לי זמן. התגלגלתי וזרקתי את גיל מעלי. קמתי מיד וניגבתי את לחיי עם גב היד. נקי, אבל תישאר חבורה זה בטוח. נגעתי בשפתי עם קצות האצבעות. נרתעתי מהכאב. השפה היתה פתוחה ומדממת. גיל כבר היה על רגליו.
"שרון", דיברתי אליה מבלי להוריד את מבטי מגיל. שמעתי את הנשימות הקצרות וידעתי שהיא בוכה בשקט. דיברתי מהר כי הזמן השאול הלך ואזל. "שרון, אני יודע שזה כואב, אבל ההסכם-" לא הספקתי לסיים את המשפט לפני שגיל שלח אגרוף ללסת שלי. התעלמתי מהכאב, אחזתי בו ובעטתי בִרְכִּיַה ישר למפתח הלב שלו. הוא התנשף ומעד קדימה. אבל במקום ליפול הוא הפיל את עצמו עלי, דוחף אותי לרצפה. ניסיתי לבלום את הנפילה עם משקלו העודף של גיל עלי, אך ידי תפסה רק את העציץ, מושכת אותו למטה עם שנינו. שלחתי ידיים לפניו של גיל, דוחף את אצבעותיי לעיניים, אף, פה, מנסה להדוף אותו ממני בעודו הולם בי. אבל הדבר הבא שידעתי היתה תחושת חיכוך מתוך ראשי וכאב שלא יתואר. הבנתי שהוא שבר לי את האף.
"תומר, הם בדרך", שמעתי את שרון אי שם לידי. הרגשתי שמשהו מושך את גיל מעלי, אבל אז שמעתי אותה ואת אחד הכיסאות נופלים. שניה לאחר מכן בעיטה פגעה לי בצלעות ואחריה רדפה עוד בעיטה ועוד בעיטה. הדבר האחרון שאני זוכר היה צליל של ריסוק ושבירה, דלת שנטרקת בקיר ופלוגת שוטרים שמילאו את הדירה. שרון בכתה והכל סביבי השחיר.* * *
התעוררתי מאוחר יותר. בטרם פקחתי עיניים הרגשתי את גופי דואב כאילו נכנסה בו משאית. זיכרונות אמש עלו בי. רציתי לראות בעצמי, אך גופי מחה בתוקף. נאנקתי מהכאב.
"אל תדבר", שמעתי את שרון. לאט ובזהירות פקחתי את עיניי, מגביל את התנועה לעפעפיי בלבד. "אלוהים, אלה היו 36 השעות הארוכות בחיי." היא חייכה אלי והוסיפה, "אבל העיקר שאתה בסדר עכשיו. עשו לך 9 תפרים בשפה, זה עוד יציק אחר כך אני בטוחה. והיו צריכים להחזיר את האף היפה שלך למקום. אבל למעט כמה חבורות מכוערות למראה, הלחי והלסת והצלעות שלך שלמות לחלוטין."
הסתכלתי עליה המום. 36 שעות? מה קרה בזמן ששכבתי פה? היו לי המון שאלות. נענעתי בראשי קלות, מתלבט ממה להתחיל, אבל שרון שמה יד עדינה על לחיי הבריאה ועצרה אותי. "אל תחשוב על זה. אני מבטיחה לענות על הכל, אבל עכשיו רק תנוח. אני הולכת להתקשר להורים. הם שומרים על הדירה עד שיסדרו את הדלת. הם שאלו עליך, מן הסתם." היא נישקה אותי בעדינות על המצח. "אני אוהבת אותך. אני שניה פה בחוץ, בסדר? תנוח", הורתה לי בחיוך והבטיחה, "אני לא הולכת לשום מקום."
היא פנתה לצאת וראיתי חבורה על זרועה. חשבתי על גיל ונשבעתי שאם אי פעם יהיה סיבוב נוסף, אני לא אתפס לא מוכן שוב.
המשחק נגמר, חשבתי ונאנקתי שוב מכאב. ניצחתי.
"ממה אתה כל כך מרוצה?" היא שאלה אותי בחיוך וקמה לקראתי. היא פגשה אותי באמצע הדרך ונתנה לי להצמיד אותה חזרה לדלפק. נחשי, המבט שלי אמר לה. "לפרוק 4 ארגזי בגדים ולדחוף מי יודע כמה ארגזים לחדר אחר ולסגור את הדלת מאחוריך, לא באמת נקרא לפרוק מעבר דירה", היא אמרה, אבל החזיקה אותי קרוב אליה. שנינו היינו מיוזעים ממיליון המדרגות שעשינו היום עם הארגזים שלי. כבר לא בוהקים מזיעה, אבל דביקים מספיק. ובטח שביום ספטמבר חם כמו זה. אבל לא חשבתי לזוז מילימטר מאיפה שאני עכשיו.
