מיד הבנתי מה קרה, רון הילד של השכן גנב את אחד הגורים, ירדתי לסלון ומשם הלכתי לכיוון פתח יציאה מהבית, תוך דקה עמדתי מול ביתו של השכן, דופק בחוזקה על דלתו, הבית היה חשוך ואיש לא היה שם…
הילד רון שגדר מרפסת הגג היה צמוד לבית הוריו, משך את עצמו עד שראשו עבר את קיר המחצה והביט בכלבה ובגוריה במבט חמדני.
ידעתי שרון הילד זומם רע, לא פעם הבחנתי בו כשהוא פוגע בחתולים ומידה אבנים בעוצמה, מאיפה הרוע הזה? הייתי שואל את עצמי, שהרי הוריו אנשים טובים.
הוא היה בן יחיד להוריו מפונק משהו ואוהב להתעלל בחיות, לכן הדאיג אותי מבטו הזומם ששלח לעבר הקולית וגוריה.
ראשו של רון היה עדיין מעל לגדר מביט לעברנו, תפסתי את מבטו והתרעתי בו שלא יעיז להתקרב לכלבה ולגוריה,
"אחרת זה יהיה הסוף שלך" אמרתי לו.
רון השיב לי בגיחוך לועג ועשה לי אצבע משולשת.
אחר-כך כך ידו וראשו נעלמו.
ירדתי ממרפסת הגג לחדר המדרגות שהוריד אותי ב15 מדרגות ישר לסלון הענק בו ביליתי את רב זמני, אשתי המנוחה מתה מזה שנים, איננה איתי ואני כפנסיונר חייתי את חיי עם הכלבה, בזכותה עוד מעט יסתובבו בבית חמישה גורים.
בהתחלה עלה בדעתי למסור אותם לחברים טובים, מה יש? כל מי שמקבל כלב, הופך לבן אדם טוב יותר, אך לא מזמן הפסקתי לחפש חברים כדי לתת להם את הגורים במתנה, למען האמת גם לא היו לי יותר מדי חברים, אולי אחד או שניים מתקופת השבי שלי במלחמת יום הכיפורים.
הייתי במוצב ממש על שפת התעלה, קראו לי למילואים לתקופה של חודש, ביום הכיפורים כשהכל התחיל אני והחברה שבמוצב היינו שאננים, כל האזור היה שקט ממש לא היינו מוכנים למתקפה, הטנקים של המצרים, זרנוקי המים ששיטחו את גבעות העפר שכביכול שמשו להגנה, לפתע הרגשנו כאילו האדמה רועדת, מן סוג של רעידת אדמה.
כל החברה במוצב היו המומים, מפוחדים וחסרי אונים, אפילו תחמושת לא הייתה לנו, המצרים שעטו קדימה . מתוך ה-15 חברה שהיינו במוצב נשארנו שלושה: שוני, אלבו ואני. כל החבר'ה האחרים נורו או נשחטו, רק אותנו השאירו בחיים, מן סוג של מזל. כשדרשנו עזרה במכשירי הקשר, היא לא הגיעה, להפך, פקדו עלינו להלחם עד הכדור האחרון, ולנו לא היו כדורים כלל, הינו סוג של בשר תותחים,לא רוצה ליכנס לפוליטיקה, אבל המנהיגות של אז הייתה חסרת אחריות, צריך היה לכלוא את כולם ואת המנהיגים היותר חשובים, צריך היה לתלות כמובן שכלום מזה לא קרה, מצאו שניים שלושה שעירים לעזאזל, שנבחרו על-ידי המנהיגים עצמם, טאטאו הכל מתחת לשטיח כנהוג במקומותינו.
שוני, אלבו ואני נלקחנו בשבי, חטפנו מכות וסוגים שונים של עינויים כדי שנספר מהם סודות הצבא שלנו. למעשה היינו מוכנים לספר הכל, כל מה שידענו ואפילו את מה שלא ידענו, אך לא הצלחנו להועיל לעצמנו ולהוריד את המענים שלנו ברמת העינויים, זה כבר הפך לסוג של משחק אצלם, גם לא ציפו מאיתנו תשובות, שמספרות להם משהו.
