כבר שנים שבמקום הריחות הללו, ריחות ילדותו וחלומותיו, נאלץ לסבול את ריחות פחי הזבל החמוצים. ריחות של רקבון, של קלקול, של פסולת של אנשים אחרים. כמה שנא את הריחות האלה. כמה שנא לנסוע באחורי המשאית שעות ארוכות, לסחוב פחים, להתלכלך. בהתחלה היה משכנע את עצמו שיכול היה להיות יותר גרוע, שיש לו מזל שהוא עובד באוויר הפתוח, מפעיל את הגוף, תורם לסביבה. אבל זה כבר זמן רב שלא מצא עוד שום סיפוק בעבודה הזו.
מושיק המשיך ללטף את שולחן העץ מבלי משים, נסחף בהרהוריו.
הוא הניח לעצמו לדמיין שוב, בבהירות רבה, את הנגרייה שלו: בית המלאכה רחב הידיים, המואר, מכוסה שכבה סמיכה של שבבי נסורת וכפיסי עץ המתפצחים תחת צעדיו. בפינה אחת עומד ארון גדול מידות מעץ מלא, אותו הכין ללקוח חשוב, ובפינה אחרת מכתבה עתיקה ומרשימה שבנה במו ידיו ומחכה לאדם הנכון. ברקע מתערבבים קולות המסור עם צלילי מוסיקה קלאסית, הרגל שרכש מאביו ותמיד נתן לו השראה. להשלמת התמונה היה מדמיין את עצמו עומד בפתח, לצידו יסמין, וביניהם ילד קטן ששניהם אוחזים בידיו.
כבר שנים שהתמונה הזו היא שנתנה לו כח להמשיך. בכל המורדות שידע, בכל רגעי השפל – זו תמיד היתה התגלמות כל שאיפותיו. החזון הרחוק שיום יבוא ויוגשם. אבל משנה לשנה מושיק כבר לא היה כל כך בטוח. הוא הרגיש שהתמונה הולכת ומתרחקת ממנו, קורסת לאיטה, עד שבקרוב תיעלם לחלוטין.
השבוע, לראשונה מזה זמן רב, ניצתה בליבו תקווה מחודשת. אחרי שנים של חסכון בעבודה קשה ניגש שוב אל הבנק וניסה את מזלו בפעם השלישית. הפעם, אמר לו מנהל הסניף שיש סיכוי שההלוואה תאושר. "תחזור מחר ונדבר". הוא חזר הביתה בדילוגים, להוט לספר ליסמין את החדשות. כשנכנס, הדבר הראשון אליו שם לב היה ריח הלזניה הטרייה שהכינה. יסמין ישבה שקטה ליד השולחן הערוך, מחכה לו.
"היי, יפה שלי!" הוא צהל והיא הסתובבה, חבורה גדולה וסגולה על לחייה הלבנה. זכרון רחוק הכה בו מיד, זכרון שהיה מודחק שנים רבות: הוא בן עשר, חוזר הביתה מחוג הכדורגל ביום קיץ חם, פותח את הדלת וזורק את הילקוט על הרצפה, באוויר ריח של שניצלים. אמו מסתובבת אליו, חבורה סגולה על לחיה, דומה באופן מפחיד לזו שעל פניה של יסמין עכשיו. הוא מביט באביו היושב אל השולחן, אוכל שניצל עם פירה וקורא עיתון, ונשבע לעצמו שהוא לעולם לא יהיה כזה.
סומק של בושה הציף אותו והוא הרכין את ראשו בחרטה. "אני מצטער, לא חשבתי ש…" התחיל לומר, ולא ידע איך לסיים. "את בסדר?" שאל. "אני בהריון," השיבה בלחישה.
*
היא קראה לו בנימין, על שם בן הזקונים של יעקב מאשתו האהובה רחל.
נכון, קשה היה להשוות בין מושיק שלה לבין יעקב אבינו – מושיק היה אדם קטן, עם שאיפות קטנות, והיא בוודאי לא היתה רחל אמנו, אבל הבן הזה שהתברכה בו אחרי כל השנים גרם לה להאמין באלוהים מחדש ולדפדף בספר התנ"ך המצהיב שמצאה בספריית העץ שבסלון. ואולי לא היתה זו לידתו, אלא כל התהפוכות שהתרחשו אחרי שנולד?
