עיר ללא הפסקה / שילה גרנות

יש אנשים שבטוחים שזו העיר הכי מגעילה בעולם, יש כאלה שחושבים שזו העיר הכי נפלאה בעולם, אבל דבר אחד בטוח – אתה לא משתעמם בורנסי!
אני שנאתי אותה ובימים הראשונים רק סבלתי . הגעתי אחרי חצי שנה של גן עדן בהימליה. הרים ירוקים אין סופיים, מפלי מיים טהורים, אגמים כחולים צלולים בתוכם משתקפות פסגות מושלגות, סלעים ענקיים נוצצים בצבעי כסף וזהב, קריסטלים כחולים, מעיינות חמים ואנשי הרים רגועים ונעימים .
כבר ברכבת מדלהי גנבו לי את התיק הקטן עם המצלמה והעדשות המיוחדות, משקפי שמש ועוד כל מני דברים חשובים. המסע שהיה אמור להמשך 16 שעות, נמשך 26 כשרוב הדרך הרכבת עמדה או נסעה אחורה .
בדרך מהרכבת למלון נתקענו בפקק תנועה ענק. צומת דרכים צר, פקוק מכל ארבעת הכיוונים, מלא במכוניות, ריקשות, אופנועים הולכי רגל וכמה פרות. כולם ציפצפו וצעקו ואף אחד לא נסע אחורה כדי לפנות את הצומת. האויר היה מזוהם מאבק ופיח אגזוזים, ואני לא הבנתי מה אני עושה שם.
הגעתי תשוש למלון וכל מה שרציתי זה לישון אבל זה לא ממש קרה בימים הראשונים .
החדר היה חם ולח ומלא חרקים של אחרי מונסון. מאוחר בליילה התחילו כלבי הרחוב לנבוח[ כלבים מרוטים ופצועים שניסו לפעמים לתקוף, ויותר גרוע היה כשניסו להתחכך ולהתלטף,מחפשים פינוק ואהבה]. כשהפסיקו הכלבים התחילה הפסקת חשמל, והחום שהיה קודם בלתי נסבל גבר.
[המאוור עצר לאט לאט כמו בסצינה מזיכרון גורלי כשעוצרים את המאווררים במאדים וכל האנשים מסתכלים עליהם מאטים ויודעים שתיכף ימותו מחוסר חמצן] , בנוסף מישהו הקיא ושילשל בשרותים ליד, והרעש והריח היו בלתי נסבלים. נראה היה לי שיש קונספירציה של כל העיר כדי לא לתת לי לישון. בחמש בבוקר, [כאילו בכדי להוכיח את תאורית הקונספירציה] התחיל הרמקול של המסגד לצעוק אללה הוא אכבר, בחמש וחצי דפק מישהו בדלת ושאל אם אני רוצה לשוט על הגנגס בזריחה, גירשתי אותו בצעקות ובערך בשש מישהו תקע בקונכיה וצילצל בפעמון המקדש הקטן שבמזדרון.
ביום הבא יצאתי להסתובב בעיר מסתמך על כמה המלצות מטומטמות מספר המטיילים: הראשונה היתה לראות שריפת גופות. עד היום לא ברורה למה חייבים כולם ללכת לטקס הזה. אם היה מגיע אליכם אורח מהודו הייתם לוקחים אותו להלוויה בירושליים? אחרי זה הלכתי לראות את שלל הצבעים והטיפוסים בשוק המקומי, וגם זאת הייתה חוויה מעיקה. לא כיף להסתובב בשוק, הולכים לשם אם צריך לקנות משהו בזול. הספר גם אמר לא לשלם לריקשה יותר מ 5 רופי, ואני התמקחתי עם נהגי הריקשה על כל רופי, אותי לא ירמו! רופי אגב שווה פחות מעשר אגורות, מטבע שלא הייתי טורח להתכופף ולהרים מהרצפה בארץ, אבל זה היה ענין של עקרון.
כשניסיתי להסתובב על הגתות ניטפלו אלי אנשים, מנסים למכור לי דברים ,לקחת אותי למקומות או לשאול 3 שאלות קבועות: מאיזו ארץ? פעם ראשונה בהודו? האם אתה אוהב את הודו?