התא שבו שכנו את שלשתינו, היה מפחיד, הרצפה הייתה רצפת חימר בוצית, השירותים שהיו בתא היו מן סוג של בור מסריח לא היו מים זורמים, אלא המכסה הייתה שלושה דליי מים ליום, שמהם שתינו, התרחצנו וגם השתמשנו לשירותים. כשהתרחצנו תמיד עשינו את זה מעל הבור שאליו חרבנו כדי שהמים ירדו לאותו בור מטונף, המיטות היו מיטות אבן ללא מזרון ולכיסוי היו לנו שמיכות ישנות.
באחד בימים הופיעו השומרים והכניסו אלינו חמישה דליי מים, במקום שלושה וגם הביאו לנו מדי אסיר חדשים, תתרחצו טוב אמרו לנו, אתם הולכים לחקירה אצל סגן מפקד הכלא. העבירו אותנו במסדרונות ובמדרגות כלפי מעלה, כל קומה שעלינו נראתה טוב יותר מהקודמת, הקומה הרביעית נראתה יותר כקומת משרדים מודרנית.
פתחו לפנינו דלת והוכנסנו למשרד ענק בו עמדו שלשה חיילים חמושים וכלי נשק אוטומטי בידיהם. החיילים הושיבו אותנו על הרצפה עם הגב אל הקיר, ישבנו כעשר דקות ללא תזוזה, שוני רצה לקום כדי לישר לעצמו את העצמות, אבל שלשת החיילים כיוונו אליו את נשקם והוא התיישב חזרה. הדלת נפתחה וקצין מעותר מצרי נכנס למשרד, החיילים נעמדו דום, הוא עשה להם תנועה של משוחררים וציווה משהו בערבית. אחד החיילים יצא וחזר עם קפה וסיגריות, הקצין כיבד אותנו, בשבילנו הכיבוד הזה היה סוג של מותרות. לאחר מבט ארוך שנתן בנו פתח ואמר בעברית טובה, אני הולך לחקור אתכם, אתם הולכים לשתף איתי פעולה אמר וחייך אז בואו נתחיל.
הוא צייר ציור על לוח שחור שהיה תלוי במשרדו, הציור שצייר היה מעגל שנראה כמו עוגת יומולדת והוא פרש שתי פרוסות על הציור. על הפרוסה הראשונה הוא רשם: 'דברים שאתם יודעים שאתם יודעים',
"כאן ללא קושי אתם תספרו לנו הכל, נכון?", הוא שאל.
שלשתינו ענינו ביחד לפי הסימן שלו:
"נכון", ענינו.
על הפרוסה השנייה הוא רשם: 'דברים שאתם יודעים שאתם לא יודעים'
"גם פה אתם תספרו הכל, נכון?" הוא שאל,
"נכון" ענינו,
הוא גחך לשמע התשובה.
שלף את חגורת מכנסיו והכה כל אחד מאיתנו על הפנים עם הצד של האבזם, ירקנו דם והכאב היה קשה מנשוא.
שוני, גם פלט שתיים משיניו הקדמיות וירק אותן לכף ידו, הוא חשב לקום ולהתנפל על אותו קצין שגם שהכה בכוח עשה זאת תוך כדי חיוך, לשמע דריכת הנשק של שלשת השוטרים שניצבו בחדר שוני התיישב חזרה.
"תשובה שגויה מטומטמים, איך אתם מסוגלים לענות לשאלות שאתם יודעים שאתם לא יודעים תשובה?",
הוא חייך אלינו במבט אוהד וכך אמר:
"אתן לכם דוגמא, הנה שאלה שאתם אינכם יודעים את התשובה עליה",
למרות הדם שזב מאתנו הייתי סקרן לשמוע את השאלה.
"מי מכם יודע ואולי כולכם יודעים, מה המרחק ממצרים לירח, יודעים?"
