הלילה כבר ירד על העיר, וגשם ירד במלוא העוצמה. אסף יושב במסעדה הריקה, והשקט הגדול מאיים לבלוע אותו. אין זכר למוזיקה העליזה, לריחות המשכרים ולהמון האדם שפקד את המקום רק שעות ספורות קודם לכן.
זו הפעם השלישית בחודש האחרון שאינו מסוגל לחזור הביתה. לעבור על פני חדרו של בן, ולראות את שלל חפציו, שעדיין מונחים להם כל דבר במקומו, וכבר מתחילים לצבור חלקיקים זעירים של אבק. ואת יעל, אשתו, שמסדרת שוב ושוב את התמונות והציורים של בן באלבומים. כאילו שזה משנה משהו. כאילו שזה יחזיר אותו.
הוא הודיע ליעל שיישאר היום לישון במסעדה, שיש המון דברים לעשות לקראת חגיגות הסילבסטר מחר.
בחלון, מבעד לגשם השוטף, הוא רואה אנשים הולכים במהירות, חולפים על פני אישה צעירה הלבושה ברישול ויבבות קורעות לב בוקעות מגרונה. אותה אישה הולכת לכיוונו אך הוא בספק אם היא מבחינה בו.
הוא מכבה את הנרות הדולקים על השולחנות אחד-אחד ונכנס למטבח. מהארון מוציא סדין ושמיכת פוך, ומסב את ספת הנוי שבמבואה למקום לינה.
בעודו מרחף בין עשרות המחשבות החולפות במוחו, שומע אסף את קולה של האישה המתייפחת בבירור, וחבטה פתאומית מקפיצה אותו ממקומו.
הלילה קר, מהלילות הגשומים של סוף דצמבר. היא מהלכת ברחובות יפו וממררת בבכי. אנשים בוודאי חושבים אותה למשוגעת. המחשבה חולפת במוחה לשבריר שנייה, אך זה לא מטריד אותה. מחשבותיה מוצפות באור, בנה הקטן, שנלקח ממנה לפני כחודש על ידי משרד הרווחה בעיר. אור בכה, היא בכתה, אך הובהר לה שאין דבר שתוכל לעשות כרגע. עליה למצוא עבודה, לנתק כל קשר עם בעלה, לעבור תהליך גמילה רשמי ומפוקח, ולאחר תקופת מה להוכיח לקצינת המבחן שעשתה את שנתבקשה ושהיא כשירה לגדל את הילד. איזה שטויות, הרי לא ייתכן שעדיף לילד להיות בלי אמו, חשבה וחבטה בחוזקה בדלת זכוכית גדולה של מסעדה מפוארת.
"סליחה, גברת, מה את עושה?! אפשר לעזור לך?" שאל אסף, כבדרך אגב. הוא היה שמח אילו הייתה נעלמת כמו שהופיעה ומניחה לו לחזור ולשקוע ביגונו.
האישה קפצה בבהלה, "אף אחד לא יכול לעזור לי!"
"אז אניח לך לנפשך כעת…" אמר בתחושה שזה עתה מילא את חובתו המוסרית והבטיח את מקומו בגן עדן. הוא שב פנימה מוכן לשוב ולהתכרבל בחשכה.
"אתה לא אסף לווין? השף? אני מיכל, מיכל ברגר."
"נעים להכיר. כן, אני אסף לווין וזאת דלת המסעדה שלי, אותה ניסית לנפץ."
"סליחה ומחילה…" היא חזרה לבכות.
"זה בסדר, אל תבכי. לא קרה כלום, רק התבדחתי." יש לי עסק עם משוגעת, חשב.
"תראה, אני מתנצלת על כל המהומה, חיי הפכו לגיהינום, אבל זאת בעיה שלי. סליחה על ההטרדה. לילה טוב." מיכל החלה להתרחק, שפופה ונכלמת.
חמלה הציפה את לבו של אסף. הוא חש שלא סתם הגיעה הזרה לפתחו, ושבוודאי יוכל לעזור לה במשהו, או לפחות לנסות. ובאין לו דבר טוב יותר לעשות קרא לעברה, "אפשר להציע לך כוס תה?"
"כן!" אמרה בהתרוממות רוח. הבקשה חיממה את לבה. שיחה ידידותית על כוס תה עם שף מפורסם לא תוכל להזיק.
אסף הדליק את האור ומיכל נכנסה פנימה. הוא מזג מים חמים לספלים הלבנים, בהם נהג להכין לבֵּן את השוקו שאהב. מיכל הייתה ללא ספק צעירה ממנו, אף שהיגון הותיר בה את חותמו.