כמובן שלא כל ההודים מציקים אבל בהודו אחוז של נודניקים זה 50 מיליון איש ונראה שכולם עלי.
איפה כל השאנטי של הודו ? שאלתי את עצמי,
. לקח לי די הרבה זמן להבין שהשאנטי הזה הוא עניין פנימי. מי שלא ילמד להירגע ישתגע אחרי נסיעה אחת ברכבת, ולא ישרוד יום אחד במרכז הודו.
בבוקר הבא יצאתי לשוט על הגנגס בזריחה. חיכינו לכמה מאחרי קום וכשהגענו לנהר השמש כבר זרחה. מהנהר העיר העתיקה הייתה יפיפיה. ארמונות עתיקים, מצפים בהם היו יושבים מלכים, בדים צבעוניים מונחים ליבוש לצד הנהר ומאות סירות משוטים. דברים שלא השתנו כבר כמה מאות שנים. כל מה שעתיק היה יפה והחזיק מעמד כשכל הבנינים החדשים ,אחרי מונסון אחד נראו ישנים ומלאי עובש. בינתיים עלתה השמש יותר והתחילה לקפוח. השייט שהתחיל במורד הזרם בהלוך, נהיה איטי ומיגע כנגד הזרם בחזור. חזרנו למלון אחרי 4 שעות מיובשים ומותשים ונתבקשנו לשלם 200 רופי במקום 50. 50 רופי זה לשעה, הסבירו לנו, אתם הייתם 4 שעות.

עדיין לא נשברתי. ידעתי שהאמנים הכי גדולים מגיעים מהמקומות הכי ג'יפה בעולם, וסוף סוף הופתעתי לטובה. זה קרה בשכונה שנקראת כביר צ'אורה, מעוזה של משפחת מישרה, משפחת מוזיקאים הודים עתיקה. אולי כבר 10 דורות של מוזיקה,ו אך ורק מוזיקה. מהשכונה הקטנה הזאת יצאו גדולי עולם בסיטאר טאבלה שירה ריקוד וכל כלי המוזיקה הקלאסית ההודית. מרגע היוולדם הם נחשפים למוזיקה ברמה הגבוהה ביותר. במו עיני ראיתי ילד בן שנה שהסבא מחזיק אותו על הברכיים בזמן שיעור והתנועה הראשונה שלו היא מכה על הטאבלה, וילד בן שנתיים שמסבירים לו שאבא רוקד עכשיו ואסור להפריע לו . הוא יכול או להיות בשקט או לרקוד עם אבא.
אצלנו במערב כל אחד יודע לנהוג, לבשל [או להפשיר אוכל] ,יודע קצת לשחות, לשחק כדורגל להפעיל מכשירי חשמל שונים,אולי גם לנגן גיטרה, יודע מתמטיקה ואנגלית. לכל אחד יש גם דעה פוליטית ודעות רבות על הרבה נושאים. כשמישהו שאל פעם את המורה שלי לסיטאר מה דעתו על הפצצה הגרעינית והניסויים האטומים של הודו הוא ממש לא הבין למה השאלה מופנית אליו. הוא הרי מתעסק במוזיקה, לא בונה פצצות.
מהר מאוד התאהבתי בסיטאר והחלטתי שלא משנה מה אעשה בחיים, תמיד יהיה לי את המפלט של המוזיקה. אחרי כמה שנים בהן חשבתי ללא הרף על מה אני רוצה לעשות בחיים הבנתי שאני כבר עושה את זה ושיניתי את החשיבה למה צריך לעשות כדי להמשיך לחיות כך.
בינתיים למדתי לראות את הטוב והרע ביחד. בנוסף לחולדות ויתושים ראיתי טווסים ותוכים , דולפינים בנהר ומפגנים אויריים של הדיות השחורות. אהבתי גם את הקופים המשוגעים שעשו הרבה בלגן והרבה מצב רוח טוב.
לאט לאט למדתי לחיות עם הקונטרסט החזק של העיר , כמו לצאת מארמון מדהים וישר לדרוך על חרא. למדתי לפלטר רעשים ולסנן ריחות רעים ,וכשהכל נהיה מוגזם למדתי לעשן צ'ילומים .בימים ההם זה פתר את כל הבעיות.
