שנים שאני מכתתת רגלי לאורכה ולרוחבה של הארץ בחיפוש מטופלים, כאלה שמתאימים לטיפול, אבל שאין להם שום סיכוי לשרוד את מחלתם. מטופלים כאלה שבטוחים שעוד כמה חודשים לחיים בסבל נוראי במחיצת יקיריהם הם מתנה אמתית, חולים אונקולוגים.
האמת, לא ראיתי אף מטופל כזה, הנוטה למות, מתגעגע לקריירה שלו או לחילופין שאחד הדברים שהוא נזכר בהם בערגה הם מקום עבודתו.
האמת, לא ראיתי אף מטופל כזה, הנוטה למות, מתגעגע לקריירה שלו או לחילופין שאחד הדברים שהוא נזכר בהם בערגה הם מקום עבודתו.
שנים שאני מכתתת רגלי לאורכה ולרוחבה של הארץ בחיפוש מטופלים, כאלה שמתאימים לטיפול, אבל שאין להם שום סיכוי לשרוד את מחלתם. מטופלים כאלה שבטוחים שעוד כמה חודשים לחיים בסבל נוראי במחיצת יקיריהם הם מתנה אמתית, חולים אונקולוגים.
האמת, לא ראיתי אף מטופל כזה, הנוטה למות, מתגעגע לקריירה שלו או לחילופין שאחד הדברים שהוא נזכר בהם בערגה הם מקום עבודתו.
אני יודעת שישנם אנשים שממש לא מבינים על מה אני מדברת, ואיך אפשר שלא לעסוק בשום דבר? הרי זה עלול להיות משמעם ולא יהיה לי חלילה מה לעשות כל היום והמוח יתנוון. ואני אומרת, "הבו לי פיג'מה סרוחה וישנה, ככל שתהיה, ואשמח למלא אותה לאורך רוב שעות היום, ואני מבטיחה כאן קבל עם ועדה לא להתלונן אף לא לרגע".
אולי זה בגלל שאני קרבה בצעדי ענק, לגיל א-ר-ב-ע-י-ם. הגיל הזה שמגיע לרוב בחבילה אחת עם משבר בלתי נמנע. ואולי זה כי מעולם לא רציתי להיות אשת קריירה או לתרום לכלכלת המשפחה. ממש טוב לי, לשבת לי בבית ולעסוק במטלות הבית, וגידול הילדים. במקרה הזה, אם אמות, לפחות אדע שעסקתי במקצוע החשוב מכל, ואתרום לילדי משהו מאופי הנינוח (כשאני לא עובדת).
אבל זה ממש לא המצב, בכל בוקר, בכל עונת שנה, אני חייבת לקום ממש מוקדם בבוקר, מה שמוכח כלא בריא בעליל, להכין את ילדי, תוך פליטת אנחות רפות או צעקות רמות שיתחילו להזיז את עצמם. אחרי שאני מדרבנת אותם לפעול במהרה, תוך שהם גוררים רגליהם לכיוון הרכב (שהושאר בחזקתי ע"י אותו מקום עבודה רחב לב) "להשליך" אותם, ללא דיחוי, במסגרות שמבטיחות להם הכל, פרט לאמם עד שעות אחה"צ. מייד אח"כ להילחם בתנועה, לחצות את כבישי הארץ בחירוף נפש, עוקפת נהגים עצבנים או עייפים בדרכם לעבודה. להגיע לחדר הצינתורים ולמרפאות בבתי חולים מוזנחים, לראות אנשים נוטים למות ולפגוש ברופאים הלחוצים גם הם, מאותן סיבות ממש.
להיות נחמדה, מטופחת, סבלנית, שיווקית, לוחמנית, חדה, חכמה ולהעביר לעולם ובעיקר ללקוחותי המסכנים שוב ושוב מסרים, ברומו של עולם, על תרופה שלא תיתן מזור למטופליהם ולדבר עליה בלהט, כפי שהייתי עושה לו הייתי מספרת לחברתי על שמלה שווה באמת מ"דפנה לוינסון".
במקרה הרע יותר, עלי לעטות חלוק עופרת כבד ולהתכסות כולי ולצפות במסכן מקבל את התרופה ששווקה בהצלחה, תוך שמחשבותי ממשיכות לערוג למיטתי שנשארה גלמודה וקרה בלעדי, או לילדי שאליהם אני כה מתגעגעת ומקווה שהם שלמים ובריאים וכן לעיתים, גם לערימות הכביסה והמטלות שמחכות לי, בתום יום העבודה המפרך.
כמה טוב לו יכולתי להשאר בבגדי הנוחים, בעורי החף מאיפור ופשוט להיות בבית.