"אבל תחשבי על זה שרק עשר בלילה וזה אומר שיש זמן לחנוך רשמית עוד כמה חדרים בדירה." אמרתי לה והרמתי אותה חזרה לשרפרף. רגליה נפשקו אוטומטית ואז החזיקו אותי במקום. הסטתי את שיערה הארוך הצידה ורכנתי כדי לנשק את צווארה, את הנקודה הרגישה שלה מתחת ללסת, והיא נאנחה. כל כך בעדינות ישר לתוך אוזני. אם היא רק היתה יודעת באיזו קלות היא יכולה לנטרל אותי מכל שיקול דעת.
"אני לא מתלוננת", היא לחשה ולקחה את פניי אליה. היא העבירה אצבע מתגרה על שפתיי הצרות באישור ונישקה אותי כמו שרק היא יודעת, משלבת את רגליה הארוכות סביבי. החזקתי אותה כאילו היא הדבר היחיד שקיים בעולם. היא החלה להתעסק עם החולצה המגעילה שלי ואני יותר משמחתי להיפטר ממנה. התרחקתי מעט כדי להוריד את החולצה מעלי ולזרוק אותה על הרצפה. ראיתי את המבט התאוותני בעיניה כשהיא סקרה אותי. הזכרתי לעצמי במעורפל לעולם לא להפסיק לעשות כושר. היא ניצלה את הזמן כדי לקום ולדחוף אותי אל הקיר הסמוך, גופיית הספגטי שלה מועפת ממנה במהירות זהה. הגוף שלה היה חסון, דביק וחם כמו שלי, הידיים שלה עדינות יותר, אבל החלטיות לא פחות.
היא ראתה את המבט בעיניי והרגישה את גופי מגיב אליה, ואני ידעתי שאם הייתי יכול, הייתי מת בשבילה. הטמפרטורה עלתה, והתנועות הואצו.
ושתי דפיקות קצרות רצופות נשמעו בדלת.
"שיט", שרון סיננה והתרחקה ממני מהר. היא הסתכלה סביבה, לא בטוחה מה לעשות קודם.
"שרון?" שמעתי את הקול המוכר מעבר לדלת. "את שם? לא היית בארוחת הערב. באתי לראות שהכל טוב. את פותחת?"
"כן. שניה", היא קראה והסתכלה עלי במבט מתחנן.
גלגלתי את עיניי והוצאת נשימה מיואשת. "את זוכרת את ההסכם?" שאלתי אותה כשהיא התכופפה אל גופיית הספגטי שלה ולבשה אותה בזריזות. היא ביקשה ממני ללכת לחדר השינה ולחכות לה שם. לא זזתי. היא עצרה, הבטיחה לי שהיא זוכרת וזירזה אותי החוצה מהחדר, מבקשת רק כמה דקות כדי להיפטר ממנו ואז נמשיך בשלנו.
יכול להיות שהיא לא אמרה להיפטר, אבל זה בהחלט מה שחשבתי. גיל, אח של שרון, היה נגד הקשר הזה מראשיתו, כשהיינו בתיכון. באותה תקופה גיל ואני היינו חברים טובים. ובכלל שלושתנו היינו קרובים, כשרק שנתיים מפרידות בינינו לבין שרון. אבל הוא תמיד היה אובססיבי, ועשה הכל כדי להוציא אותי מהתמונה. כשהיינו בשנתנו האחרונה בתיכון הוא ווידא שהקשר ייקטע באיבו, והשיג את שלו בקלות כשהתגייסתי. את העובדה שחידשנו את הקשר שמרנו ממנו. עם הזמן למדתי שלגיל לא היה משהו אישי נגדי. אולי סמלי כי הייתי החבר הכי טוב שלו, אבל זה לא היה אישי באמת. הוא פשוט לא רצה שאף אחד יקבל את שרון.
היא הסתכלה עלי נטוע במקומי, בוהה בדלת. "תומר, בבקשה. תן לי לטפל בזה."
"אבל זה חייב להיגמר, שרון. אי אפשר להמשיך ככה. את לא יכולה להפסיק הכל ולרוץ עם הזנב בין הרגליים בכל פעם שאתם נפגשים. מגיעים לך חיים גם", הוספתי ברכות.
"שרון?" גיל נשמע שוב מעבר לדלת.
"אני באה. שניה", היא קראה, ואז הסתכלה עלי. "אני יודעת", אמרה לי. "ואתה צודק. ואני אוהבת אותך." היא הוסיפה אז בטון רציני יותר, "אני אטפל בזה."