שוני ואלבו עשו סימנים עם הראש של 'לא יודעים', שוב התעופפה החגורה על פניהם עם הצד של האבזם,
"אסור לכם לא לדעת" חייך אליהם בניחותא,
"הכל אתם צריכים לדעת, ואתה אדון מרקו", הוא פנה אלי
"עוד לא ענית, אני מחכה לתשובה",
"בערך עשרת אלפים קילומטר" עניתי,
"אידיוט" הוא קרא לעברי בלי כעס,
" 'הבערך' הוא מיותר, אני זקוק לתשובה מדויקת",
תוך כדי אמירה הניף עלי את אבזם החגורה ופגע לי במצח ממש קרוב לעין הימנית שלי, כמעט אבדתי את ההכרה מרב כאב, הוא גיחך:
"כואב אה?, הנה את זה אני יודע שאני יודע"
ועכשיו הוא המשיך ללעוג,
"עכשיו נמשיך לחלק השלישי, לרוב השטח של העוגה ישנן שאלות שאתם לא יודעים שאתם לא יודעים במילים אחרות, אני אפילו לא יודע לשאול מה שאני לא יודע שאני לא יודע וזה החלק הקשה ביותר, גם פה תצטרכו לספק לי תשובות",
פניו הרצינו וכך אמר:
"אנחנו נמשיך להכות אתכם עד מוות, לא בגלל שיש לנו חשק לשבור אתכם עד שנקבל מידע, זה בכלל לא משנה לנו, אנחנו פשוט שונאים אתכם ואם תשאלו את עצמכם למה אז התשובה היא ככה"
והוא המשיך להכות בנו עם הצד של האבזם ושלשת החיילים שהיו בחדר הכו בנו עם קתות הרובים, עד שאבדנו את ההכרה.
המכות היו החלק הקל של העינויים, היו צורות נוספות, חמישה ימים בלי אוכל, יומיים בלי שתייה, שבוע ללא שינה והרבה ימים של הפרדה בינינו, כדי שלא נדע מה כל אחד סיפר בחקירה שלו.
כשהחזירו אותנו לארץ בסוג של החלפת שבויים כבר לא ידענו אחד על השני דבר, קרה שלפעמים נפגשנו ואולי רק נדמה היה לי, לא הכל אני זוכר חוץ מאבזם החגורה של אותו קצין מצרי.
שנים רבות חלפו מאז שהוחזרתי מהשבי, בארץ טפלו בי יפה, גם אפשרו לי לרכוש את הדירה שאני חי בה היום, מעולם לא הצלחתי לחזור לעצמי, אני אחד מאלה שנקראים מטופלים בהלם קרב, לי אישית זה נראה יותר כאחד שמטופל בזעזוע מוח מרב המכות וקתות הרובים שנחתו לי על הראש.
הטלפון צלצל בסלון, מחר בשעה 10:00 יתקיים המפגש השבועי עם הפסיכולוג, שמחתי במפגשים האלה הפסיכולוג שעמד מולי, דבר בלי סוף ואני שתקתי, מדי פעם הפסיק את שטף הדברים והיה שואל אם אני רוצה להוסיף משהו, הייתי עונה לו במילה אחת:
"לא!" והוא היה ממשיך.
היו גם מקרים שישבנו אחד מול השני בשתיקה מוחלטת כשהוא מביט בי ואני מביט בו, ואז הייתי מחייך חיוך קטן ואומר:
"לא." ושנינו היינו צוחקים להנאתנו.
על שולחן הסלון עמדה קערה מזכוכית מלאה בתפוחי עץ 'גראנד', לקחתי אחד וקלפתי את הקליפה באמצעות סכין יפנית שתמיד נמצאה בכיסי, אחר-כך חילקתי את התפוח למרובעים קטנים, ואכלתי אותם בניחותא, החזרתי את להב הסכין לנדנה והמשכתי לבהות לעבר התקרה. יומיים אחרי, ישבתי בסלון עם תפוח מקולף ומחולק לריבועים, ריחות של עשן כבד עלו באפי, קמתי מהכורסא ועליתי במהירות לעבר המרפסת שהייתה פרוסה על כל הבית. המרפסת הייתה למעשה הגג של הבית, נחרדתי, אולי פרצה איזו שריפה והקולית שלי והגורים עלולים להיפגע, עליתי למעלה ונרגעתי, ממרפסת הגג שלי אפשר היה לראות מדורות, מדורות גדולות וקטנות כשילדים יושבים סביבן ועשן סמיך עולה השמימה.
דרכתי על משהו והחלקתי, התכופפתי וראיתי שאותו משהו היו פרוסות של נקניק, קולות נהי של הגורים עלו באוזניי נגשתי לברזנט לראות למה הגורים מייללים, במקום חמישה נותרו רק 4 גורים והכלבה הקולית שלי מנסה לטפס על הגדר הגבוהה ממנה רון הילד השכן הביט לפני יומיים.