יסמין הסתכלה עליו עכשיו, מקמט את פניו מתוך שינה, בעודה מקפלת גרביים קטנטנות, וידעה שקרה לה נס. אם היתה ראויה לנס – זאת לא ידעה – אבל קיוותה שהחוויות הקשות שעברה בשנים האחרונות הקנו לה את הזכות לפיסת השלווה הזאת.
כמה שונה היה הכל חמש שנים קודם לכן.
היא ומושיק היו צעירים ויפים אז. בעצם, הוא היה יפה תואר, בעיניה לפחות, ואילו היא מעולם לא היתה יפה. אבל הם היו צעירים, והכל היה פתוח בפניהם, כך נדמה לה. במבט לאחור היא הבינה שכנראה הכל היה כתוב מראש.
הם התחתנו בחתונה קטנה בבית הכנסת שבמרכז העיר ולמחרת בבוקר עברו לגור יחד בדירה צרה ואפלולית, עם גינה מוארת שהייתה משותפת להם ולשכנים מלמטה. עוד באותו שבוע קנתה ושתלה בגינה צמחים ירוקים עם פרחים ורודים קטנים שאת שמם לא זכרה, וברגעים הקשים שהגיעו בחלוף השנים הייתה חומקת מהדירה ומנכשת עשבים שוטים שאיימו להשתלט על ערוגותיה, אם לא על חייה.
חלומות גדולים היו לה פעם, ליסמין.
מאז ילדותה אהבה לקרוא כל דבר שנקרה בדרכה, מעיתון השבת ועד כרכי האנציקלופדיה של ניסים, אחיה הגדול. כשבגרה החלה לקרוא שירה וגילתה ששירים מסויימים נוגעים בנפשה בדייקנות רבה יותר ממה שיוכל ספר כלשהו לעשות. כה רבה היתה השפעתם עליה שבגיל שבע עשרה כבר חזרו בראשה עשרות שורות, מרגשות, מתפתלות, צובטות לב. עוד בבית הספר התיכון החליטה שמיד עם שחרורה מהצבא תלך ללמוד באוניברסיטה ותהפוך את אהבתה למקצוע. היא תוכל ללמד שירה, אולי לכתוב בעצמה, אבל קודם כל ללמוד.
אבל בטירונות פתאום פגשה אותו. הוא היה רס"ר בסיס הטירונים, ותיק וסמכותי ובעל מבט חודר. והיא התאהבה מיד.
לאחר חודשיים ביקש את ידה, והיא שוחררה מהצבא, כמעט לפני שהתחילה.
ופתאום היה בית לנהל, וערוגות להשקות, וגבר לאהוב, והחלומות על התואר נדחקו למועד מאוחר יותר.
וזה היה בסדר. בסדר גמור. כי החלומות האקדמיים הוחלפו בגבר חלומותיה, ולא היה על מה להתלונן.
אביו של מושיק פשט את הרגל וסגר את המרפדיה בה עבד עם בנו, עוד לפני יום נישואיהם הראשון.
כל המשפחה התגייסה לפנות את המחסן הגדול ששימש במשך שלושים שנה כבית מלאכה, והסכימה פה אחד לתת את החלל לזוג הצעיר, כמתנת חתונה מאוחרת, כדי שיוכלו להקים בו את הנגרייה שמושיק רצה לפתוח. היו לו ידיים טובות אז. יסמין ידעה לעבוד עם מחשב בזכות עבודתה כמזכירת בית הספר והייתה להוטה להתפטר ולעזור לו בקבלת סחורה והזמנות, ואולי אפילו בעיצוב הרהיטים.
אבל כסף לא היה להם. לא מספיק בשביל להקים את העסק. אז הם הניחו לחלום לזמן מה ובינתיים מושיק התקבל לעבודה כפועל זבל מטעם המועצה האזורית, ויסמין נשארה מזכירה במשרה חלקית. רק באופן זמני.
בתחילה הוא היה חוזר הביתה בחיוך, והם היו יושבים לאכול יחד את ארוחת הצהריים שבישלה לו. לפעמים היה מביא איתו מתנות קטנות שהיה מוצא בזבל. לא מלוכלכות, חלילה, רק דברים שהושארו על יד הפח וחבל היה לא לקחת. אפילו תמונה מרשימה שהאירה במעט את הסלון הקטן הביא משם.