אחרי כמה חודשים במלון נמאס לי קצת מחברת התיירים שטסים על כל הודו ולרוב לא נשארים יותר מיומיים במקום אחד. השיחות בינהם לרוב נשמעו אותו דבר.אותן שאלות: מאיפה באת ?ולאן אתה נוסע?, [ולישראלים גם מה עשית בצבא?, ומכיר את דוד?]ואותן תשובות: הייתי אצל האסטרולוג ברישיקש, הרופא הטיבטי בדרם סלה, עכשיו אני נוסע לפושקר לפגוש את בן דוד שלי, וביחד ניסע לסדר בקטמנדו, או לחילופין יוגה ברישיקש מדיטציה בדרם סלה, סדר בפושקר ובן דוד בקטמנדו.
דיאלוג עם הישראלים ששמעו שאני חי בעיר הרגיש כמו חקירת שב"כ שתמיד התחילה בשאלה: "מאיפה הכסף?"
עזבתי את המלון ועברתי לדירת חדר בה היו לי רק מזרון מאוורר מנורה וגזיה .
אני עדיין מתגעגע לפשטות הזאת. לא היו מכשירי חשמל ובעצם לא היה כמעט חשמל. בשוק לא היו מוצרי יבוא כמו קוקה קולה או פסטה או נוטלה ושמן זיית אבל כלום לא היה חסר. כל היום התאמנתי על הסיטאר והאמנתי שיום אחד אהיה אמן גדול. התחברתי מאוד להודים הפשוטים ,ולשמחת החיים שלא ויתרו עליה למרות העוני והקשיים.
יום אחד טיילתי באסי גת עם חבר ישראלי שעשה תאונה קטנה ומוכרת ,בה תקע את הבוהן בעמוד וצלע קלות כל היום. הודי זקן וקטוע רגל שהיה מוכר גלויות בגת, ראה אותו צולע ונקרע מצחוק. ראיתי גם את המשוגע האהוב עלי שאהב לכוון תנועה ולקלל. הוא עמד בצומת ראשית ושראה ריקשה פונה ימינה היה צועק פנה ימינה יה בן זונה. הנהג היה עונה לו אחותך זונה וממשיך לנסוע וכולם כולל השוטרים צחקו. בארץ הוא היה מאושפז במוסד סגור, קשור או מסומם, ופה היה חופשי כל עוד לא היה אלים.
באותו זמן שמתי לב שאני מבין את כל הקללות בהינדי. לחברי ההודים במלון בו התגוררתי היה הומור של ערסים . לדוגמה ערס היה מלמד תיירת שבדית ש I AM BEUTIFUL בעיברית זה אני שרמוטה[ושהמספרים מאחד עד 1עשר זה 1 א 2 ני 3 מו 4 צ 5 צת 6 ו 7 גם 8 בו 9 ל 10 עת] וככה למדתי להגיד בן זונה במקום בוקר טוב, אחותך זונה במקום ליילה טוב וכולי. בשלב הזה הבנתי שכמו אמריקאים שלא יכולים לגמור משפט בלי הפועל פאק כך גם כולם בורנסי מקללים כל הזמן. הם גם ממש מבסוטים שמקללים אותם חזרה. הם נעלבים מאוד אם קוראים להם חמדן או קמצן אבל קללות בסטייל בן זונה משעשעות אותם מאוד.
אולי הדבר הכי משעשע בעיר היה לראות תיירת מאבדת את עשתונותיה, צורחת ומעיפה סטירות לאיזה הודי ששיגע אותה. האנשים היו תופסים את ההודי ומחזיקים אותו בשבילה, אפילו מביאים לה נעל שתרביץ לו איתה.
באותה תקופה ניסיתי יותר מדי להיות הודי. לבשתי כורתה ופיג'מה, שמעתי רק מוזיקה הודית, הגעתי לכל החתונות והטקסים שהוזמנתי אליהם, הבאתי ממתקים ומעטפות עם כסף, ובסוף כולם חשבו שאני טמבל ושאני בכיס שלהם.