מיד הבנתי מה קרה, רון הילד של השכן גנב את אחד הגורים, ירדתי לסלון ומשם הלכתי לכיוון פתח יציאה מהבית, תוך דקה עמדתי מול ביתו של השכן, דופק בחוזקה על דלתו, הבית היה חשוך ואיש לא היה שם, דפקתי על הדלת שוב, אפילו הפעלתי את כתפי בכיוון הדלת אולי אצליח לפרוץ אותה, אולי הילד המטומטם השאיר את הכלב בבית והלך לאחת המדורות, אבל מיד הבנתי כי הוא גנב את הגור בגלל המדורות, נזכרתי שקראתי באחד העיתונים כי יש ילדים שלוקחים גורי כלבים בל"ג בעומר, עוטפים אותם בנייר כסף כאילו היו תפוחי אדמה ומשליחים אותם למדורה. הגורים המסכנים היו צווחים מכאב והילדים שידעו ליהנות מצווחות הגורים צווחו גם הם בחדווה.
חזרתי הביתה ועליתי לראות מה מצב הכלבה והגורים, היא שמעה את צעדי והרימה את ראשה לליטוף, הביטה בי בעיניים מבלי למצמץ, כאילו ניסתה להגיד לי ללכת ולמצוא את הגור, היא בעצמה הייתה הולכת אך ידעה שלא יהיה חכם מצדה להשאיר את ארבעת הגורים לנפשם,
"עדיף שאתה תלך" כך מבטה אמר לי.
ירדתי במדרגות בצעדים מהירים שלא התאימו כלל לאיש כמוני, שכבר לפני שנתיים מלאו לו 70 שנה. כביתי את האורות ונעלתי את דלת הכניסה, החלטתי לחפש את רון, הבנתי כי הגור אצלו, תיארתי לעצמי כי את שמחת הצלייה של הגור ישאיר לסוף, לפיניש של שמחת המדורות.
הלכתי בצעדים מהירים לכיוון המדורה הראשונה שמגג הבית נראתה מאוד קרובה, אך התברר שלא כך, הלכתי לפחות 20 דק' עד שהגעתי, קבוצה של נערים ונערות עמדו סביב למדורה, חלק מהנערים ישבו וחלקם עמדו הם נראו לי די משועממים, מדי פעם ניסו שניים או שלושה מהנערים והנערות למחוא כפיים ולשיר אך תוך זמן קצר השירה של אלה שמפצחו בה דעכה כי האחרים של לא הצטרפו. חשבתי על הילד רון שבמצב כזה היה ממהר לזרוק את הגור למדורה כדי להכניס קצת חיים לכל החבורה שישבה משועממת סביב.
עזבתי במהירות את המקום ורצתי למדורה הבאה בתור שהייתה במרחק של 100 מ' מהמדורה הנוכחית, גם סביב המדורה הזאת נראו צעירים מאוד משעוממים, הם היו חמישה או שישה אחד מהם היה רון, בידו הייתה חבילה עטופה בנייר כסף, זאת הייתה מדורה גדולה, מסודרת כך שהעצים יחזיקו מעמד עד הבוקר.
לאורן של הלהבות המרצדות הוא הבחין בי, המבטים של שנינו נפגשו, הוא חייך אלי חיוך של מנצח וזרק את החבילה לאש. צווחות קטנות נשמעו מתוך המדורה, בהתחלה חשבתי לקפוץ לתוך המדורה כדי להציל את הגור, אבל תוך כדי הרצון הזה הבנתי שהתנועות המהירות שלי כבר לא כשהיו. רון שם את ידיו על מותניו וחייך חיוך גדול שאמר ללא מילים: "מה אתה כבר יכול לעשות לי? טיפש, זקן, איטי שכמוך?", סימנתי לו עם האצבע שיתקרב, רון התקרב אלי ללא שום יראה, עדיין מחייך, הוא ממש עמד כמעט צמוד אלי ואמר:
"אז מה, היו חמישה ועכשיו יש רק ארבעה?, גם אם הקולית וארבעת הגורים תהיו משפחה גדולה, חוץ מזה תמיד תוכל יחד עם הקולית לעשות גורים נוספים" אמר.