שאפתי, ספרתי עד 5, נשפתי והנהנתי קצרות. אני אעלם לזמן מה, אמרתי לעצמי. אבל אני אשאר קרוב. אם היה משהו שקומם אותי בעולם, זה העובדה שאני זה שאמור להגן עליה ממנו, אבל היא זו שמגנה עליו מפניי. מגיע לו כל מה שאני אצליח לתת לו, חשבתי לעצמי. הלכתי לחדר האורחים במקום לחדר השינה. יש לו קיר משותף עם הסלון כדי שאוכל להקשיב לכל מה שקורה, ולבוא אם יהיה צורך. יכולתי לשמוע רחשים של מילים, אבל לא להבין את השיחה. היא בטח שואלת אותו למה הוא בא, והוא בטח אומר לה שהיא לא היתה בארוחת הערב.
שנאתי אותו באותו רגע. העולם חרב אם היא לא תבוא לארוחת ערב אחת בלי להודיע לו, אבל כבר שנה שנמנעת ממני האפשרות לבוא. ההורים שלה יודעים ומפרגנים ומזמינים, אבל כולם מפחדים מהתגובה של גיל. אני לא מפחד, אמרתי לעצמי. אני פשוט רוצה לחסוך לשרון עוד צער. אני נשאר קרוב למקרה שיהיה צורך? על מי אני עובד? הצורך לצאת להציל את המצב בוער בי מהשניה שוויתרתי על סקס בגללו. ידעתי היטב שאני יוצא מהחדר הזה ברגע שאני מאבד סבלנות. ולמזלו הרע של גיל, המחסנית מתרוקנת מהר.
"אבל, גיל, אי אפשר להמשיך עם זה יותר", שמעתי את שרון אומרת לו. תעמדי על שלך. כל הכבוד. "לפעמים אני אפסיד ארוחות שישי. ואם זה קורה, כנראה שיש לי סיבה טובה. כזאת שלא מצדיקה שתבוא באמצע הלילה בלי התראה."
"אבל, שרון, דאגתי…" הקולות עומעמו שוב. הם כנראה באזור המטבח. נאנחתי בתוכי. המטבח שרק לפני כמה רגעים-
"מה זה?" שמעתי את גיל דורש.
הסתכלתי על עצמי וראיתי שהחולצה שלי לא עלי. "שיט!" כעסתי על עצמי.
"מה זה היה? יש פה מישהו?" שמעתי את הקול מתקרב אלי.
"גיל, חכה-" שרון רצה אחריו. לפני שהיא תמצא את עצמה לכודה במעבר צר, יצאתי במהירות מהחדר.
"הי, גיל", אמרתי בקול שקט. הוא נעצר במקום, וראיתי מאחוריו את הבעת הכאב על פניה של שרון. היא התחננה בפניי ללא מילים שלא יקרה שום דבר, אבל שנינו ידענו שזה לא אפשרי. הכל עמד להתפוצץ.
"מה הוא עושה כאן? מה הוא עושה כאן??" גיל צעק. הרגשתי את הכעס שבו מפסיק לבעבע ופשוט גולש החוצה. התפללתי שתדלק נורה מעל ראשי ואני אדע מה הדבר הנכון לעשות. אבל גיל התעלם מקיומי ורק הסתכל על שרון, דורש ממנה תשובות שלא הגיעו לו. "תעני לי! חידשתם את הקשר?"
"גיל, אני חושב שהגיע הזמן שתלך", אמרתי.
הוא הכחיש את קיומי עדיין, ושרון רק הסתכלה עליו, מבטה יציב, ואפילו אני לא ידעתי אם זו הצגה או לא. "גיל, אני הולכת להגיד את זה פעם אחת ואחרונה", היא פתחה, שקולה. "כל מה שקורה פה הוא לא עניינך, ולעולם לא יהיה עניינך. אם תמשיך ללחוץ, אתה לא תאהב את התוצאה שתקבל." הוא רק בהה בה. "זה ברור לך?" היא כעסה. זו הפעם הראשונה שאני בעין הסערה ועֵד לדיאלוג, אבל שמעתי על הסיטואציה הזו בדיעבד מספיק פעמים משרון, כדי לדעת שהסבלנות שלה פוקעת. משהו בי כמעט נשבר לדמעות מהמחשבה שאני חשוב לה מספיק כדי למתוח את הגבול ברור מתמיד. היא אהבה אותי באמת. אולי אפילו באותה עוצמה שאני אוהב אותה. ושוב, שנאה לגיל שטפה אותי, על כל השנים שהוא גזל מאיתנו. פתאום נהייתי מודע מדי לעצמי, והלכתי לקחת את החולצה שנותרה על הרצפה במטבח והתלבשתי במהירות. ראיתי את שרון מזהה את המבט בעיניו של גיל ולוקחת נשימה עמוקה. זהו? המלחמה התחילה? הייתי מוכן.
"גיל, לך הביתה. אין לך מה לחפש פה יותר."
"איתו? את מזדיינת איתו??" הוא רתח. "מתי בדיוק חידשתם את הקשר?"
"שרון אמרה שהגיע הזמן שתלך." התקרבתי אליהם, אל גיל בעיקר. "מהיום הדירה הזו היא גם שלי, ואתה לא רצוי פה."