"אימא שלי ז"ל הייתה אומרת: זה שגרם לך לבכות לא שווה את הדמעות שלך."
מיכל צחקה. אסף הגיש לה את ספל התה והיא נשפה עליו נשיפות ילדותיות.
"אז מה מביא אותך לכאן בלילה כל כך קר?" היא הצליחה לעורר את סקרנותו. הוא לא זוכר מה הדבר האחרון שעורר בו עניין לפני שהבן שלו חלה בסרטן.
"מה מביא אותך, שף אסף לווין, לישון במסעדה בלילה כל כך קר? אתה נשוי אם אני זוכרת נכון. ויש לך גם ילד קטן."
"נראה שלא עיינת לאחרונה במדורי הרכילות." הוא היסס לרגע אם לחלוק את סיפורו עם מישהי שזה עתה הכיר.
"זה בטח קשה לראות את החיים שלך מסתכמים בכמה שורות לקוניות. אני בטוחה שמפיך זה יהיה הרבה יותר מדויק."
"מסתבר שלא קשה לתאר בכמה שורות של פרטים יבשים מאבק של שנתיים. איך הם ניסחו את זה? 'בנו של השף המפורסם אסף לווין, השופט האהוב בסדרה המצליחה מאסטר שף, נפטר אמש ממחלת הסרטן בה נאבק מזה שנתיים. בן לווין היה בן עשר במותו. מועד הלווייתו טרם נקבע'. "
הוא לגם מן התה והצית סיגריה מגולגלת, שהפיצה ריח מתוק, חופן סוד.
מיכל שתקה והביטה בו בחמלה בזמן שגולל את סיפורו. היא לא ידעה מה עוד יש לעשות. רק הרגישה אנוכית כשהדבר הראשון שקפץ למוחה היה: לפחות אור שלי בריא ושלם.
"מאז שזה קרה קשה לי לחזור הביתה. כל פינה בבית הפכה לגלעד, המוות לא מניח לי. ואני גם לא יודע אם אני באמת רוצה שהוא יניח לי. את מבינה? אני רוצה לשכוח כי זה כאב קשה מנשוא, אבל בו זמנית מפחד לשכוח."
"אני מצטערת. אני אפילו לא מצליחה לדמיין את גודל הכאב."
"עכשיו תורך."
הם לגמו מן התה בשתיקה.
"הבן שלי נלקח ממני לפני חודש בדיוק. שש בערב, יום שני, הדלת נפתחה ובפתח הופיעו שני עובדים סוציאליים ופסיכולוגית אחת. הם החליטו שיהיה עדיף אם הם ייקחו אותו למשפחה אומנת וירחיקו אותו מהוריו האלכוהוליסטים."
היא היססה לרגע אם לפרוס בפניו את כל הקלפים.
"אז את אלכוהוליסטית?"
"האמת שלא שתיתי כבר חודש. אבל הרשויות דורשות יותר מזה."
"סליחה שאני מחטט, אבל למה בעצם התחלת לשתות?"
"תמיד הייתי חסרת יכולת להתמודד עם המציאות."
אסף הביט במיכל בכנות שהייתה זרה לה. לפתע חשה מוגנת בחברתו.
"בעלי הוא טיפוס אלים, גם הוא אלכוהוליסט. גם בשבילי שתייה נראתה כמו פתרון אולטימטיבי. עד שהבנתי שהיא לא פותרת דבר ובכל פעם שחזרתי למציאות גיליתי תמונה עגומה יותר מזו שהייתה קודם."
הוא העביר לה את הסיגריה והיא שאפה אותה מלוא הריאות.
"לא יכולתי למצוא את הכוחות להוציא את עצמי מהמעגל שנקלעתי אליו. תמיד לעגתי לכל הנשים החלשות האלה שנשארות עם בעל שמכה אותן, ובסוף הפכתי בעצמי לאחת כזאת. הרגשתי שאני לבד בעולם, ושלמצב שאני נמצאת בו אין פתח יציאה. בעלי גרם לי להתנתק מהמשפחה שלי, מהחברים. נשארתי לבד."
היא לקחה עוד כמה שאיפות, והעבירה לו את הג'וינט.
"עד שיום אחד, אחד השכנים התקשר לשירותי הרווחה, והודיע להם שכבר שנים שהוא שומע צעקות אימים מביתנו. הוא הצטער על שלא הודיע קודם והביע תקווה שעדיין לא מאוחר מדי. אז הם באו לבקר בהפתעה. ועוד איזו הפתעה.