חייכתי בעצב: "איך הצלחת להערים עליה שתעזוב את הגורים", שאלתי,
"זה היה קל", ענה רון,
"כמה פרוסות של נקניק שפיזרתי ליד הגדר עזרו, היא יצאה לאסוף את הפרוסות, אתה מבין, אדוני השכן, זאת הרי קולית מטומטמת, ואז היא אוספת את פרוסות הנקניק מיהרתי לברזנט, תפסתי באחד הגורים ותוך שניה הייתי מעבר לגדר",
אבל למה לך לקחת גור חסר הגנה", שאלתי.
"למה לא?", הוא ענה, "ממילא מסתובבים בשכונה שלנו המון כלבים רעבים, מה צריך עוד אחד שיסתובב?, די אתה משעמם אותי", אמר והסתובב ללכת.
הנחתי מהלומה אדירה על ראשו, הוא נפל לארץ כמו שק תפוחי אדמה, משכתי אותו כמה מטרים הרחק מהאורות שהמדורה האירה את הסביבה, שלפתי מתוך הכיס הימני את הסכין היפנית שלי ופתחתי את הלהב עד הסוף, רון שכב עם הפנים בקרקע, הפכתי אותו שיהיה עם הפנים אלי הרמתי אותו מעט ומשכתי את ראשו לאחור.
במשיכה אחת ארוכה עם הלהב הדק עברתי על צווארו, עיניו של רון היו פקוחות ומבועתות, הדם זרם כמו מים, תוך זמן קצר גופו לא זז, עיניו נשארו פקוחות כשהיו. עזבתי אותו קצת רחוק מהמדורה וחזרתי הביתה ברגל, פשטתי מעלי את כל בגדיי כלל התחתונים והנעליים והכנסתי את הכבודה לתוך שקית נייר גדולה, ערום כמיום היולדת עליתי למרפסת למעלה לראות מה שלום הקולית והגורים, גם רציתי לספר לה שהגור כבר לא יחזור אליה אף פעם, יחד עם זאת נקמתי את נקמתה. אחד הגורים עבר בין העטינים ותר לעצמו אחר טין אחר.
ירדתי לסלון ומשם לחדר השינה ולמקלחת, צחצחתי שיניים ולבשתי בגדים נקיים, את הבגדים שלבשתי כשטיפלתי ברון הכנסתי לשקית נייר גדולה. ריססתי את הבגדים ואת השקית בתרסיס נגד ג'וקים שהוא חומר מאוד דליק, יצאתי שוב פעם ברגל עם השקית, ובמרחק של כ200 מ' מהבית הדלקתי את השקית והבגדים שבתוכה, ידעתי כי בסופו של הלילה המשטרה תגיע אלי.
בשעה 08:00 נשמעו נקישות חזקות בדלת הכניסה, שני גברים בלבוש אזרחי נכנסו לביתי לאחר שאמרו מילה אחת: "'משטרה!", הם גם טרחו לשלוף תעודות כדי להוכיח שאומנם הגיעו מטעם הרשות המבצעת.
"שבו בבקשה פניתי אליהם, מה הביא אתכם אלי?, להכין לכם משהו לשתות?", שאלתי,
השוטר היותר גבוה ענה: "לא תודה!, בוא שב מולנו כי יש לנו כמה שאלות לשאול אותך".
"אני לא חייב לענות לכם על אף שאלה", עניתי.
"נכון" אמר הגבוה מבניהם, "אבל לנו יש את הזכות לקחת אותך לתחנה ולחקור אותך שם",
"אתם בטוחים שזה החוק?", שאלתי במין התחזות לטיפש.
שוב הגבוה פנה אלי וענה: "אתה מבזבז את זמננו והוא יקר, אז בבקשה תפסיק להתחכם, שב!. אתה מכיר את רון מרגוליס הבן של השכנים שלך?"
"כן," עניתי ועוד הוספתי "הילד הזה הוא לא סתם ילד, הוא פגע רע".
"אתה יודע מה קרה?" שאל השוטר הגבוה "בטח שאני יודע", הם נראו לגמרי מופתעים, אפילו בחלומות הכי ורודים שלהם לא העלו בדעתם שתוך 10 דקות יגיעו לחקר האמת.
"אז מה אתה יודע על רון?" שאל הגבוה שוב.
השתהתי קצת, "אני יודע שהוא שונא בעלי חיים ואוהב להתעלל בהם",
"למה אתה אומר את זה?" שאל הגבוה, הנמוך יותר רק רשם את השיחה.