"את תתני לו לדבר אלי ככה?" הוא שאל אותה, ממשיך להתעלם ממני.
"מה אתה רוצה שאני אגיד? כן, אנחנו ביחד. למרות כל מה שעשית וכל השקרים, נפגשנו שוב ודיברנו ואנחנו ביחד."
"אני לא מאמין לזה." גיל מלמל לעצמו והתחיל להסתובב בדירה. עקבתי אחרי כל צעד שהוא עשה, דרוך ומוכן לזנק.
"כמה מטומטמת את יכולה להיות, שרון?" גיל שאל והתרווח על הספה שלנו. רציתי למלוק את ראשו. "מה נראה לך, שהוא חיכה לך 10 שנים?" הוא המשיך בטון המזלזל. ואז קם, גופו רוטט מכעס ואצבע מאשימה מכוונת לסירוגין ביני לבין שרון. "הוא דפק 200 בנות אחרות בזמן שאת בכית על כתפי על אהבת חייך. יש לך מושג כמה אני אוהב אותך? ומעולם לא נתת לי סיכוי!"
לא יכולתי לסבול את זה. ידעתי שאיך שזה לא ייגמר, הסוף לא יהיה טוב. הוא היה על הסף, ושרון לא עמדה לתת לו את מה שהוא רוצה ממנה. לרגע לא חשבתי שהוא יקבל את הסירוב הזה בצורה אלגנטית כלשהי. "גיל", פתחתי, מקווה שהחברות שלנו לפני שנים עוד איכשהו שווה משהו בעיניו. לכל הפחות, ניסיתי לפחות למשוך קצת מהאש אלי. "אתה חייב להפסיק עם זה. תקבל עזרה ותמשיך הלאה. אנחנו כבר לא ילדים, וזה מזמן לא מקסים."
"אף אחד לא מדבר אליך!" הוא צרח עלי. "זה לא קשור אליך, אתה לא מבין? אתה כזה מטומטם, תומר? זה ביני לבין שרון. זה תמיד היה רק ביני לבין שרון!"
"גיל!" שרון צעקה עכשיו גם, כדי למשוך את תשומת ליבו. הוא הסתכל עליה. יכולתי להרגיש עד אלי את השינוי בגוף שלו כשהיא מדברת אליו. הכמיהה הזו אליה. צמרמורת עברה לאורך גבי.
"שרון", התחלתי בשקט, נואש להזהיר אותה, להגן עליה. היא רק הרימה יד אלי בעודה מסתכלת לאחיה בעיניים. שתקתי. לא כי אני סומך עליה, אלא פשוט כי לא היה לי מושג איך אני יכול לעזור.
"גיל, תקשיב לי." גיל היה לגמרי שלה. הוא היה מרוכז בה וצמא לכל מילה שיש לה להגיד לו. הוא באמת חושב שהוא יקבל את מה שהוא רוצה? סירבתי להאמין שזה אפשרי בכלל ששרון תיתן לו את מה שהוא רוצה. היא שלי. אחרי כל הזמן הזה, היא שלי. והיא רצתה להיות שלי. אני מאמין בזה ללא צל של ספק. "גיל, אתה חייב להפסיק. זה לא יכול להמשיך ככה. אתה צריך להמשיך הלאה, עם מישהי אחרת. אני אחותך, ואני תמיד אהיה פה, אבל אתה חייב להרפות מהשיגעון הזה, ולהמשיך הלאה. אתה מבין מה אני אומרת לך?" הוא רק בהה בה. לא חשבתי שהוא בכלל קולט שהצלילים שהיא מוציאה הן מילים עם משמעות. "גיל, אני אומרת לך שזה", היא סימנה בידיה ביניהם. "זה לעולם לא יקרה. אני מאושרת עכשיו. מאוד מאושרת." הלב שלי קפץ בחזי, מקבל אישור שהאיום הנוכחי לא יהרוס את מה שהשגנו. "אני רוצה שתהיה מאושר, אני באמת רוצה את זה. אבל זה חייב להיות במקום אחר, עם אנשים אחרים. עם מישהי אחרת. אתה מבין אותי?" היא התרככה. לפעמים פשוט הרגשתי שלא מגיע לו שהיא תאהב אותו ככה. הלב הגדול שלה היה צריך להיות מושקע רק במי שמגיע לו, שהרוויח את זה. ניסיתי לא לשנוא אותו בשביל שרון, אבל זה היה קשה.
"את לא מבינה?" הוא שאל אותה בחזרה. "את לא מבינה שאין מישהי אחרת? שלעולם לא תהיה? זו תמיד היית את. באמת שניסיתי, אבל אני אפילו לא יכול לחשוב על עצמי עם מישהי אחרת. את הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים, הסיבה היחידה שלי לקום כל בוקר."
