ריח של פריחת פרדסים עמד באוויר באותו לילה אביך. מלא ברחשים ויתושים התעופפו במעגלים סביב עמדת השמירה שגימל ניצב בה. הוא ניסה להבריחם עם גליון של מגזין כרומו ישן אבל נראה היה שאין להם סוף. השעה היתה שלוש לפנות בוקר והירח נראה קצת עצוב, חשב לעצמו וניסה להחזיק את עיניו בכח פקוחות. פתאום בלי שום אזהרה החל מטח פיצוצים ויריות. ידיו היו משותקות, הוא ניסה להגיב אבל כל הפרצוף שלו כאילו ספג בומבה אדירה ומצלצלת יחד עם רסיסים מעורבבים בשברי מתכת, דם ועשן. הוא שמע את דורון המאגיסט רותח וצועק ויורה ומיד קת של קלצ'ניקוב הוטחה באלימות בעורפו והוא אבד הכרתו. מה היה אח"כ הוא לא ממש יודע, בעיקר ריח של אדמה טחובה וגללי פרות. עיזים בעצם. כשאתה קשור, מקופל ועיניך מכוסות זה לא ממש משנה איזה חרא זה. גם ככה אתה במיץ של הזבל, נסה להגדיר את מצבו בצורה פיוטית ונשך את שפתיו הסדוקות והמבוקעות.
מול עיניו ראה שוב את השביל המוכר מתפתל. נער צעיר עם גופיה לבנה רץ מתנשף במעלה ההר. תושבים עמלים שיוצאים לעבודת הבורא או סתם למשרד הייטק כזה או אחר, חולפים על פניו במכוניות ליסינג חדישות, מנופפים בניד ראש או יד ולוחצים על דוושת הגז. לחייו מאדימים מהאדים והאוויר הקר ומשקפיו כמעט נשמטים. נראה כי כולם עוברים על פניו והוא, כמו סיזיפוס מודרני ממשיך לנסות להתקדם בניוטרל.
עוד מעט האביב מגיע, כמה היה רוצה לראות את הנוף שגדל בו, את השדות, החברים, המשפחה, הכל כבר פורח כמו הגרדת שהתנחלה בכפות רגליו וממאנת לסגת. גימל מתהפך על צידו הכואב ומביט בג'וק חום ענק שיצא למסע. נראה שגם הוא תר אחרי ביתו או פיסת מזון כלשהי. מחושיו נראים לפתע ענקיים, מטילים צל אימתני בתא הדלוח. אקרא לו ג'וקי, חשב לעצמו. נקישה איטית נשמעה בדלת הפלדה וחלון זעיר נפתח באוושה צורמנית. בטח אכרם הביא שוב חלבה. אין על החלבה המתוקה הזו… הכי טעימה שיש, להתמוגג מכל פרור…להרגיש את הטעם, המרקם המחוספס ולפעמים גרגר שומשום שחמק והתמקם בין השיניים… יכול היה שעות ליהנות מהנסיון להוציאו עם הלשון מבין שיניו והגרגר היה מתעקש להשאר במחסה… גימל שולח יד גרומה וארוכה בזריזות לא ברורה, לפני שהמקק יקדים אותו וזוכה בנתח חלבה מעורר תאבון וציפיה לבאות.
אכרם התרחק בצעד בטוח מהדלת האטומה והתיישב במטבח המאולתר של המערה התת קרקעית. עד מהרה נערמו על צלחתו הלבנה מלפפונים חתוכים עם גרגרי מלח גס, בצל ירוק קצוץ ופיתה טריה וריחנית. באדיר הצטרף אליו עם צלחת חומוס גרגרים מפתה ומעוטרת בפטרוזיליה ופלח לימון. ריח לימונים תמיד הזכיר לו את הכפר. סבו הקשיש, שיאריך ימים, אינשאללה, היה מכין בדבקות בכל יום שבת בבוקר, לימונדה טריה, שנסחטה מעשרות לימונים עסיסיים והורתחה שעות עם סוכר ומים עד שהגיעה לתרכיז המזוקק שכה אהב ולגם בכל עת שהזדמן לו. כוס הזכוכית שנשמטה מהשולחן ונשברה לאלפי רסיסים על רצפת הבטון, הסבה את תשומת ליבם של אכרם ובאדיר לנעשה סביבם. "בדכ קהווה"? שאל אכרם את באדיר המבוגר ממנו. "בטח בטח, תכין" הפטיר כלפיו באדיר המזוקן, אבל לא כמו אשכנזי. תן למים לרתוח בפינג'אן, ככה שיבעבעו ואז רגע לפני תוסיף בנדיבות כמה כפות קפה נחל'ה, תרתיח עוד קצת בשביל הארומה ורק אז תוסיף את הסוכר. באדיר נדד במחשבותיו לתא המעופש והקטן שבו נדחק ימים ולילות בכלא הציוני. לפעמים היה שומע זעקות מהתא הסמוך כאילו מסרסים שם חתול מיוחם, או אולי השב"כניקים הישראלים היו עוקרים את ציפורניו של אחד מאחיו לנשק? כבר כמה פעמים שמע בסיור הבוקר בחצר על מקרים כאלו. הוא זכר היטב שהולבש פעם אחת עם שק מצחין על ראשו והוחזק שעות קשור במצב מהופך כשרגליו באוויר. כל הדם זרם והתנקז לראשו המגולח וגם אז לא הוציא מילה. חלק מהחוקרים חבטו בו בבטנו אבל הוא שתק.