פתאום התחלתי לצחוק,
"מה מצחיק אותך?" שאל השוטר הנמוך,
"נזכרתי", עניתי "שבחקירה מגיעים תמיד שניים, אחד שיודע לכתוב והשני שיודע רק לקרוא",
הגבוה אמר: " בסופו של יום צוחק מי שצוחק אחרון",
"בגלל זה אני צוחק עכשיו" אמרתי, אולי בסוף לא תתנו לי לצחוק בכלל".
אתה עוד תבכה בכי מר", אמר הגבוהה, "בדיוק כמו שבוכים ההורים של רון",
"למה בוכים?" שאלתי, "מישהו מת במשפחה?"
שני השוטרים הביטו אחד על השני, המבט שלהם כאילו אמר 'חכה חכה, אתה אולי משוגע אבל גם משוגעים צריכים לתת את הדין'.
נוצר דו-שיח לא רלוונטי, הם שאלו אותי על הסכין היפנית, על זמנים שאני יוצא מהבית, על הכלבה שלי ואפילו עלו למעלה להביט בקולית וארבעת הגורים הנותרים.
לא התייחסתי במיוחד לשאלות שלהם, להפך, הפלגתי בזיכרונות של מלחמת יום הכיפורים, השבי והחברים שלי, שנותרו מהם רק שניים: שוני ואלבו וגם אני מרקו, סיפרתי להם שאתמול בערב ישבנו שלשתינו ודפקנו בירות כמעט כל הלילה, למעלה על המרפסת עם ריחות העשן שעלו מהמדורה.
הוספתי ש "אתמול בכלל לא יצאתי מהבית, הרי אמרתי לכם הייתי עם שוני ואלבו ושתינו בירות",
השוטר הגבוה ענה במבט מהורהר: "שוני ואלבו לא הוחזרו ממצרים, רק הגופות שלהם חזרו",
עמדתי נדהם, מה עוד יכולתי לענות, "אתם סתם מותחים אותי",
פתאום הנמוך מבין השתיים התחיל לדבר: "כמה בירות שתיתם אתה, אלבו ושוני?",
"מה אתה יודע לדבר?" גיחכתי לעבר הנמוך, "חשבתי שאתה רק רושם, ורק החבר שלך מדבר"
"שאלתי שאלה", המשיך השוטר שכותב, "כמה בירות שתיתם?",
"אולי 20, אולי קצת פחות", "בסוף נרדמתי כמו מת", המשכתי לספר, "אפילו לא הרגשתי מתי החבר'ה יצאו מהבית".
"איפה הבקבוקים הריקים?" המשיך הנמוך לשאול,
"בפח האשפה" עניתי, "מה חשבת שאני עושה מהבקבוקים הריקים, נברשות?",
"לא," ענה השוטר "חשבתי שאתה יכול להחזיר את הבקבוקים ולקבל עבורם כסף, כסף קטן"
עניתי: "כזה כסף אני אפילו לא מתכופף להרים מהרצפה".
עכשיו הגבוה התעורר לחיים: "כנראה שקו החקירה על הבקבוקים מוצא חן בעיניו, אז לשמור לא שמרת עליהם, ואתה גם אומר שזרקת את הבקבוקים, מתי זרקת? הרי היית שיכור לפי דברייך".
הרגשתי בודד מול החקירה של השוטרים, זאת לא הייתה שיחה בין חברים זה היה מן סוג של אני מצד אחד והם מהצד השני, אבל אני הייתי שבוי אצל המצרים וחטפתי קתות של רובים על הראש והם לא, רציתי לבכות, רציתי להגיד להם כמה אני בודד, כמה חסרה לי חברה של בני אדם, שנים אני זקוק לה והנה כשהם כבר מגיעים הם מעלים שאלות מטומטמות שכל ילד קטן יודע מהן התשובות. לא נשברתי, צחקתי יחד איתם ולא נתתי להם לנצח בויכוח אפילו שהיה טיפשי, האמת רציתי שימשיכו לשאול אותי שאלות לנצח.
פרצתי בצחוק גדול: "אתם מנסים לשטות בי, נכון?"
מעניין השוטרים התחילו לצחוק יחד איתי: "לא," ענה לי הגבוה בחיוך רחב, "אנחנו פשוט יודעים שרצחת את הילד."