ראיתי כמה זה מפריע לה לשמוע את זה. גם בינינו, בחדרי חדרים, היא תמיד היתה מנומסת ומגוננת באופן שדיברה עליו, אבל ידעתי שהיא מתעבת את הרעיון וסולדת מהתמונה שהוא יצר אצלו בראש. היא היתה אחותו המאומצת אמנם, אבל היא היתה אחותו. היא מעולם לא חשבה עליו בשום דרך אחרת. הוריו אימצו אותה בגיל 3 כשגיל כבר היה בן 5. בשבילה הוא תמיד היה אחיה הגדול ותו לא. בשביל גיל היא תמיד היתה סוג של פרס. ורציתי להגיד משהו. רציתי לגרום לכל המצב הזה להיפתר במטה קסם. אבל שרון הכירה אותי, ועוד לפני שהספקתי לנשום לפני ההשתלחות הבאה, היא שלחה את ידה נמוך לצידה וסימנה לי לעצור, כי היא בשליטה על מה שקורה. זה לא הרגיש ככה, אבל שוב, לא היה לי פתרון אחר. חוסר האונים הזה הוציא אותי מדעתי. הרגשתי חשוף יותר מאשר כשגיל מצא את החולצה שלי על הרצפה.
"גיל, אני אחותך, ורק אחותך. זה לעולם לא ישתנה. וגם אם לא הייתי אחותך, לא היינו זוג. אני… זה פשוט לא היה קורה. אבל זה לא משנה, כי אני כן אחותך. זה לא טבעי. אתה חייב להשלים עם זה." הוא לא אמר כלום, שוב רק בוהה בה. רציתי לפוצץ לו את הפרצוף. "בבקשה לך, ותן לנו לחיות בשקט."
לרגע הוא רק המשיך לעמוד ולבהות. הכעס שבי הלך והתעצם, ולולא שרון היתה שם כבר הייתי הורג אותו. ואז הוא פנה לאחור והלך אל הדלת. זהו? המלחמה תמה? ככה סתם? זה לא הסתדר לי. שנים של כעס וטינה והוא פשוט מוותר?
עם הגב אלינו הוא שאל את שרון, "אז אם לא הייתי אחיך, לא היית יודעת עד שלא היית מנסה?" מאיפה השאלה הזאת באה, לעזאזל? לא האמנתי שהוא באמת לא מבין מה קורה פה. הוא אולי אובססיבי וקצת מסובב, אבל הוא לא טיפש. הוא מעולם לא היה טיפש.
"אבל גיל, אתה אח שלי. אז השאלה הזאת מיותרת כי היא תישאר ללא מענה."
"או שדווקא נמצא לה מענה היום." גיל הסתובב עם חיוך קר ומריר ונצנוץ מסוכן בעיניו. הוא הרים את ידו, מציג לנו את מפתח הדירה, ואז שם אותו בכיס הקדמי של הג'ינס שלו. "אז מה את אומרת, אחות? שנפתח את הכל אחת ולתמיד ונגלה איך את באמת מרגישה כלפיי?"
הוא התחיל להתרחק מהדלת ולהתקדם לכיווננו, וראיתי ששרון בפאניקה. הפנים שלה לא חשפו כלום, אבל זיהיתי את המבע בעיניה ואת הדריכות בגופה. היא התכוננה למלחמה אמיתית והיא פחדה שהיא תפסיד, וזה תפס אותי לא מוכן. חשבתי רק עליה. מה גיל מסוגל לעשות לה? ויותר גרוע, מה אני מסוגל לעשות לו? אבל בין מחשבה למחשבה היה ואקום. כלום לא עבר לי בראש. ניסיתי להכריח את עצמי להתפקס, לחשוב על משהו, כלשהו, שאני יכול לעשות.
אבל בין הואקום לכאוס היה רעיון אחד ברור וצלול. חייב להגן על שרון ורוצה להרוג את גיל. הכרחתי את עצמי למצוא את שאריות השליטה שלי, וסיננתי, "גיל, מספיק עם השטויות. תפתח את הדלת, צא ואל תחזור." לקחתי שני צעדים לכיוונו, מסיח אותו מהכוונת ששם על שרון. "פשוט לך."
גיל רק חייך ושאל אותי, מתייחס אלי בפעם הראשונה, "אתה באמת חושב שאתה והגוף הגדול שלך יעמדו ביני לבין שרון? אני מתערב איתך שאתה תתעייף הרבה לפניי. יש לי שנים של יתרון עליך." גיל לקח צעד לכיווני, מתגרה בי. "אתה אולי חזק ואתה בכושר, אבל אין לך סיכוי עלי." הטון שלו הלך ונהייה ארסי יותר ויותר. "ביני לבין שרון יש קשר אמיתי, משהו שאי אפשר לנתק. אנחנו קשורים זה בזו." הוא עמד ממש מולי עכשיו, שרון רק כמה צעדים מאחוריי. הוא תקע אצבע בחזי כאילו הוא מעמיד אותי במקומי. אלוהים, אם רק שרון לא היתה קרובה כל כך כנראה שבאמת הייתי הורג אותו. "אתה אולי בא והולך, ואיכשהו חוזר שוב. אבל תקשיב לי טוב, תומר. אתה לא נשאר. לעולם."