"הם הופיעו בדיוק כשירון, בעלי, איים עלי עם סכין בידו האחת ובקבוק בידו השנייה. אני ישבתי משותקת על הרצפה, אפילו לא הסתכלתי עליו. חשבתי שאם אעצום את העיניים מספיק חזק, הכול ייעלם. וכמו שאתה בוודאי מתאר לעצמך זה לא קרה. אור, הבן שלנו, ילד בן שמונה, עמד מולנו וצרח בהיסטריה…" דמעות החלו לזחול במורד לחייה. היא מחתה את פניה והמשיכה, "הם לקחו את אור והתקשרו למשטרה. אני לא יודעת מה קרה איתו מאז, הייתי עסוקה בגמילה שלי ובלאסוף את כל השברים. אני מתחילה לחשוב שכבר לעולם לא אחזור להיות כמו שהייתי. שלא לדבר על הנזק שנגרם לילד. בחיים לא אסלח לעצמי שגרמתי לו לחיות כך שמונה שנים. אני לא מסוגלת לחדש קשר עם אף אחד, אני לא מסוגלת להסתכל למשפחה שלי בעיניים ולספר להם איזה בן אדם קטן אני."
אסף חפן את ראשו בין זרועותיו. הנה יושבת מולו אחת מאותן נשים מסכנות עליהן מדווחים חדשות לבקרים בתקשורת ושאותן הוא ממהר לשפוט. לפתע התחוור לו שהפעם אינו יכול להשתיק, לקטוע או לנדוד לערוץ אחר, הפעם, כך הבין, הוא נפגש עם אמת בשר ודם. וההבנה הזאת מכה בו כמו ברק, מעין ניצוץ שמאיר את העלטה. הפעם הוא יכול לעזור. הנה נשלחת אליו הזדמנות להציל חיים, שלא כמו בפעם ההיא, כשעמד חסר אונים מול בנו הגווע, כשהתחנן ופילל וזעק ולא נענה. הוא נמלא בתחושת שליחות.
"עוד לא מאוחר," אמר.
עיניה של מיכל אורו לרגע וכבו שוב. כבר שנים שלא ראתה בחייה שום פרט חיובי, וכשפגשה באחד מיד הפנתה לו עורף.
"את יבשה כבר חודש." הוסיף אסף, "עלית על דרך המלך."
"זה לא בזכותי, אנשים טובים עזרו לי, אנשים שנגמלו ועוזרים לאחרים."
"יש מצבים בחיים בהם מישהו אחר צריך להצית עבורנו את האור. מישהו צריך להסיר לנו את הכיסוי מהעיניים. אבל כדי לחולל שינוי אמיתי ולהשתחרר מדפוס מסוים, נדרשים תעצומות נפש ורצון גדול. אני מאמין שאת מסוגלת להשיב לחייך את האור. את יודעת שאני אף פעם לא הבנתי שהעבר עבר, ושהעתיד עדיין לא פה, אף פעם לא הייתי נוכח בהווה, תמיד צפְתי באיזה זמן אחר, רחוק. למדתי להעריך את ההווה רק כשהבנתי שלא נותר לבּן זמן רב. אשתי ואני השקענו את כל מרצנו כדי לצייר לו עולם דמיוני, בו הוא ילד רגיל ואנחנו משפחה ככל המשפחות, המשכנו לקנות לו צעצועים, למרות שידענו שלא תהיה בהם תועלת. נסענו איתו לגן החיות, ללונה פארק… אבל הוא תמיד ידע. ולמרות שהוא ידע, המשיך לשתף פעולה. לפעמים היה נדמה לי שגם אנחנו וגם הוא עושים את כל זה בשבילנו, יותר מאשר בשבילו. מה שאני מנסה לומר הוא שהשתדלנו למצות כל רגע ורגע עד תום, ונהנינו כמו שלעולם לא נהנינו. בזכות זמנו הקצוב של בן, למדנו להעריך את ערכו של יום, את ערכה של שעה." הוא שוב עצר ללגימה קצרה ושאכטה ארוכה.
"מה שתחליטי לעשות היום יקבע אם הבן שלך יחזור לזרועותייך או לא. ואני במקומך הייתי נלחם בכל כוחי. התשובה לא נמצאת בבקבוק, היא נמצאת כאן." אסף הצמיד את ידו אל לבו. מיכל הביטה בעיניו, אחר התרוממה מכיסאה, עטפה את גופה הדק במעיל כבד. נשקה לידו של אסף ביראה, הודתה לו ויצאה אל הקור.
אסף הניח את כוסות התה על המגש במטבח, כיבה את האורות ושב הביתה, אל יעל שלו, שכבר כמעט ושכח עד כמה הוא אוהב אותה.