הפנים שלי החליפו צבע, לפתע נעשיתי רציני "מה פתאום אתם אומרים דברים כאלה?, אני אדם שמכבד וגם אוהב כל דבר שנושם, אז איך אני איש שכבר מלאו לו 70, יעשה מעשה כזה? אני אפילו זבובים קטנים שאני צד מדי פעם עושה להם קבר קטן בחצר אומר תפילה ורק אז אני קובר אותם".
מצאנו את הבגדים שלך שניסית לשרוף אתמול",
"איזה בגדים שאלתי? אלה שנתתי לעלתיזכן?, רק אתמול דפק לי מישהו בדלת ושאל אולי יש לי איזה בגדים ישנים שאני לא צריך, מיד נגשתי לארון והוצאתי זוג מכנסיים חולצה תחתונים, הוא לא רצה לקחת תחתונים למרות שיש לי טונות, אה נזכרתי גם זוג נעליים נתתי לו, אתם יודעים מה? אולי מי שרצח את רון זה אותו אחד שלבש את הבגדים שלי?"
"אנחנו חושבים שאת הבגדים שלך אתה לבשת".
"כרגע אמרתי לכם שמסרתי אותם לאיש של העלתיזכן",
"כן אדון מרקו אתה אומר הרבה דברים בלי שיהיה להם קשר לאמת, דרך אגב", המשיך הגבוה לדבר, "גם כשאשתך התאבדה בקפיצה מגג המרפסת שלך טענת ששתית בירה עם אלבו ושוני".
לא יכולתי להתאפק הרגשתי שהכעס עולה לי לראש ממש רעדתי, צעקתי על שני הטמבלים שהתיימרו להיות שוטרים, "למה אתם לא עוצרים את רון", שאלתי, "הרי הוא זה שגנב את הגור שלי, והוא זה שזרק אותו למדורה, ממש לפני העיניים שלי"
"כן", אמר הגבוה, "והוא זה שנשחט על ידך עם הסכין היפנית שבטח גם עכשיו אתה שומר בכיס".
"הסכין שלי משמשת לי רק בשביל לקלף תפוחי עץ, ולא בשביל לשחוט גורים של אנשים אחרים".
"בוא", אמר לי הגבוהה, "נדמה לי שהגענו למבוי סתום",
"למה סתום?" שאלתי, "עניתי על כל מה ששאלתם, בצורה הכי ברורה, חוץ מזה שאני מוכח להישאר ולטפל במשפחה".
"אין לך משפחה" אמר הגבוה, "ואם יש, אז תודה לאל הם לא זקוקים לטיפול שלך".
"אז אני בא איתכם?" שאלתי, "למה?, תשאלו את שוני ואלבו הם יספרו לכם שממש כל הלילה הזכרנו נשכחות מהשבי ושתינו בירה".
"אז איפה הבקבוקים?" שאל הנמוך.
"אני אדם מסודר", עניתי, "בטח זרקתי אותם לפח".
"בדקנו, פחי הזבל מלאים, עוד לא פינו אותם ואין זכר לבקבוקי בירה".
"אז אולי אלבו לקח את הבקבוקים כדי למכור, המצב הכלכלי שלו הוא פחות טוב משלי"
הגבוה מבניהם, פנה אלי ואמר: "אדון מרקו, הגיע הזמן ללכת לתחנה."
"ומי יטפל בגורים ובקולית שלי?", שאלתי.
"אל תדאג, המדינה תטפל לך בכל, אני מניח שיחזירו אותך די מהר, למקום בו בילית את 10 השנים הקודמות, לך קח לך את מה שאתה זקוק לו ואל תשכח גם מברשת שינים".
"קודם אני אעלה להיפרד מהקולית שלי והגורים", אמרתי.
"בסדר, אנחנו ממתינים לך פה".
עליתי למרפסת למעלה וליטפתי את הכלבה והגורים, "מצטער", אמרתי לכלבה, "הגור שלך כבר לא יחזור", והיא כאילו הבינה, דמעות היו בעיניה, ואולי רק נדמה היה לי.
אחר-כך הלכתי לכיוון הקיר ובקושי הצלחתי לטפס עליו ולעמוד ישר, בסוף הצלחתי, עמדתי בגובה של כ12 מ' מעל לקרקע, הרוח הזיזה אותי מעט, חיכיתי לרוח חזקה יותר, משב רוח חזקה דחפה אותי קדימה, לא התנגדתי, יצאתי לדרך .