הכעס שלי הפך לזעם, וכמו בתיאורים הכי מוגזמים, אני יכול להישבע זה עיוור אותי. לא ראיתי יותר כלום. במעומעם זכרתי ששרון שם, אבל ראיתי רק את המטרה שלי: גיל. כבר הרגשתי את טעם הניצחון בפי, הרגשתי איך חיוך קטן של סיפוק עולה על שפתיי. הגוף שלי חש את הזעם הזה ממלא אותו וטוען אותו, ובקול מת לחלוטין אמרתי לשרון בלי להניד עפעף בכיוונה, "שרון, לכי. עכשיו." לא שמעתי אותה זזה, מדברת או נושמת. בקושי הייתי מודע לקיומה. אני חושב שהיא ניסתה להתקרב, אבל הבינה שאין טעם, שזה קרב אבוד. ואולי דמיינתי. אולי רציתי לחשוב שאני כזה מאיים והניצחון היה שלי עוד לפני שהתחלנו.
לחלקיק שניה ראיתי את מבטו של גיל מוסת לימינו, עוקב אחרי שרון כשהיא הלכה אל שרפרפי המטבח שעד לפני רגע היו הדבר הכי סקסי בחיי. גל נוסף של החמצה עבר בי. גיל לקח ממני הכל. בזמנו הוא סכסך ביני לבין שרון, התגייסתי – שלא באשמתו של גיל, אבל למי לעזאזל אכפת בשלב הזה – ומאותו רגע הוא דאג שלא ניפגש. היא התגייסה בעצמה, ובאופן טבעי הקשר פשוט מת. בגללו. ועכשיו הוא לוקח לי אותה שוב. ואני עומד מולו, רותח מזעם, עד שאני יכול להישבע שעשן יוצא מכל גופי, והבן זונה עומד שם, עם האצבע שלו תקועה לי בחזה, וצוחק.
"אני נותן לך הזדמנות אחרונה, גיל. לך!"
"או שמה, גבר?" הוא שאל בזלזול והניח את ידו על לחיי בטפיחה. "תרביץ לי?" העובדה שגיל חצי ראש מעליי גרמה לי להרגיש כמו ילד קטן במגרש של הגדולים. שנאתי אותו על זה שהוא גורם לי להרגיש ככה. ידעתי שאני יכול להגן על עצמי בלי שום בעיה. ובטח שאני יכול להגן על שרון, אם התמריץ הנכון יופיע. והתמריץ היה פה במלוא הדרו, מתגרה בי ומשחק בי, ודוחף אותי לעשות את מה שהגוף שלי התחנן בפניי שאעשה – אנטרל את האיום. אני אפילו לא זוכר שקיבלתי את ההחלטה במודע, אבל רגע מאוחר יותר הידיים שלי היו על גיל, דוחפות אותו ממני. ודוחפות אותו עוד עד שהוא נפל לאחור, כמעט מגיע לדלת ממנה זחל פנימה. כבר עמדתי לזנק את הטרף שלי כששרון צצה משום מקום, עומדת לצדי, שולחת את ידיה קדימה ומתחננת בפניי, "תומר, אל תהרוג אותו." ולפתע היד שלה נגעה בי ומשכה אותי בבת אחת משכרון החושים ששהיתי בו חזרה למציאות. המציאות בה שרון עומדת ומתחננת על חייו של גיל.
גיל מיד קפץ על ההזדמנות לשחק בי שוב. "זה כואב, הא? ששרון מוכנה להקריב אותך לטובתי. מרגיש קצת כמו דז'ה-וו, לא תומר? תגיד, זה כואב יותר בפעם השניה?"
"גיל, תסתום את הפה שלך כבר. פשוט תסתום כבר!!" שרון צרחה. לא היה לי מושג אם היא היתה היסטרית או עצבנית. לא היה לי מושג מכלום יותר. העולם הסתחרר סביבי וכבר לא ידעתי באיזה צד אני. אני בצד של שרון. אבל… באיזה צד היא? בזמן שניסיתי למצוא היגיון גיל קם על רגליו, ושרון הסתכלה עלי בעיניים פעורות, רוצה לדעת שאני מבין. מבין מה?? "תומר, הוא לא שווה את זה. בבקשה תאמין לי שהוא לא שווה את זה. אנחנו נמצא דרך להיות ביחד בלעדיו." כנראה שלא הבנתי כלום ממה שהיא אמרה כי היא הסתכלה עלי מיואשת, עוצמת את עיניה ומחזיקה את ראשה ביד אחת. "תומר, בשבילי, תתאפק עוד טיפה. אל תתן לו לקחת אותך ממני שוב."
