דף הבית

הסיפורים
שלכם

אספרסו בר / צביקה שיזף

מה אני חושבת לעצמי, מה אני קוגרית? הוא הרי ממש ילד, חשבה זיו, וחוץ מזה אני פה בשביל אייל. מספיק עם המשחקים. אבל, שי ישב לידה ולא יכלה להתעלם ממנו לגמרי אחרי ששפכה עליו את הקפה.
"את רוצה שנעבור אולי לשבת ליד השולחן?" הצביע לעבר שולחן שעמד ליד חלון הבר.
הם התיישבו ליד השולחן.
"את גרה בסביבה" שאל
זיו הרגישה שהיא לא מספיקה כלום. דווקא היום לא הצליחה לצאת מהעבודה מספיק מוקדם והיא תכננה להגיע ל- "אספרסו בר" לפני אייל, עליו שמה עין לפני כמה חודשים.
בית הקפה "אספרסו בר" שכן ב- "יהודה המכבי", דקה מהבית שלה, והיה המקום המועדף על הצעירים. היא עוד היתה צריכה להתקלח ולהתאפר וחשבה מה תלבש. החולצה השחורה הצמודה לא באה בחשבון כי היא ידעה שעלתה במשקל בשבועות האחרונים והיא לא נראית בה טוב. בגלל שהגיעה מאוחר מדי, המכבסה היתה כבר סגורה ולא הספיקה לקחת את הבגדים שהשאירה שם לכביסה וגיהוץ.
אייל, אותו קיוותה לפגוש היום, נראה גבר חסון, אם כי מקריח. להערכתה הוא היה בערך בן גילה והגיע ל- "אספרסו בר" מפעם לפעם, לבד או עם קבוצת חברים. הם החליפו ביניהם מספר מילים כמה פעמים, אך עד כה לא התפתח דבר מעבר לכך.
היא החליטה לנסות לברר היום עם הברמן אם הוא מכיר אותו ויודע לספר לה מה הוא עושה. היא לא ראתה טבעת על אצבעו, אך היום זה לא אומר דבר. היא לא תסתבך שוב ברומן עם גבר נשוי ולא תבזבז את זמנה על מי שלא נראה לה רציני לחיים משותפים. היה לה מספיק עם ההבטחות של כל מיני גברים. השעון הביולוגי לחץ עליה, היא מתקרבת לארבעים במהירות ואינה יכולה להיות בררנית יותר מדי. המשפחה כולה נרתמה למצוא לה שידוך. בתחילה דחתה את עזרת כולם ואפילו היתה מתרגזת כשביקשו לתת את הטלפון שלה ל- "בחור מקסים שבדיוק מתאים לך", אבל היום דווקא לא התנגדה לכך.
לבסוף לבשה מכנסיים שחורים ואת חולצת התכלת עם מחשוף ה- V המחמיאה לה. התלבטה למשך כמה דקות איזה עגילים לענוד ובחרה לבסוף את עגילי הכסף הארוכים. היא החליטה שהפעם לא תחכה שאייל יתחיל לדבר איתה אלא תיזום את השיחה בעצמה. אנחנו במאה ה- 21 חשבה, זה אפילו מאד מקובל. בכלל הגברים של היום לא מזיזים את התחת, צריך לגרום להם לפעול.
היא נכנסה ל- "אספרסו בר" שהיה כמעט ריק בשעה זו. אולי הגזמתי, זה באמת יותר מדי מוקדם, חשבה. אבל, היא נגשה לג'ימי הברמן שהיה עסוק בהכנות מעבר לבר. היא ידעה ששמו האמיתי אינו ג'ימי, אבל כך כינה את עצמו ומה'כפת לה בעצם.
"הי זיו, קצת מוקדם בשבילך, לא?" אמר ג'ימי
"כן, אבל באתי בכוונה מוקדם כשעוד אין לך עומס. רציתי לשאול אותך על אייל שבא לפה מדי פעם", הפתיעה את עצמה בישירות שלה, "אתה יודע למי אני מתכוונת?".
"את מתכוונת לאייל גדעוני? אחלה גבר. שמת עליו עין? הוא עובד במשרד הביטחון, אני לא יודע בדיוק במה והוא פנוי. כלומר, הוא היה נשוי והיה בא לפה עם אשתו, אבל שמעתי שהם נפרדו. אז אני לא יודע אם הם פרודים או גרושים, כאילו".
זיו הזמינה בקבוק בירה קלה והתיישבה ליד הדלפק.
"אתה יודע אם יש להם ילדים?" שאלה,
"לא, עד כמה שאני יודע. הוא לא מעט בנסיעות. לחו"ל, ז'תומרת. את רוצה שאני אתן לו את המספר שלך?"
"לא, נראה איך זה יתפתח בינינו. אתה בטח לא יודע אם הוא מתכוון לבוא היום?" , שאלה והזמינה גם כוס קפה כשג'ימי הניד ראשו לשלילה.
