אמרתי שאני לבד, התכוונתי שכל בני מיני עזבו אחד אחרי השני, עד שלא נשאר אף אחד, אבל תמיד מסתובבות פה אנטילופות מכל מיני סוגים וזברות, יענים מעצבנים וחצופים, וכמובן שתי הג'ירפות החמודות, השכנות שלי, אנטון ושלי, ועוד חיות, שאני לא ממש מצליח להתחבר אליהן. כל כך אני מתגעגע ללילך, בת זוגתי הנפלאה, שכשעזבה אותי, ליבי נשבר, ואני נשארתי עם הביצה שמעולם לא בקע הגוזל ממנה, על אף שחיכיתי ימים ולילות ארוכים. כל כך הרבה שנים אני פה שהתחלתי לפקפק, האם תמיד הייתי כאן? בוודאי שלא, נולדתי הרחק מכאן, על צוק גבוה המשקיף על עמק. אני זוכר שבהתחלה הייתי לבד בקן העשוי מענפים וזרדים והמוסתר בין הסלעים. הורי היו מגיעים להאכיל ולהשקות אותי. רוב הזמן ביליתי בצפייה על העמק ובציפייה לארוחה הבאה. ראיתי הרבה דברים מהקן שהורי בנו לי, התרגלתי לראות אותם ואת חבריהם מתרוממים מהמצוקים בבוקר ומתפרשים מעל העמק בתעופה נמוכה תוך כדי דאייה על זרמי אוויר חמים, תרים אחר פגר טעים ועסיסי. אך לא תמיד הייתי מקבל ארוחה טעימה, לפעמים אלה היו עצמים קשים שנתקעו בגרוני, בקושי הצלחתי לבלוע אותם ואחר כך הייתי מרגיש כבד ובקושי זז, פחות מתעניין במה שמתרחש שם למטה. פעמים רבות ראיתי יצורים רעשניים שהיו מגיעים במין צבים ענקיים על גלגלים ונעים מאד מהר על פני הקרקע. למדתי להתעלם מהם עד שיום אחד הם באו, השמיעו רעשים אדירים וכמה מחברי המושבה נפלו ארצה ולא חזרו יותר.
יום אחד חזרו הוריי בצוהרי היום מוקדם יותר מהרגיל, אבל לא רוקנו את הזפק כהרגלם כדי שאוכל להשביע את הרעב שהתחיל כבר להציק מהבוקר, אלא דרבנו אותי בקריאות ובדחיפות כנפיים. הם התקרבו והתרחקו לסירוגין, עד שהתקדמתי לעבר הפתח ופרשתי את כנפיי, רגלי היו עדיין נעוצות בקצה הקן, טפריי אחזו בחוזקה בענף. לפתע הרגשתי שהאחיזה מתרופפת והתנתקתי, ונשארתי תלוי באוויר, מאזן את שיווי משקלי, מנסה להתיישר ומחפש את הורי שחגו סביבי, ממשיכים לצעוק ולעודד אותי להמשיך קדימה. ופתאום הרגשתי שכנפיי לא מחזיקות אותי, שאני לא מצליח להתרומם בעקבות הורי, לא מתקדם, אלא צונח מטה, מטה.
כשהתעוררתי אחרי הנפילה לא הבנתי איפה אני נמצא, למה כל כך הרבה רעש סביבי. ניסיתי להזיז את הראש לראות מה קרה לכנפיים שכל כך התגאיתי בהן בזמן האחרון. הבנתי שאני חבוש וחבול, פנים זרות רכנו מעלי ושמעתי צלילים צורמים, שרק אחר כך למדתי לעמוד על פשרם. הרי זו השפה של בני האדם שהתוודעתי אליהם עוד בהיותי על הצוק. ישר נבהלתי נזכר בעמימות ברעשים המצמררים המגיעים מכיוונם. אבל האיש המשיך לדבר אלי, הוא ליטף אותי וחייך, קירב את ידו אל מקורי, פתח אותו והכניס משהו קטן לתוכו, בלעתי את זה ושקעתי שוב בחצי עילפון, הוזה שהורי הם אלה שמאכילים אותי. לאט-לאט השתקמתי ולמדתי לא להיבהל מהווטרינר הנחמד שלימד אותי לעמוד על רגליי, נתן לי לאכול ולשתות. דווקא הרגשתי לא רע באותה תקופת ההחלמה, התחלתי להבין קצת את שפתם המוזרה של החבורה העליזה שהצטרפה לדוקטור בטיפול כשמצבי הלך והשתפר. הבנתי מהם שאני חולה, שקרה משהו לעצמות שלי והבנתי גם שאצטרך להישאר במקום הזה כי כבר לא אוכל לעוף. הם העבירו אותי לשטח של הגן ושם הכרתי את שאר הנשרים וגם את לילך שקיבלה אותי כל כך יפה והזכירה לי את אמי שנשארה הרחק ממני.