לאט לאט שמה יסמין לב שמושיק שלה נעשה קצר יותר כלפיה. שקט יותר. כבר לא שיבח את בישוליה, ומתנות בטח שלא הביא. ככל שהוא נסגר כך סגרה עליה עוד יותר הדירה הקטנה והאפלולית, ואת מחוות החיבה שלא רצה עוד לקבל ממנה הפנתה לערוגות שלה, מצטטת להן שורות נשכחות, והן צמחו בהכרת תודה.
בראשית הדרך חלמו שניהם על ילדים, שתי בנות ובן. יסמין ידעה איך תקרא לבת הראשונה. שני. שם שמורכב מהאותיות של שניהם, ויסמל את האיחוד שלהם. אבל החודשים חלפו והפכו לשנים, והריון לא היה באופק. בהתחלה עוד ניסו באדיקות, והיא עצרה את נשימתה בכל חודש, ובכל חודש התאכזבה. אחר כך, עם הדעיכה במצב רוחו דעכו גם הנסיונות.
ואז הגיעו המכות.
בפעם הראשונה סטר לה על לחיה תוך כדי ארוחת הבוקר. סטירה חזקה, מצלצלת, שהשאירה סימן אדום ומכאיב.
כבר לא זכרה מה גרם לו לעשות זאת, רק זכרה שהסתובבה המומה כל אותו יום, נמנעת ממבטיהן של המורות בחדר המורים ומנסה רק לשרוד עד הצהריים.
כשחזר הביתה הסתכל עליה, ראה את הסימן הקטן שנשאר על פניה והשפיל את מבטו. "סליחה," אמר, והיא חזרה לנשום כרגיל, יודעת שהוא עודנו אוהב אותה כתמיד. רק מאוחר יותר, לבדה בחדר האמבטיה, הרשתה לעצמה למחות את הדמעה העקשנית שעמדה בעינה.
בפעם השנייה דחף אותה בכוח והיא נחבלה בשולחן ונפלה. הפעם לא נשאר סימן גלוי לעין, אבל ליבה שתת דם כל היום.
בימים בהם חזר הביתה וראה חבורות על פניה וגופה היה מושיק מתכווץ, מתנצל, ומוסיף ליטוף מנחם. פעמים רבות לא יכולה הייתה להימנע מלהירתע מפני מגעו, גופה זכר את הכאב וההשפלה ונלחם בלב שרוצה לשכוח. בפעמים אחרות הייתה נכנעת לתחנוניו, סולחת ומתמסרת לו כל כולה, כמו פעם, ובבקרים מתעלמת מהסימנים והחבורות על בטנה ורגליה ומתמקדת בזכרונות הלילה שחלף.
*
מושיק ערסל את בני הקטן בידיו וזמזם בפעם המי יודע כמה את שיר הערש הקבוע שלו, אבל הצווחות לא פסקו. אולי החריפו. הוא נשף, מתוסכל, והעביר את משקלו לרגל השנייה כשיסמין נכנסה לחדר, ערימת חולצות בידיה. היא הניחה אותן בארון וניגשה אל השניים ובני הקטן הרים אליה את מבטו והשתתק. יסמין לקחה אותו, הצמידה אותו אל גופה וליטפה את ראשו עד שנרגע. היא חייכה אליו וציטטה לו שיר שהלם, לדעתה, את מבטו, בעוד מושיק מתבונן בפליאה מהצד, כהרגלו.
זה כבר חודשיים שמושיק הרגיש שהוא על הקצה. מאז הלידה הוא השתדל בכל מאודו לעזור עם הילד כמה שאפשר, להקל על יסמין ולפצות אותה על שנות הסבל. להראות לה שהוא יכול להיות אחרת, גבר אמיתי. כמו זה שהתאהבה בו.
כשהגיעו לחדר המיון של בית חולים העמק, משיסמין בחודש השישי להריונה ומושיק חרד לגורלה, לגורלו, לגורל הילד, היכתה בו ההבנה במלוא כוחה. היא דיממה כמעט עד כלות, בגללו, והפעם לא היה זה רק סימן כחול או חבורה מכוערת. והפעם הוא הבין. וכשילדה בסופו של דבר בן בריא, חודשיים וחצי לאחר מכן, וראתה את פניו הזורחות של מושיק שלה כשהחזיק אותו בפעם הראשונה, היה גופה נקי מסימנים כבר חודשים.