נכנס בחור צעיר בג'ינס וטי שירט שחורה שעליה סמל של יחידה צבאית וכיתוב על סיום קורס כלשהו. ילד, חשבה זיו, אבל שווה.
הבחור התיישב בכסא לידה. דווקא לידי?, חשבה זיו, הרי כל הכיסאות ליד הדלפק ריקים. הוא פנה לברמן,
"אפשר גולדסטאר לא מסונן, אחי?",
"כבר מגיע, אחי" ענה ג'ימי
זיו פנתה לכיוון הבחור הצעיר ובתנועה לא זהירה אחת הפכה את ספל הקפה שעמד על הדלפק וכל תכולתו נשפכה על מכנסיו של הבחור הצעיר.
"יו, איזה קלאמזית אני, אני מ'זה מבקשת סליחה" אמרה,
שניהם קמו מכיסאותיהם כשהבחור הצעיר מנער את מכנסיו בידיו, "איזה באסה", אמר. הוא ראה שהבחורה מבואסת מהתקרית לא פחות ממנו ואמר:
"עזבי, לא נורא, לא קרה כלום. הנה, אני אנגב את זה עם מפית", אמר, "אני שי"
"אני זיו" אמרה וחשבה, הוא עוד יחשוב שניסיתי להתחיל איתו.
שי ניגב את מכנסיו עם המפית, היא מבוגרת בהרבה ממני, חשב, אבל נראית לא רע. קצת שמנמונת, אבל הייתי עושה לה טובה. אם היא פה לבד, אז היא בטח פנויה. על הבוקר הוא היה צריך לחזור לבסיס וידע שהוא הולך לסגור כמה שבתות עכשיו בגלל האימון המתקדם של היחידה שלו.
שי, לקח לגימה ישירות מבקבוק הבירה שהברמן הביא לו. ג'ימי הביא לזיו כוס קפה חדשה מבלי שביקשה והניח אותה לידה.
מה אני חושבת לעצמי, מה אני קוגרית? הוא הרי ממש ילד, חשבה זיו, וחוץ מזה אני פה בשביל אייל. מספיק עם המשחקים. אבל, שי ישב לידה ולא יכלה להתעלם ממנו לגמרי אחרי ששפכה עליו את הקפה.
"את רוצה שנעבור אולי לשבת ליד השולחן?" הצביע לעבר שולחן שעמד ליד חלון הבר.
הם התיישבו ליד השולחן.
"את גרה בסביבה" שאל
זיו קצת היססה לפני שאישרה "כן, דקה מכאן. זה בית הקפה הטוב ביותר כאן בסביבה", אני מקווה שלא יגידו שאני חוטפת ילדים, חשבה. עוד חסר לי שיראו אותנו יחד. אבל, מה אני דואגת כל כך, מה'כפת לי מה יגידו.
"אז מה", שאלה, "גולני?"
"כן, רואים?" אמר בגאווה. כל המשפחה שלו שירתה בגולני והוא לא הסכים לשום חייל אחר כשהתגייס. היו לו שלושה אחים שכל אחד מהם היה יותר קרבי מהשני והוא לא רצה לפגר אחריהם. לא יצטרכו לשכנע אותו הרבה כדי שילך לקורס קצינים.
זיו הסתכלה סביב, התחילו להיכנס חבר'ה מהסביבה וגם כאלה שלא ראתה בעבר. לא היה זכר לאייל. עוד ערב מבוזבז, חשבה. היא ראתה שמבטו של שי נעוץ בה, מעניין מה הוא חושב עליה, הרי אני יכולה להיות אמא שלו, חשבה. מצד שני, הוא ממשיך לשבת לידה ולא מחפש תירוץ כדי לקום. אז נכון שהיא באה לכאן במטרה מסוימת, אבל למה לא? היא הרי לא חייבת לאף אחד דין וחשבון. הוא באמת נראה טוב. אז שיהיה מה שיהיה, לפחות הערב לא יהיה אבוד.
שי היסס, מצד אחד רצה להציע לה ללכת אליה, אבל חשש מהתגובה שלה. היא הסכימה הרי לעבור לשבת איתו ליד השולחן, אז זה אומר משהו, לא? היא לא ילדונת. מה יקרה אם יציע לה? מה, מקסימום היא תגיד לו לא. אז מה.
הם ישבו ושוחחו זמן מה על השירות שלו. זיו סיפרה לו קצת על העבודה שלה בחברת ההיי טק. היא הרגישה הרבה יותר משוחררת כעת. גם שי צחק הרבה ונראה לה כבחור כייפי וזורם.
בית הקפה התמלא, אייל לא יבוא, חשבה. שניהם הביטו זה בזו, זיו השאירה שטר של חמישים שקלים על השולחן וללא אומר קמו ויצאו יחד מבית הקפה.

אפריל 2015,
צביקה שיזף