מבחינתי, די לי לשמוע ולהשמיע הרצאות משכילות בנושא ההתפתחות האחרונה, עתיד המדע והעידן הכל כך "מרעיש" שלפנינו בטיפולים המותאמים אישית (בסוף כמובן, שכולם מקבלים את אותן אופציות טיפוליות). נמאס לי להשתמש בביטויים שחוקים ובתובנות מרעישות שהתגלו בכנס המעניין האחרון בברצלונה (שמה שבאמת ענין בו הוא קניון "לה מאר" המצוי מול מרכז הכנסים). מבחינתי תלוש המשכורת הוא בסה"כ שורת מספרים ארוכה צבועה בצבעי אדום וכחול. לעיתים אני מכריחה את עצמי להציץ בו, במבט מתעניין, בתקווה שהשורה האחרונה תהיה צבועה כחול, כלומר לזכותי. שיהיה שקט ורגוע וכולם יהיו שבעי רצון לפחות לעוד חודש נוסף.
מבחינתי אני בכלוב, ואני מנסה באמת ובתמים לצאת ממנו. אני משקיעה בענין הזה לא מעט ומקפידה ללכת לסדנאות וקורסים שונים ולא מוותרת, ומטרתי אחת, למצוא לי ייעוד אחר. ייעוד כזה שבבוקר אזרוק מעלי את השמיכה וארוץ אל פתח הבית תוך שאני שרה ומפזזת את דרכי החוצה. נפרדת מהילדים בשמחה כיוון שאני יודעת שנתראה ממש בקרוב, כלומר בשעות הצהריים המוקדמות, ייעוד כזה שלא יחייב אותי ביעדים. ושכמובן ישאיר אותי בהרגשת מימוש עצמי ובמחשבה שעשיתי משהו שממש הועיל למישהו אחר על פני האדמה. לצערי מה רבו כישלונותי עד כה.
הרצון הזה לגאולה כבר זימן לי קורס בהום סטיילינג אחריו הייתי די בטוחה שאמצא את דרכי בעולם העיצוב שקרץ לי כל כך אולי עם עסק משלי. כעת כפי שכולכם הבחנתם, אני משתתפת בסדנת כתיבה שבטח תפתח בפני את עולם הספרות, במקרה הטוב, אמצא את עצמי בקליקה אחת עם כותבים כמו מאיר שלו, ובמקרה הרע, אולי אמצא לי עבודה בעיתון מוביל (כמובן כפרי לנסריט) ואוכל כל היום לתקתק על המקלדת מבלי להוציא אפילו את קצה אפי מן הבית היקר והנעים שלי. במהרה, אני עלולה להידרדר לסדנת ציור מופשט או סדנת קרמיקה, אם לא אזהר.
בכל מקרה, אני חושבת שמה שסביר שיקרה הוא, שאמשיך בעבדותי עד שאפרוש לגמלאות ואולי עד אז יקרה איזה נס ואמצא את ייעודי האמיתי.
ואולי אולי, אצליח להגשים את החלום להישאר בבית, לא לעסוק בשום דבר, בעיקר לא בעיסוק, ולהרגיש עם זה נ-ה-ד-ר!
האמת, לא ראיתי אף מטופל כזה, הנוטה למות, מתגעגע לקריירה שלו או לחילופין שאחד הדברים שהוא נזכר בהם בערגה הם מקום עבודתו.
אני יודעת שישנם אנשים שממש לא מבינים על מה אני מדברת, ואיך אפשר שלא לעסוק בשום דבר? הרי זה עלול להיות משמעם ולא יהיה לי חלילה מה לעשות כל היום והמוח יתנוון. ואני אומרת, "הבו לי פיג'מה סרוחה וישנה, ככל שתהיה, ואשמח למלא אותה לאורך רוב שעות היום, ואני מבטיחה כאן קבל עם ועדה לא להתלונן אף לא לרגע".
אולי זה בגלל שאני קרבה בצעדי ענק, לגיל א-ר-ב-ע-י-ם. הגיל הזה שמגיע לרוב בחבילה אחת עם משבר בלתי נמנע. ואולי זה כי מעולם לא רציתי להיות אשת קריירה או לתרום לכלכלת המשפחה. ממש טוב לי, לשבת לי בבית ולעסוק במטלות הבית, וגידול הילדים. במקרה הזה, אם אמות, לפחות אדע שעסקתי במקצוע החשוב מכל, ואתרום לילדי משהו מאופי הנינוח (כשאני לא עובדת).
