"עמיחי וסיוון אם אתם לא יורדים אנחנו אוכלים בלעדיכם!" צועקת יונה כלפי אותו תנוך מדרגות, כבר לא אכפת לה, ממילא זה המשפט שתמיד יניב את קולות הצעדים הנמרצים, רצים במדרגות, תמיד אותה רוטינה, אותם משפטים לפי אותו סדר עד אותו איום חסר משמעות ובאחת כולם מתייצבים ברעש כסאות נגררים, לעולם לא מורמים ומתיישבים.
"עמיחי וסיוון אם אתם לא יורדים אנחנו אוכלים בלעדיכם!" צועקת יונה כלפי אותו תנוך מדרגות, כבר לא אכפת לה, ממילא זה המשפט שתמיד יניב את קולות הצעדים הנמרצים, רצים במדרגות, תמיד אותה רוטינה, אותם משפטים לפי אותו סדר עד אותו איום חסר משמעות ובאחת כולם מתייצבים ברעש כסאות נגררים, לעולם לא מורמים ומתיישבים.
"עמיחי, סיוון, רונן, נועה רדו למטה האוכל מוכן" צועקת יונה אל ספירלת המדרגות המובילה אל הקומה העליונה, סומכת על האקוסטיקה הלקויה ממילא באיזור זה של הבית שתשלח את קריאותיה בין ארבעה החדרים הנפרדים. קריאה ראשונה מתוך ארבע פעמים לפחות עד שאחד מהם יצוץ, היא חושבת.
נועה תגיע ראשונה. וכשכולם כבר יישבו לשולחן הוא ייזכר שהוא צריך בדיוק עכשיו ללכת לשירותים. לפחות ל-10 דקות. אולי אני צריכה לקרוא לו לפני כולם, לא. זה חסר טעם. הוא יעשה דווקא בכל מקרה, זה הרי לא יצא אלא אם כולם כבר יושבים ומחכים להוד רוממותו. האפנדי. אני אדליק נרות בינתיים.
"אמא מה אוכלים?" נועה ראשונה, מחייכת יונה, כמו שאמרתי. "עוף עם תפו"א בתנור". עיניה של נועה מצטמצמות בחשדנות, אומדת את בחירת התגובה "לא עם שזיפים!" היא יורה בתקווה שאולי תבהיל את השזיפים ואלה יימלטו מהתבנית, "כן עם שזיפים" עונה יונה "כולם אוהבים עם שזיפים, את תשימי את שלך בצד ואל תאכלי מה שאת לא אוהבת". "אבל זה מקלקל את הטעם של הכל אמא!! זה נדבק.." מתמרמרת נועה בפעם העשירית לפחות על אותו עוף בשזיפים שאינו תואם את אנינות טעמה של בת ה-10. "למה לא ספגטי עם פטריות?" היא מנסה לרכך את גזר הדין, "כי זה מה שהכנתי היום נועה, בואי תדליקי איתי נרות, נבקש משאלה".
הבקשה פועלת תמיד כמו קסם, זה קצת מרגיש כמו סטירה, עמומה, לא מצלצלת, כי למרות שדווקא נורא בא לה לכעוס עכשיו עד הסוף היא לעולם לא מרגישה נוח מספיק להמשיך להתרגז במעמד הדלקת הנרות, כמו מקלחת קרה על המזג החם נכפית עליה תחושת החגיגיות והיא נכנעת אליה. ממילא אלה שתי הדקות השקטות היחידות כאן מהרהרת נועה. בתמימות דעים נדירה בין בת ה-10 ובת ה-41 הן מדליקות נר אחר נר, עם אותה תנועה תיאטרלית סיבובית המועברת מדור לדור, של כפות הידיים בטרם הנחתן על הפנים להבעת התפילה והמשאלה. שרק יעבור בשקט הפעם, מתפללת יונה, שנהיה כולנו בריאים ומאושרים, שעמיחי ימצא עבודה, שהכל יהיה רגוע ושקט ושתהיה לנו שבת שלום. זה כל מה שהיא מעיזה לבקש. עם שלושה ילדים כל המשאלות של פעם כבר נמוגו. שאמא ואבא ירשו לי כבר להביא כלב הביתה ושביום ראשון יגיע המכתב מיניב, הוא אמור לדעתי. וגם שיתבטל השיעור בהתעמלות השבוע! ושהיום אף אחד לא יריב בארוחה, זה נשמע כמו הצעדים של רונן אני צריכה להספיק רק עוד קצ.. "מה? לא סידרתם כלום? נו מה אמא בשביל מה קראת לי, אין כלום על השולחן, מה מוכן??" מתפרץ רונן ומשלח את המשאלות, התפילות והשלווה הרחק מפינת האוכל.