יש לי תחושה בוערת בכנפיים שמתגברת מאז נשארתי כאן לבדי, שמאיצה בי לפרוש כנפיים ולהתעופף מכאן. האשליה הזו הופכת לממשית מאד בבקרים, בכמה רגעי ביניים כשאני מתעורר, אבל ההכרה עוד לא לגמרי חוזרת אלי ואז אני חושב שאני עדיין שם, על המצוק הגבוה, עומד מעל התהום ועוד רגע מזניק יחד עם חברתי היקרה. אני נזכר בחרדה ביום חורפי אחד כשרוח עזה במיוחד הרימה אותי, כנפי עשו תנועה בלתי רצונית ופתאום הרגשתי שאני מתעופף מעלה עובר את הגבול הטבעי של הסלעים ששימשו לנו לבית ועובר לצד השני. השמחה שהבזיקה בחזי התחלפה במהרה בתחושת אימה כשהבנתי שאני מוטל על הקרקע והאנטילופות הסקרניות שתמיד צפיתי עליהן מהצד, התאספו סביבי, רוקעות ברגליהן וגועות. לא יודע איך היה מסתיים כל הסיפור הזה אילו לא היה מגיע אחד המטפלים בחולצה הירוקה ועם הנעליים הענקיות ומפזר את העדר הטיפש הזה מעל פני. וכך כל בוקר מתחיל בערפול חושים וזיכרונות מטושטשים שמתחלפים במהרה בפרץ המציאות של רעשי הסוואנה המתעוררת והמתגברת על החלומות בהקיץ. אני מתעורר אל בדידותי הנכה, מחכה לבחור הנחמד, שלמדתי לא לפחד ממנו, שיגיע ויניח לי את מנת האוכל היומית שלי.
אני תמיד מחכה לו, אני יודע שהוא מגיע אלי אחרי שהוא מבקר אצל אנטון ושלי, ואני מאד מתעצב אם מישהו אחר מגיע במקומו. כי על אף שהוא ממהר להשלים את סבב ההאכלה, לפני שמגיעים המבקרים, הוא תמיד מוצא זמן להסתכל עלי, ומעיניו נשקפת ההכרה וההבנה. הוא יודע בדיוק כמוני שאני נשר סוג ב', שאני אסיר מקורקע בכלא ללא חומות וללא גג, תחת שמיים פתוחים ומזמינים למסע חיפוש אחר הבית האבוד. גם הוא יודע שאין לי מילוט מהגוף הכבד עם הכנפיים האפורות וחסרות התועלת שאינן מסוגלות להרים אותי מאז נשברו. ואלה הם רגעי נחמה כמעט היחידים שעוד נותרו לי מאז הלכה ממני לילך ומאז שהסתבר לי שהביצה שדגרתי עליה ימים ולילות היא סתם אביזר ששמו לי כדי שלא אחשוד בתרמית. מרוב תסכול אני מתחיל לספור חיות שעוברות על פני בעדרים. כל יום סופר סוג חדש, אבל אף פעם לא מצליח לזכור למחרת כמה ספרתי, אז אני לא יודע אם יש כאן יותר זברות, קאנות, ניאלות, תומסונים או הגנו המרהיבים בכיעורם. אבל אני תמיד מחכה לראות את הזוג המושלם של הדיקדיקים הקטנים. יום שבו אני מבחין בהם רצים קרובים אחד לשני ומעניקים מחום גופם אחד לשני, נחשב מיוחד מבחינתי. הם מזכירים לי את התקופה המאושרת כשהייתי חולק את ימי ולילותיי עם לילך. תמיד קיננה בנו התקווה שהנה מהביצה שהטלנו יבקע הגוזל שלנו, אם רק נשמור עליה היטב, היא לא תיעלם. ואולי יצליח הגוזל לגדול ולהתחזק, וכנפיו יהיו חזקות דיין כדי לשאת אותו הרחק מכאן למצוקי הגבהות, לאוויר הצח ולשקט שנקטע בגעיות בקר נדירות ובשירת ציפורים הערבה של הבית הישן, שאני לא יודע אם הייתי מוצא את דרכי אליו, אפילו אם היה מתגשם חלומי להתרומם מעל הקרקע ולעוף.
