אוליב / אייל גורדון

"תמיד אתה בועט חזק מדי" צעק הילד אל חברו."בפעם הבאה אתה הולך להביא את הכדור," המשיך, תוך כדי ריצה.

היתה זו שעת ערב מוקדמת, מעט אחרי הזמן שבו ילדים בני גילם כבר אמורים להיות בבית, אך מוקדמת מכדי שהאימא הפרטית של כל אחד מהם תתחיל לדאוג.
הילד החל מתרחק, מחפש בין השיחים את הכדור האובד ומדבר מדי פעם אל חברו, בעיקר כדי להפיג את תחושת הבדידות המפחידה שאחזה בו.
"תיזהר על החתול," נשמע קול מבין השיחים. הילד קפא במקומו, בוהה בדמות גדולה וכהה שהתרוממה לעברו.
לאדי, 87 קילוגרמים של שיער ולכלוך, לא הייתה כוונה לרדוף אחרי הילד המבוהל. וזה ממילא כבר נס על נפשו, וכנראה שלא שב עוד לשחק בגן הקטן שבשדרות היוצר.
"אוליב, נראה לי שהפחדת את הילד האומלל."
החתול השחור, שמבעד לשיחים הסבוכים רק עיניו העידו על קיומו, התיישב ובהה במנורת הרחוב הצהובה שמשכה אליה את מיטב חרקי הגן. ישב ושתק.
אדי היה איש של לילה. שנאתו לכלי רכב והשמש היוקדת, הוציאו אותו לשיטוטיו אחר מזון כשהיום כלה. משסיים לנער את עצמו מחול ועלים, לקח את תיקו, שהיה ביתו, ויצא אל נמל תל אביב. "נו אוליב, אתה בא?" החתול קפץ אל התיק והם נעו שניהם, שחורים ועייפים מחוסר מעש, אל עוד לילה של חיטוט בפחים.
"טפו!" ירק אדי והחווה בידו לעבר מכונית שנסעה שלא לטעמו. "הרוצחים המדושנים האלה נהנים ממזגן וכורסאות מלכים."
"גם אתה שונא אותם, הא?!"
אוליב עקב במבטו אחר פנסי המכוניות החולפות.
אחרי שחיטטו בשישה פחים, ובין שיירי הירקות שבשוק, נאלצו לחלוק בכריך נגוס שמצאו בחצרה האחורית של מסעדה אפנתית.
"שוב אין לך תיאבון? אתה מדאיג אותי בזמן האחרון." אדי עוד המשיך ללקט פירורים מתוך שקית הנייר, ובין ליקוק אצבע לגירוד ראש, המשיך בשיחתו עם חברו הטוב.
"סיפרתי לך שפעם, לא הרבה לפני שפגשתי אותך, ניקבתי צמיגים לכל אורך וייצמן, שמה מול איכילוב. זה היה באחד השבועות הראשונים אחרי התאונה…"
אוליב קרב אל אדי, חברו הטוב והתרפק על גופו הגדול. אולי כי ידע, את הסיפור המקורי על המכוניות ברחוב וייצמן. שתי מכוניות, שהתנגשו ולקחו מאדי את עדנה שלו. הוא גם ידע, שעם הזמן הלכה ונעלמה האמת מסיפורו של אדי ונותרו רק הכעס והכאב.
אדי נרדם, שעון על קיר מבנה רעוע, מעוטר בציורי גרפיטי סגולים וסימני טייח מקולפים. שקית הנייר ספוגת הרוטב מונחת על מכנסיו, שאיבדו את יכולתם להכיל כתם נוסף – וחתול שחור לצידו.
אוליב לא ישן. הוא שכב מכונס בין רגליו של אדי, והתבונן אל תוך הלילה. רק פנסי עיניו הירוקות, נשארו להאיר את הפינה החשוכה.
עד שיללותיו של אוליב גברו על קולות העוברים והשבים, שאון המכוניות ועינו את אדי אף יותר מהשמש שהפיצה חום בלתי נסבל.
אדי התרומם במהירות והחל מתחקר את החתול. "מה קרה חבר?"
אבל אוליב התעלם והמשיך בשלו.
"ממתי אתה מילל ככה? מה יש, ראית איזה ג׳ינג׳ית בין הפחים?"
אוליב קפץ אל המדרכה.
"מה ראית שם?"
"ואו… איזה אוליב אתה." אדי חייך.
"נמר! כבר אמרתי לך שאתה נמר? 50 שקל מצאת לנו. ככה מתחילים בוקר. וכרטיס… מה כתוב פה? טוב 50 שקל, זה בדיוק הסכום שחסר לנו לארוחת יום ההולדת שלך. הערב נתפנק."