בחדרי החקירות המכוערים, שצבועים חצי ירוק של בית חולים וחצי צבע בלתי מזוהה, נזכר שאחד החוקרים הצעירים, בחור בלונדיני וגבוה, בטח מהרצליה פיתוח המניוק, כבד אותו לפעמים בספלון קפה. האמת היא שהקפה היה די דליל ומגעיל, יותר קרוב לתה, אבל באדיר שמח על נדיבותו ולא אמר דבר וחצי דבר לקצין ורוד הלחיים.
גלעד, הטירון הצעיר הוריד את הפינג'אן מהגזיה באוהל המחלקתי ומזג לספלונים ערביים קטנים וחלק לחבריו שעדיין נשארו ערים. "בוא'נה גלעד, עם קפה כזה אתה יכול לעשות קריירה אחרי השחרור ב"קפה-קפה" שבח אותו דורון. "לויודע מה אני אעשה עוד 3 שנים, מה שבטוח שעכשיו אני עושה כלים וטס לישון כמו טנק שדומם מנוע" מלמל גימל בעייפות ועפעפיו כמעט ונדבקו.
"דקה זוזזזזזזזזזזזזז" נבח אכרם על אזנו של גלעד שהקיץ בבהלה. "עוברים דירה, מסוכן כאן יא זלאמה" סטר אכרם לסמל הציוני וכפת את ידיו מאחורי הגב בחוזקה וכסה בפלנלית את עיניו. "שחרר אותו" נבח עליו באדיר בקול מצמית, "אנחנו חייבים עוד ידיים וגב לסחוב, מהר, אני שומע מסוק". גלעד מתח לשניה את ידיו המשוחררות באוויר והרגיש את הדם שוב זורם. אח"כ העמיס בזריזות על כתפו את אחד מתרמילי הגב הגדולים והשחורים שהיו כבר ארוזים. השלושה סרקו את המערה לראות שלא נשאר שריד. "גלעד, דיר באלק אתה מנסה משהו, תזוזה אחת לא במקום, אתה מת. ברור?" לחש אכרם באזנו בעוינות. גלעד הנהן והשלישיה המוזרה שצצה פתאום באמצע הרחוב החשוך החלה בריצה שפופה בין סמטאות הקסבה הצפופה. שניות אח"כ נשמע הרוטור של מסוק האפאצ'י מעליהם ואש תופת הומטרה עליהם מכל הכוונים בלא אבחנה. "ילען אבוכ יא אבן בולה חוש בטיזייייייייייייייייי" באדיר צעק וקלל, התעכב מעט מאחריהם, כשהוא סוחב רגל מרוסקת שותתת דם, ריח עשן וגופרית היה באוויר. גלעד ניתק בהפתעה מאחיזתו של אכרם ההמום ורץ ברחוב כמו טיל בליסטי. הוא חלף על פני באדיר הפצוע והאדרנלין התפשט בגופו עם ריח החופש. לפתע קפא ונצמד לקיר הרחוב והציץ בחטף לאחור. כמה שניות אח"כ חזר והעמיס במיומנות את באדיר על כתפיו ורץ איתו לאחד מפתחי הבתים האפלים, שם המתין להם אכרם מזיע כולו ומקלל בשקט. אכרם הנסער דפק על הדלת הנעולה מספר פעמים באגרופו הכבד.
דלת העץ הכבדה נפתחה בשקט מפתיע וחור אדום וגדול הופיע בין עיניו המופתעות של אכרם שצנח על סף הבית. כהרף עין מספר ידיים חסונות לפתו-הדפו את גלעד ובאדיר שקפאו במקומם, אל תוך פרוזדור פנימי שהתמלא באור צהוב בוהק וחם.
