בקרוב ימלאו 9 שנים למותו של אורן, בעלה של רונית, נפל במבצע עופרת יצוקה. מותו המצער בטרם עת, הפך אותה ביום בהיר לאלמנה. היא נותרה לבד ונאלצה לגדל את שלושת ילדיה. לא היה לה קל להמשיך ולנהל את גן הילדים. שמחת החיים שהיתה לה נעלמה ממנה וחור גדול נפער בליבה. היא פעלה כמכונה משומנת וניהלה את הבית והעסק לתפארת. הכל למען ילדיי חשבה בליבה בכל ערב ובוקר. בשנים שלאחר מותו, החיים לא הטיבו עימה . האומנם, כסף לא היה חסר שם. אחרי שנים לא מעטות בהם הקדישה את חייה לילדיה ולניהול העסק היא חשה בבדידות המנכרת. היה חסר שם משהו.
סבטלה ניגשה למטבחון הקטן שבגן והחלה להכין במהירות את ארוחת הבוקר. היא טרפה את הביצים והחלה לטגן את חביתות. לאחר מכן, שלפה כמה ירקות טריים מהמקרר וחתכה רצועות דקות והניחה בצלחות לילדים. היה זה צלצול הטלפון שהוציאה אותה משלוותה, היא מהירה לענות. זאת היתה השיחה שציפתה לה כבר מספר ימים. אלכס בנה היחיד גויס לצבא. הוא התעקש לשרת בקרבי, וכך היה. הפרידה בניהם היתה קשה מאוד עבורה. סבטלנה ידעה שזהו חלומו של בנה, ולמרות היותו בן לאם חד הורית חתמה על הויתור ונתנה לו ללכת אחרי החלום. הם דיברו ברוסית והשמחה וההתלהבות הורגשו בקולה הרם "ילד יקר שלי כמה התגעגעתי. מה שלומך בבושקה?" שאלה אותו בהתרגשות.
רונית נכנסה לכיתת הגן ונחרדה לראות את הילדים ישובים לשולחנות האוכל הריקים מצלחות ומצפים לקבל את ארוחת הבוקר. היו שם צעקות, מריבות וויכוחים בין חלק מהילדים. "אני מבקשת מכל הילדים לשבת יפה במקום ולהמתין לארוחת הבוקר" אמרה בנימה סמכותית, מלווה בחיוך. ואז ניגשה לסבטלנה ואמרה, "מה זה צריך להיות? ? את עומדת לך בצד ומנהלת שיחה אישית, אותה אני אפילו לא מבינה, במקום להגיש לילדים את ארוחת הבוקר. תראי איזה בלגן השיחה הזו גרמה ! זה ממש לא מקובל עלי" רטנה לכל עבר. "זה הבן שלי ,הוא…הוא רחוק ממני" ניסתה להסביר ללא הצלחה. ורונית השיבה לה בזלזול " זה לא מעניין אותי. אני צריכה לנהל כאן עסק ואת השיחות האישיות שלך תעשי בבית, הבנת?", "ככן בבטח "אמרה בהתנצלות ונפרדה לשלום מאלכס בנה.
בעצב רב ניתקה את השיחה . לא יודעת מתי שוב תשמע או קולה. לאישה זאת אין לב, חשבה לעצמה. היא מהירה להגיש לכל ילד את ארוחת הבוקר שלו והמשיכה לחייך לילדים. "בתיאבון ילדים חמודים " הכריזה בקול. בינה לבין עצמה תהתה מתי שוב אלכס יתקשר, האם יש לו גם אוכל ?האם קר לו שם בחוץ? כל כך כמהה לשמוע את קולו של בנה האהוב. אולי אם תסביר את זה לרונית היא תבין? גם לה יש ילדים היא תקבל זאת בהבנה ? היא ניסתה להגיד לה שהשיחה ברוסית היתה מבנה שנמצא עכשו רחוק ממנה . נו טוב, בפעם הבאה היא לא תחשוש לומר לה. אך עד הפעם הבאה עליה להיות חזקה.
רונית היתה אישה יפה. האומנם מאז מותו של אורן לא טיפחה את עצמה. אף פעם לא מצאה את הזמן לעצמה. היא צריכה היתה לדאוג לילדיה ולפרנסה. ניהול העסק גזר ממנה את מרבית שעות היום ותמיד היה מה לעשות. הדאגות לא הרפו מראשה. היא היתה גאה בעצמה והקדישה את חייה לילדיה. השנים עברו להן מהר חשבה בליבה, הילדים גדלו והעסק התנהל מעצמו. אך היה חסר שם משהו, והיא החלה להרגיש בחסרונו של אורן בכל פעם שחשה בבדידות הזו. כולם אמרו שהחיים ממשיכים, ואכן כך היה כלום לא נעצר. האומנם ? תהתה לעצמה. לאחרונה שקלה ברצינות להתחיל לצאת עם גברים, הלא עברו כבר כמעט 9 שנים? אני לא הולכת ונהיית צעירה יותר חשבה. אך מה יגידו עלי? איך זה ייראה בעיני ילדי וקרוביי?
קול רם של בכי בקע מחצר הגן וקטע את מחשבותיה. "תחזיר את הכדור מיד לרון ותתנצל בפניו על שהכת אותו" צעקה סבטלה לעבר אחד הילדים. היא תפסה קלות בידו ואמרה "זו הפעם האחרונה שאתה מכה ילד, הבנת אותי?" הילד החל לבכות. רונית הביטה מהצד במתרחש. "היא הכאיבה ביד" אמר הילד בקול בוכה. "סבטלה, גשי מייד למשרדי. יעל תשגיחי על הילדים בחצר". מיד שפתחה את פיה, אמרה רונית. "חצית את הגבול. אני לא מוכנה לסבול התנהגות כזו מצד עובדות הגן. את מאחרת תמיד, משוחחת לך בטלפון ומשתמש בכוח כלפי הילדים. לא תוכלי להמשיך לעבוד אצלי בגן יותר. את מפותרת". רונית יצאה בסערה ממשרדה . סבטלה לא ידעה את נפשה. "אבל, למה ?אני, אני, לא מבינה". היא התמלאה בעצבות, מה תעשה עכשו? מהיכן תשיג כסף? תחושה נוראית של השפלה אפפה אותה .היא לא הכירה אותה לפני. מה גם שילדי הגן היו יקרים לליבה והיא היתה מסורה לעבודה. ולא הבינה את העוול שנעשה לה. יום העבודה הסתיים .
רונית שילמה לסבטלנה את השכר לתקופת עבודתה במהלך ימי החודש אחרון והשנים נפרדו לשלום. כל אחת לדרכה שלה, כל אחת בבדידותה.