השמש סיימה עוד יום עבודה, כשאדי ואוליב רק התחילו את שלהם.
"בשבילי עוף ובשבילו…" אדי התמהמה, מתלבט בשביל חברו הטוב. "טונה?" אמר, שואל את החתול כמצפה לתגובה. "טונה! ביום הולדת צריך לחגוג!"
"אל תדאג אוליב, היו לי כמה שקלים נוספים ששמרתי לכבוד היום הזה."
החתול התיישב, הביט בנעשה מאחורי הדלפק והחל מלקק את שפמו כמי שמוכן לקבל את המנה שלו אפילו על מצע של חסה.
אדי שלף מכיסו את השטר הסגול בין ניירות ובדלי סיגריות והניח אותו על הדלפק.
"אדוני זה שלך." המוכרת הושיטה לאדי את הסנדוויצ׳ים. "ידעת שיש לך כאן כרטיס הגרלה בין הניירות?" המוכרת הוציאה בקצות אצבעותיה מבין שלל הניירות המקומטים, את הכרטיס שמצא החתול עם השטר הסגול באותו בוקר.
"סליחה?!" תמה אדי.
"בין הניירות ששלפת מהכיס הוצאת גם את זה. זה כרטיס הגרלה." הסבירה בחיוך. "אתה צריך לקחת איזה מטבע ולגרד."
"נו טוב, עדנה תמיד אמרה שאני צריך משקפיים. לא הבנתי מה כתוב." אמר נבוך מעט שמא תחשוב המוכרת שהוא לא יודע לקרוא.
היא הושיטה מטבע לאדי, כשזה כבר בציפורן אגודלו כמעט סיים את העבודה.
"נו מה כתוב, שאני מליונר?" שאל אדי בעודו מחייך בלגלוג ומביט בחתול.
"לא אדוני. מליונר לא היום…" השהתה המוכרת את דבריה, "אבל לפי מה שיצא פה, זכית במכונית."

אדי קפא כמנסה להבין איפה הפרס בכל העניין הזה שנפל עליו משום מקום, כמו הגוזל ההוא שנפל מהקן, ורגע לפני שקפא מקור נעמדה מעליו פרה והפילה עליו שמיכה, מסריחה ומושיעה באותה נשימה.
אוליב התהלך בין רגליו של אדי, מתחכך ומיילל כמנסה להוציא את אדי מחוסר האונים שלו, כדי שיתפנה לפעולות מעשיות כמו מציאת מקום לינה להמשך הלילה.
"ששששש…קצת שקט חבר, אני חייב רגע להבין מה עושים עם הכרטיס הזה.״
החתול השחור חסר המנוחה המשיך להסתובב בין רגליו של אדי וכשהתעייף זינק אל מכסה מנוע של פיאט אדומה שחנתה בסביבה ויילל בטון שמחייב תשומת לב. ״תקשיב חבר, אני צריך כמה רגעים של שקט כדי למצוא איזה פתרון.״ אדי דיבר בשקט, אך עייפותו ותסכולו שיוו לקולו נימה מעט כועסת.
אוליב התעלם מהפניה האישית, המשיך לילל ודילג אל גג המכונית. ״מעט התחשבות…״ קיטר אדי, הוא לא הספיק לסיים את דבריו, כאשר הבחין באדם בתוך הרכב. משענת כסאו שעונה לאחור, חלונו האחורי מעט פתוח, אך עיניו עצומות לגמרי, עד כי נראה היה שגם עשרה חתולים לא יפריעו לשנתו העמוקה. אוליב חדל ליילל.
״מה אתה אומר?! זה רעיון מעניין מאוד.״ קלט לפתע אדי. ״המכונית בכלל לא חייבת לרדת לכביש.״ .הוסיף ואמר באושר, הניף את החתול מעל לראשו, בעודו סב סביב עצמו, כמעין ריקוד הגשם בסוף אוגוסט.
האיש הישן במכונית התעורר מתוך חלום למציאות מפתיעה, התיישר באחת בכיסאו כמנסה ללא להבין את פשר המחזה שלנגד עיניו.
צל גדול אחד, שתי ישויות מאושרות. אדי ואוליב נעלמו והופיעו חליפות בין פנסי הרחוב, מתרחקים מהמקום.

״בוא אוליב שלי, שכב פה לידי.״ החתול התהלך מהוסס ומבולבל בין ידית ההילוכים לבלם היד. ״תתרווח. זה בזכות הרעיון שלך.״ פיהק אדי, מותש ממהלך היום האחרון.
כשאדי יתעורר, אוליב כבר לא יהיה שם. גם לא בימים שיבואו.