התחלתי לחבר מילה למילה, ונוצרו משפטים. בהיסח דעת ראיתי את גיל מתקרב אלינו שוב. בערה בי תשוקה חדשה לחבוט בו עד שהמוח שלו ישכח ששרון קיימת. אבל המשפטים ששרון אמרה התחילו לקבל משמעות. "תומר, אתה איתי? אתה מקשיב לי?" שרון שאלה. כמעט במאמץ פיזי אמיתי מבטי הלך אליה. היא אומרת לי לא להרוג אותו כדי לא להסתבך? זה המסר?
אלוהים ישמור, אידיוט, היא מנסה להגן עליך. איך יכולתי, אף לרגע אחד, לחשוב אחרת. היא כבר הוכיחה לי שהיא בצד שלי, אם הייתי צלול מספיק כדי להפנים. זה גיל, סיכמתי. הוא מוציא אותי מדעתי עד שאין לי מושג מה קורה סביבי. "בסדר", מלמלתי. הלוואי והיה לנו זמן, רק שנינו, לשבת ולחשוב בהיגיון איך להיפטר ממנו. באופן מוחלט כלשהו, אבל כזה ששרון תוכל לחיות איתו. גיל, שניצל את ההפוגה הקלה, קם ונעמד מאחורי שרון. איכשהו, למרות כל מאמציי, הגענו למצב שהייתי נואש למנוע. גיל ואני ניצבים זה מול זה במערכה האחרונה, ושרון תקועה באמצע. גיל היה ער לאירוניה ושוב חייך אלי חיוך מרושע. אני לא יודע מה הוא חשב, אבל מה שזה לא יהיה, לא הולך לקרות. יהיה המחיר אשר יהיה.
שרון שמה לב למצב בעצמה וניסתה להרגיע את הרוחות לפי שהכל מתחמם שוב. "גיל, אני לא יודעת מה עובר לך בראש, אבל שנינו יודעים שהדבר הנכון היחיד פה, הוא שתלך. עכשיו."
"אז נגמר? זה מה שאת אומרת?" גיל שאל אותה. לא הצלחתי להבין לאן הוא חותר. עד כה המסר לא היה ברור?
"זה מעולם לא התחיל. אבל כן, זה נגמר. כאן ועכשיו." היא ענתה לו בלי למצמץ.
"אז זה הסוף? לא עוד הזדמנויות וניסיונות ואולי כן ואולי שם. זה נגמר לתמיד?" הוא שאל שוב. בשביל מי שנפל לו האסימון סוף סוף, הוא נשמע כמו טיפש מוחלט.
"אולי די עם המשחקים? כן, זה נגמר, לתמיד. סופי בהחלט", היא ענתה.
גיל רכן קדימה אליה, פניו רציניים, כמו שמעולם לא ראיתי מישהו מתכוון למשהו יותר מגיל ברגע זה. "אז אין לי מה להפסיד יותר." הוא אמר ותפס את זרועה. היא לקחה צעד אחורה, נתקלת בי קלות. מתוך אינסטינקט זזתי הצידה, ואת מה שקרה בהמשך ראיתי כמו סצנת אימה בהילוך איטי.
גיל אוחז בשרון ומתקרב לנשק אותה, ממלמל משהו על זה שעכשיו היא תדע על מה היא ויתרה. שרון מסובבת את ראשה הצידה, מנסה לחמוק מאותו מגע לא רצוי. גיל ממשיך להתקרב, מוכן לקחת מה שיוכל לתפוס. הוא כבר היה קרוב. כמו בסרט אימה אמיתי, צפיתי מהופנט, חרד מפני מה שעומד לקרות, ומנסה נואשות לעצור את המתרחש בכוח מחשבתי. כמובן שזה לא עבד.
ופתאום מסרט אימה עברתי למצב הישרדות. הטורף כבר מעל הטרף שלו, וכמו לביאה שואגת, ואולי באמת שאגתי, זינקתי על גיל, דוחף אותו בכל כוחי. הוא הספיק לזרוק אגרוף לפני שמעד. הוא צעד כמה צעדים לאחור, מנסה להתייצב, אך סיים כשגבו פגע בקיר ליד הדלת ונפל לרצפה. ניצחון! טעמתי את המתכתיות המוכרת על לשוני, והרגשתי איך הדם משפתי מטפטף על הזיפים הטריים של היום. אבל ניצחתי את גיל. ואז שמעתי אנחה מאחוריי. ראשי הסתובב לכיוון הרחש בחדות. שרון היתה על הרצפה גם היא, זרזיף דם נוזל מאפה. אלוהים ישמור! הסתכלתי סביבה, מחפש רמז למה שקרה, דרך להאשים את גיל גם בזה. אבל לא היה שם כלום. אני עשיתי את זה? עיניה הסתכלו בעיניי והושפלו לזרועי. כתם דם עדין היה על מרפקי.