אבל אף אחד לא הכין את מושיק למה שציפה לו אחרי הלידה. הלילות הארוכים, חסרי השינה, הבכי הבלתי פוסק, היצור הקטן התלוי בהם כל כך, העבודה שעדיין שנא והידיעה שהכל השתנה לנצח. הוא התגעגע ליסמין, התגעגע לארוחות צהריים שקטות אחרי העבודה, התגעגע לעצמו. אבל אפילו לדבר איתה על כך לא יכל, כי לא האמין שתבין אותו. כי היא נראתה כאילו מצאה סוף סוף את ייעודה.
ומדי פעם הוא לא הצליח להתאפק. ומדי פעם, כשכבר לא הצליח להכיל עוד וגבר עליו היצר היה פורק את תסכולו עליה, למרות שהייתה אם למופת. למרות שהתפקיד החדש הלם אותה עד מאד, ולמרות שרק עליה, כך נדמה, היה התינוק נרגע. ואולי דווקא בגלל זה.
עד שיום אחד, כשיסמין בישלה במטבח והוא ניסה, לשווא, להרגיע את הילד בחדר, זה קרה.
הוא הביט בתינוק הצורח בזרועותיו, המנפנף בכל כוחו בידיו ורגליו, כאילו מנסה להשתחרר מאחיזתו של אביו, והדחף פילח את ראשו במהירות. מושיק טלטל את ראשו מבוהל, מנסה לגרש את המחשבה המזעזעת ממוחו ולהתמקד בצרכיו של התינוק האומלל. הוא לחש לבני הקטן מילות הרגעה וחש הקלה מסויימת בעצמת הצרחות. מושיק נרגע.
אבל למחרת היה קשה יותר.
הוא חזר מותש מהעבודה אחרי לילה נוסף בלי שינה ואכל מעל השיש שאריות קרות מארוחת הצהריים של אתמול, כי יסמין כבר לא הספיקה לבשל אוכל טרי כל יום. יסמין ובני ישנו, כל אחד במיטתו.
כשהתינוק התעורר מושיק ניגש אליו, בשאיפה לספק ליסמין עוד כמה רגעים של מנוחה, כפיצוי על תוקפנותו כלפיה אתמול. הוא הרים את התינוק הבוכה מהמיטה והסתובב איתו דקות ארוכות ברחבי החדר, מנסה להרגיעו בכל דרך שהכיר, ללא הצלחה. מתוסכל, החזיר אותו בוכה אל מיטתו והרכין אליו את ראשו, מתפלל לאלוהים להפוגה קלה, לרגע של שקט. אבל הרגע לא הגיע. והוא צעק "די כבר! תפסיק לבכות!". ולרגע היה שקט. בני הקטן הביט בו, המום, דמעות על לחייו, ואז פרץ בבכי רם עוד יותר.
מושיק לא יכל עוד. הדחף הארור היה כה חזק. הוא הרים את ידו, כל שריר בגופו קפוץ ומתוח, מתכונן להכות, בורח אל הפתרון המוכר.
אולם, בניגוד לגופו, מוחו התנגד בשארית כוחותיו, נאחז בציפורניו בשולי ההגיון שעוד נותר בו, מתחנן אליו להוריד את ידו. מושיק עמד כך רגע ארוך, כאילו קפא, ולבסוף גופו נרפה והוא הניח לידו ליפול על מעקה המיטה והשפיל את מבטו. התינוק נרגע.
רק כשהזדקף בכבדות, עייף מהמאבק הפנימי שהתחולל בקרבו – המתחולל כבר שנים – והסתובב לצאת מן החדר, ראה את יסמין עומדת בפתח, דמעות נושרות מעיניה אל הרצפה המכוסה שטיח צהבהב.
מבטיהם נפגשו לזמן שנראה כנצח, ובסופו יצא מושיק מהחדר, הוציא את המזוודה החבוטה מהמרפסת והחל למלא בה את בגדיו.
יסמין התבוננה בו מהצד, שותקת.