למדתי בדרך הקשה מה זו תרבות שונה . להודים הגדרות שונות משלנו לפרטיות וחברות. חבר הודי יכול לאהוב אותך ולרצות להרויח עליך קומישן. פרטיות ומרחב אישי כמעט לא קיימים. כל דלת שלא נעולה הם יפתחו, יציצו מכל חלון ויפתחו כל קופסה. אף אחד בורנסי לא מבקש זמן לבד או שיעזבו אותו בשקט.
למדתי שחשוב לספר סיפור טוב יותר משחשוב שהסיפור יהיה אמיתי. לדוגמה מעליב להגיד למישהו שלא תבוא לחתונה, אתה חייב להבטיח שתבוא ואז להבריז ולהמציא תירוץ כמו כאבה לי הבטן או אימא הייתה חולה.
בשלב הזה החיים בורנסי היו פשוט החופש המוחלט. אף אחד לא מתעסק איתך: לא המשטרה, לא המאפיה, לא אנשי הדת [ההודים או החבדניקים] ,לא המוסלמים ולא ההורים.
לפעמים זה אפילו יותר מדי חופש: אם אתה לא מבשל אתה הולך לישון רעב, ואתה יכול רק לעשן ולשתות מבוקר ועד ערב בלי שמישהו יגיד לך שאתה מגזים.
עוד ועוד שנים עברו, ואני דפקתי לעצמי את הגב והחיים מרוב אימונים אובססיביים ושאיפה לפרפקציוניזם.. התפתחה לי דלקת קבועה בפרק האצבע המנגנת וכל נגיעה במיתר הייתה משולבת בפחד ומגננה. הפסקתי להינות ממוזיקה ,וכל פעם שרציתי לעשות משהו בשביל הכיף זה לא כלל מוזיקה. התפתחה גם מתיחות ביני לבין גורוג'י שעבר את גיל 70 ואיבד את הסבלנות ללמד.
חשבתי תמיד שאמן גדול כמו המורה שלי צריך להיות אדם מאושר אבל הוא בסערת רגשות מתמדת, וחוץ מהזמן של הנגינה הוא תמיד חסר מנוחה .
רציתי ללמוד ממישהו שהוא 100% מוזיקה. מעיין לא נגמר של יצירתיות ואוקינוס של ידע. זה נשמע יפה או רומנטי אבל בפועל זה מתסכל כי אני לא כזה יצירתי. כשנגמרים לי הרעיונות אני צריך לפעמים נוסחה פשוטה או פרוק רעיון לגורמים. כשיש לי בעיות טכניות אני צריך אבחנות חדות ותרגילים לא רק מוזיקה או משפט כמו יש דברים שמגיעים אחרי 50 שנה כי לרוב הם לא מגיעים.
זו הייתה תחילתו של עידן מאוד מבולבל שלא ממש נגמר עד היום.
בינתיים הצפיפות בעיר עלתה, וגם זיהום האויר והרעש . העצים נכרתו והדור הצעיר די מגעיל וחסר את החן וחוש ההומור של הותיקים.
כמה פעמים כבר ניסיתי לעזוב ולחפש ביית בישראל אירופה ניו יורק או ריו דה ז'ניירו ותמיד חזרתי לוורנסי, כמו נרקומן שחוזר לסם . התחלתי להבין למה מתכוונים כשמדברים על יחסי אהבה שנאה.
אסיים בשיחה שניהלתי עם בעל המלון בו התגוררתי בשנה הראשונה, שהוא הודי מאוד חכם וחבר טוב. בשיחה הוא אמר לי שצריך לזרוק פצצה אטומית על פקיסטן. הוא לא מפחד מההשלכות , אם כל ההודים ישתינו ביחד פקיסטן תתבע. לא הבנתי איך הודי עדין , חכם ורודף שלום , שמתפרנס מתיירות , רוצה מלחמה גרעינית עם פקיסטן.
הוא צחק כשראה כמה אני מבולבל ואמר לי את הפתגם בו אסיים הפעם.
מי שנשאר בהודו חודש כותב מאמר, מי שנשאר שנה כותב ספר, ומי שנשאר יותר מזה לא כותב כלום, זה מבלבל מדי.