"די משה,זה מביך אותי".
"מה כל כך מביך גברת סמדי?"
"אני מחפשת רומנטיקה, אדון מואיז, והזיון זה רק אמצעי להכיר טוב יותר…"
"את מתכוונת לחתונה, סמדר?!"
" אני מתכוונת למה שיבוא אחר כך אדון משה, כשנהיה יותר מבוגרים."
"את מתכוונת לזקנים סמדי, כשהכול כבר ימות."
"אתה ישר הולך לסוף משה. לפני כן יש התחלה ויש אמצע…"
"אז אולי תתחילי לעשות דיאטה כבר מעכשיו?"
"עם אשתך לא היית מעז לדבר כך."
"אני אשמח מאוד אם לא תזכירי אותה בכל פעם שמאגר התשובות שלך מידלדל. אולי תהיי קצת יותר יצירתית ולא רק בזה, מה את מחייכת, אם יש לך מה להגיד תבטאי את זה במילים, אולי ככה נכיר באמת טוב יותר, הרי את לא מתכוונת רק סתם לעצבן אותי נכון?"
"מעניין משה שאתה המומחה הגדול שיודע הרבה לפני כולם, אבל נשאר עם הלשון בחוץ מול החיוך שלי. אולי גם אתה תתאמץ קצת לפענח את החידות של עצמך, או שזאת סתם הדחקה שעוזרת לך להיות כה מוגן."
"השיחה הזאת הופכת להיות נבזית יותר ויותר, מה קפץ עליך?"
"שום דבר, באמת שום דבר, חוץ ממילים מיותרות שדרכן אפשר לפגוע."
"את יודעת שלא התכוונתי לפגוע, אני הרי מת על הגוף שלך ואת יודעת שאני אוהב נשים שמנות, וכשאת מתבדחת על הקרחת שלי (תגיד,אני נוגעת לך בראש,או בתחת..) אני צוחק ורואה בכך צמצום פערים מביכים שמפרידים עבינינו. זה ההומור שלי סמדי, ככה אני משתחרר."
"אני יודעת משה, גם אני מרחפת סביב הדבר החדש לשנינו. עדיין לא החלטתי להטיל עוגן. כשהייתי צעירה דברים התממשו ביתר קלות. הקשרים היו ברורים מאליהם מכוח אותו טמטום מבורך שעצם את עיני וריתק אותי חזק אל האדמה. משה,זה לא התחת השמן שלי עליו אתה רומז, אני יודעת. האינטימיות משה התפרקה אצלי לחתיכות מאז שהתגרשתי. לאחר שלושים שנה שום דבר כבר לא מתאחה, הזמן הפך להיות דו צדדי, אבל בכיוונים אחרים- מעט מדי שדורש הרבה מדי."
"להביא לך קפה סמדי? אני מצטער, באמת. להביא לך טישו? את יודעת מה, תתלבשי ונלך לאיזו מסעדה. שום דיאטה,את שומעת? חסרים לך עוד חמישה קילו שיחזקו עוד יותר את ההחלטות שלי. מה את צוחקת מתוקה?"
"קניתי היום חוטיני משה, אתה חושב שיתאים לי?"
"אחרי שנאכל את המקרוני – כן."