אבל זה ממש לא המצב, בכל בוקר, בכל עונת שנה, אני חייבת לקום ממש מוקדם בבוקר, מה שמוכח כלא בריא בעליל, להכין את ילדי, תוך פליטת אנחות רפות או צעקות רמות שיתחילו להזיז את עצמם. אחרי שאני מדרבנת אותם לפעול במהרה, תוך שהם גוררים רגליהם לכיוון הרכב (שהושאר בחזקתי ע"י אותו מקום עבודה רחב לב) "להשליך" אותם, ללא דיחוי, במסגרות שמבטיחות להם הכל, פרט לאמם עד שעות אחה"צ. מייד אח"כ להילחם בתנועה, לחצות את כבישי הארץ בחירוף נפש, עוקפת נהגים עצבנים או עייפים בדרכם לעבודה. להגיע לחדר הצינתורים ולמרפאות בבתי חולים מוזנחים, לראות אנשים נוטים למות ולפגוש ברופאים הלחוצים גם הם, מאותן סיבות ממש.
להיות נחמדה, מטופחת, סבלנית, שיווקית, לוחמנית, חדה, חכמה ולהעביר לעולם ובעיקר ללקוחותי המסכנים שוב ושוב מסרים, ברומו של עולם, על תרופה שלא תיתן מזור למטופליהם ולדבר עליה בלהט, כפי שהייתי עושה לו הייתי מספרת לחברתי על שמלה שווה באמת מ"דפנה לוינסון".
במקרה הרע יותר, עלי לעטות חלוק עופרת כבד ולהתכסות כולי ולצפות במסכן מקבל את התרופה ששווקה בהצלחה, תוך שמחשבותי ממשיכות לערוג למיטתי שנשארה גלמודה וקרה בלעדי, או לילדי שאליהם אני כה מתגעגעת ומקווה שהם שלמים ובריאים וכן לעיתים, גם לערימות הכביסה והמטלות שמחכות לי, בתום יום העבודה המפרך.
כמה טוב לו יכולתי להשאר בבגדי הנוחים, בעורי החף מאיפור ופשוט להיות בבית.
מבחינתי, די לי לשמוע ולהשמיע הרצאות משכילות בנושא ההתפתחות האחרונה, עתיד המדע והעידן הכל כך "מרעיש" שלפנינו בטיפולים המותאמים אישית (בסוף כמובן, שכולם מקבלים את אותן אופציות טיפוליות). נמאס לי להשתמש בביטויים שחוקים ובתובנות מרעישות שהתגלו בכנס המעניין האחרון בברצלונה (שמה שבאמת ענין בו הוא קניון "לה מאר" המצוי מול מרכז הכנסים). מבחינתי תלוש המשכורת הוא בסה"כ שורת מספרים ארוכה צבועה בצבעי אדום וכחול. לעיתים אני מכריחה את עצמי להציץ בו, במבט מתעניין, בתקווה שהשורה האחרונה תהיה צבועה כחול, כלומר לזכותי. שיהיה שקט ורגוע וכולם יהיו שבעי רצון לפחות לעוד חודש נוסף.
מבחינתי אני בכלוב, ואני מנסה באמת ובתמים לצאת ממנו. אני משקיעה בענין הזה לא מעט ומקפידה ללכת לסדנאות וקורסים שונים ולא מוותרת, ומטרתי אחת, למצוא לי ייעוד אחר. ייעוד כזה שבבוקר אזרוק מעלי את השמיכה וארוץ אל פתח הבית תוך שאני שרה ומפזזת את דרכי החוצה. נפרדת מהילדים בשמחה כיוון שאני יודעת שנתראה ממש בקרוב, כלומר בשעות הצהריים המוקדמות, ייעוד כזה שלא יחייב אותי ביעדים. ושכמובן ישאיר אותי בהרגשת מימוש עצמי ובמחשבה שעשיתי משהו שממש הועיל למישהו אחר על פני האדמה. לצערי מה רבו כישלונותי עד כה.
הרצון הזה לגאולה כבר זימן לי קורס בהום סטיילינג אחריו הייתי די בטוחה שאמצא את דרכי בעולם העיצוב שקרץ לי כל כך אולי עם עסק משלי. כעת כפי שכולכם הבחנתם, אני משתתפת בסדנת כתיבה שבטח תפתח בפני את עולם הספרות, במקרה הטוב, אמצא את עצמי בקליקה אחת עם כותבים כמו מאיר שלו, ובמקרה הרע, אולי אמצא לי עבודה בעיתון מוביל (כמובן כפרי לנסריט) ואוכל כל היום לתקתק על המקלדת מבלי להוציא אפילו את קצה אפי מן הבית היקר והנעים שלי. במהרה, אני עלולה להידרדר לסדנת ציור מופשט או סדנת קרמיקה, אם לא אזהר.
בכל מקרה, אני חושבת שמה שסביר שיקרה הוא, שאמשיך בעבדותי עד שאפרוש לגמלאות ואולי עד אז יקרה איזה נס ואמצא את ייעודי האמיתי.
ואולי אולי, אצליח להגשים את החלום להישאר בבית, לא לעסוק בשום דבר, בעיקר לא בעיסוק, ולהרגיש עם זה נ-ה-ד-ר!