״איך ישנת?״ מלמל אדי, קולו נמתח יחד עם ידיו שהחלו מתיישרות עד שנתקלו בתקרת המכונית.
משלא שמע תגובה הבין כי הוא לבד. ״הוא בטח יצא לחפש אוכל״. המשיך לדבר בקול.
כשניסה לשווא לחזור לעולם החלומות, נתקל בהגה וברכיו נחבטו בדלת המכונית. אדי הבין כי לא נותרה לו ברירה. ״שינה ארורה.״ אמר, יצא מהרכב והתרחק בזהירות מחשידה מהאזור. ״לאן נעלמת?״ סינן.

את המכונית מההגרלה הם לא ניסו אפילו לקחת.
"חסר בית וחתול זכו במכונית." דמיין את קולות הפקידים הממונים על ההגרלה, מזלזלים וצוחקים. רעיון מגוחך ממילא, חשב לעצמו. אחרי פלישה לילית לרכב שעמד נטוש, הבין כי עניין השינה במכונית רק הגביר את סלידתו מגושי המתכת ששינו את חייו. הוא המשיך לשוטט לאורך הרחוב, מחטט בידיו בפחים למצוא מעט אוכל, אך בעיניו חיפש את חברו הטוב שלראשונה מאז היכרותם לא העביר לצידו את הלילה.

ימים של חורף בתל אביב הביאו איתם רטיבות אחרת. חמיצות הזיעה התחלפה בריח שלוליות ותירס חם. חלק מהאנשים מתגונן במטריות, אחרים בכובעים ומעילים וכולם נמצאים בתנועה מתמדת.
בסופו של עניין, מתנקזים האנשים למעבר החצייה, קו 66 פונה ימינה אל תוך שלולית וממלא את כולם בעצבים. אדי הפך לאדיש, תסכולו ובדידותו גרמו לו לפשוט יד, לעזור לבני אדם להתפנות מהגרושים המצלצלים בכיסיהם.
בלי אוליב לצידו, החל מדבר לעצמו ומטריד את העוברים ושבים.

היה זה אמצע חודש אלול. שמיכת עננים כבדים כיסתה את שמי תל אביב, מאפשרת לירח הצצות חטופות על פני העיר. רחובותיה ריקים מאנשים ופחיה משאריות אוכל. אדי התהלך, רגליו כבדות וגופו כעלה בשלכת, מנסה למצוא מעט יותר מקליפות תפוזים ושיירי פירות לארוחה. הרוח המכתיבה את קצב הליכתו, חדרה אל עצמותיו וגרמה לו להצטנף כמחקה את צלליתו הצנומה.
כבר מליל אמש התקשה למצוא משהו שיחזיר צבע ללחיו, שאלמלא הזוהמה והזקן הסבוך היו כמחזירי אור לפנסי המכוניות החולפות.
נביחות רמות לא הוציאוהו מאדישותו, אך תגובת החתול שמנגד עוררה אותו.
״אוליב?״ שאל בעודו מרים בקבוק ריק בניסיון עצל להרחיק את הכלב התוקף.
קול החתול, נחוש ותקיף יותר מנביחות הכלב שכבר ברח, הוכיחו לאדי כי צדק.
הצל השחור דילג מערמת הזבל למדרכה כאילו לוודא שאכן אדי הוא שקרא לו.
״חבר״ לחש אדי, מתקדם אך בקושי לעבר הפינה החשוכה בה עמד אוליב, רגעים ספורים קודם לכן כשהגן על ארוחתו שבין שקיות האשפה.

החתול התקרב בזהירות אל האיש הצנום שכבר בקושי זיהה. בגדיו של אדי ספוגי ריחות הגשמים הכהו אפילו את ריחות גופו שהיו סימן לזיהוי.
אדי נשען על קיר המבנה הנטוש וליטף את ראשו של חברו הטוב. ״ידעתי שאמצא אותך חבר יקר,״ אמר אדי חלושות והחל גולש אט אט למצב שכיבה. ״חסרת לי מאוד אוליב שלי. כמה טוב שעכשיו אתה פה איתי.״
חולשת מחלתו עייפה אותו ושתי עיניו החלו נסגרות לאיטן.
החתול השחור הבין מיד. הוא התקרב כמה שיכול היה לגופו של האיש שפעם היה גדול ומרתיע ועתה נראה בעצמו כחתול רחוב, מצונף בין שקיות זבל. הוא התבונן במי שהיה לו לבית ולחבר לאורך שנים וחיכך עצמו לשווא בגופו ההולך ומתקרר, הולך ולא חוזר. הם נשארו לשכב דוממים בחשכה. צל אחד גדול, שתי ישויות, ורק זוג עיניים אחד שנשאר להאיר את פינת הרחוב.