"את בסדר?" דאגתי.
"כן, כן, זה כלום. אני- תומר!" היא קראה. לא הספקתי להסתובב והמסה של גיל נכנסה בי והעיפה אותי לרצפה. קראתי אליה, רוצה לוודא שהיא לא נפגעה, אבל לפני שהוצאתי מילה מפי גיל כבר היה עלי והאגרוף שלו הלם בפניי.
"תומר!" היא קראה שוב. "גיל, התחרפנת לגמרי! תרד ממנו!"
"שרון, כדאי שתסתמי או שתהיי הבאה בתור, שמעת אותי?"
"אתה מאיים עלי, אח?" היא התגרתה בו. לרגע חשבתי שהיא זו שהתחרפנה, ומיד הבנתי שהיא מרוויחה לי זמן. התגלגלתי וזרקתי את גיל מעלי. קמתי מיד וניגבתי את לחיי עם גב היד. נקי, אבל תישאר חבורה זה בטוח. נגעתי בשפתי עם קצות האצבעות. נרתעתי מהכאב. השפה היתה פתוחה ומדממת. גיל כבר היה על רגליו.
"שרון", דיברתי אליה מבלי להוריד את מבטי מגיל. שמעתי את הנשימות הקצרות וידעתי שהיא בוכה בשקט. דיברתי מהר כי הזמן השאול הלך ואזל. "שרון, אני יודע שזה כואב, אבל ההסכם-" לא הספקתי לסיים את המשפט לפני שגיל שלח אגרוף ללסת שלי. התעלמתי מהכאב, אחזתי בו ובעטתי בִרְכִּיַה ישר למפתח הלב שלו. הוא התנשף ומעד קדימה. אבל במקום ליפול הוא הפיל את עצמו עלי, דוחף אותי לרצפה. ניסיתי לבלום את הנפילה עם משקלו העודף של גיל עלי, אך ידי תפסה רק את העציץ, מושכת אותו למטה עם שנינו. שלחתי ידיים לפניו של גיל, דוחף את אצבעותיי לעיניים, אף, פה, מנסה להדוף אותו ממני בעודו הולם בי. אבל הדבר הבא שידעתי היתה תחושת חיכוך מתוך ראשי וכאב שלא יתואר. הבנתי שהוא שבר לי את האף.
"תומר, הם בדרך", שמעתי את שרון אי שם לידי. הרגשתי שמשהו מושך את גיל מעלי, אבל אז שמעתי אותה ואת אחד הכיסאות נופלים. שניה לאחר מכן בעיטה פגעה לי בצלעות ואחריה רדפה עוד בעיטה ועוד בעיטה. הדבר האחרון שאני זוכר היה צליל של ריסוק ושבירה, דלת שנטרקת בקיר ופלוגת שוטרים שמילאו את הדירה. שרון בכתה והכל סביבי השחיר.* * *
התעוררתי מאוחר יותר. בטרם פקחתי עיניים הרגשתי את גופי דואב כאילו נכנסה בו משאית. זיכרונות אמש עלו בי. רציתי לראות בעצמי, אך גופי מחה בתוקף. נאנקתי מהכאב.
"אל תדבר", שמעתי את שרון. לאט ובזהירות פקחתי את עיניי, מגביל את התנועה לעפעפיי בלבד. "אלוהים, אלה היו 36 השעות הארוכות בחיי." היא חייכה אלי והוסיפה, "אבל העיקר שאתה בסדר עכשיו. עשו לך 9 תפרים בשפה, זה עוד יציק אחר כך אני בטוחה. והיו צריכים להחזיר את האף היפה שלך למקום. אבל למעט כמה חבורות מכוערות למראה, הלחי והלסת והצלעות שלך שלמות לחלוטין."
הסתכלתי עליה המום. 36 שעות? מה קרה בזמן ששכבתי פה? היו לי המון שאלות. נענעתי בראשי קלות, מתלבט ממה להתחיל, אבל שרון שמה יד עדינה על לחיי הבריאה ועצרה אותי. "אל תחשוב על זה. אני מבטיחה לענות על הכל, אבל עכשיו רק תנוח. אני הולכת להתקשר להורים. הם שומרים על הדירה עד שיסדרו את הדלת. הם שאלו עליך, מן הסתם." היא נישקה אותי בעדינות על המצח. "אני אוהבת אותך. אני שניה פה בחוץ, בסדר? תנוח", הורתה לי בחיוך והבטיחה, "אני לא הולכת לשום מקום."
היא פנתה לצאת וראיתי חבורה על זרועה. חשבתי על גיל ונשבעתי שאם אי פעם יהיה סיבוב נוסף, אני לא אתפס לא מוכן שוב.
המשחק נגמר, חשבתי ונאנקתי שוב מכאב. ניצחתי.