יונה מביטה בו בהשתאות כמו העיר אותה מהרהוריה ושוב היא מתפלאת כמה הוא גדל, כולו בן 15 וכבר מתנשא גבוה גבוה, למעלה מ-1.80 מ'. לפני שבוע החל את לימודיו בפנימיה, היא לא היתה בטוחה כ"כ שהרעיון מוצא חן בעיניה אבל רונן התעקש ודרש והיא הסכימה. לישראל לא היתה דעה בעניין. גם סיוון כבר הודיעה שביקשה לשרת בבסיס רחוק מהבית. הם כ"כ רוצים לברוח מכאן ומה הפלא. הלוואי ויכולתי גם אני.
"הנה!" היא קוראת אליו " זו המגירה של הסכו"ם, בוא תואיל ותניח חמישה מזלגות, חמש סכינים וחמש כפות, נועה מתבוננת בנסיון המצחיק של אמה להביא את אחיה הגדול לעזור במשהו, תוהה מה תהיה תגובתו ואכן המילים בקושי נוגעות בגבו המתרחק, נשמטות במסדרון כשהוא פונה אל הטלוויזיה. חסר טעם, מפטירה יונה אל עצמה, הוא כבר נהייה גבר, חסר תועלת בהתאם. נועה ניגשת אל מגירת הסכו"ם וסופרת את כלי האוכל הנדרשים. "סיוון, עמיחי!" היא צועקת שוב כלפי מעלה, הטון בסוף המילה, מגביה את ה"חייייייי" למרומי חצי צווחת היסטריה וזעם למרות כל נסיונותיה לבלום את התחושה שמגבירה בה את החשק להטיח את התבנית המלאה בעוף, תפו"א והשזיפים הארורים, על השולחן, כך כפי שהיא ואפילו במחיר לכלוך המפה, היא אפילו לא תשים מגן חום, תיקח את מפתחות הרכב ותצא בטריקה מהבית. כתפייה המתכווצות של נועה רק מרגיזות אותה יותר. "ומה עם כוסות? לא צריך?" היא נוזפת בה ובמקבלת בתשובה מבט רושף זעם מגובה 1.25 מ. כמה שהיא דומה לאבא שלה הילדה הזו! טוב די. תירגעי. תנשמי… למה הרדיו לא פתוח, נשמע קצת מוסיקה, יש עכשיו שירים נהדרים.. השולחן כמעט מסודר, נשב, נאכל, נראה טלוויזיה…
"עמיחי וסיוון אם אתם לא יורדים אנחנו אוכלים בלעדיכם!" צועקת יונה כלפי אותו תנוך מדרגות, כבר לא אכפת לה, ממילא זה המשפט שתמיד יניב את קולות הצעדים הנמרצים, רצים במדרגות, תמיד אותה רוטינה, אותם משפטים לפי אותו סדר עד אותו איום חסר משמעות ובאחת כולם מתייצבים ברעש כסאות נגררים, לעולם לא מורמים ומתיישבים.
"צפיחית בדבש" רועם הרדיו ויונה קמה להנמיך את הווליום. זהו, כולם יושבים, היא נרגעת, כולם? לא… "איפה אבא?" היא שואלת שאלה רטורית וכולם עונים כאחד "אבא בשירותים!" גם כן מקהלה, מתעצבן עמיחי, שומע את הקריאה המאוחדת מתוך החדר הקטן הקרוב אל המטבח. הוא יודע שזה מרגיז אותה אבל הוא לא עושה בכוונה. תמיד יוצא שהוא כ"כ מרוכז באותו וידאו או טרנזיסטור או בכל מכשיר חשמלי אחר אותו הוא מנסה לתקן, יושב וחופר בהם ומפריד חוטים לצבעיהם וברגים זעירים זעירים, עד שנשכחים ממנו צרכי הגוף כולם ופלא שהוא בכלל זוכר לנשום, חבל שהוא לא זוכר כמה שהיא מתרגזת ובכל זאת כשהוא סוף כל סוף ניתק מהמלאכה חוזרים ובאים אליו הצרכים וכך תמיד, דקה לפני הארוחה הוא מתיישב סוף סוף בחדרון השירותים ותמיד שומע את אותן רטינות מכיוון המטבח.
"רונן אתה לא יכול לחכות כמה דקות? נו באמת!!!" מזנקת יונה כאילו למישהו כבר משנה אם יתחילו או לא יתחילו והרי כל זה עניין של איזה מצב רוח יש כרגע ממש או איזו הבעת פנים שהיא כן או לא תעשה תעורר אצלו מה ותוך רגע יפרוץ פה הריב, שום פרוסת חלה שתילקח או לא, לא תעצור את מה שכבר ממתין ממש בעוד דקות ספורות להתרחש. אולי עדיף שיישאר שם. באמת. "נו אמא מה זה כבר משנה, עוד כמה דקות אבא יוצא ואני צריך כבר לאכול וללכת מחכים לי", "גם לי מחכים" מצטרפת סיוון לאותו טקסט חוזר ושני האחים הנוטים להתכתש הופכים לרגע לאחים לנשק ולקרב, קרב אבוד מראש. הויכוח הקצר מסתיים באותו רגע מסוים בדיוק, לתוך תזמורת הניאגרה שמורידה ביחד עם גלוני המים גם את כל הטונים המטפסים ליד השולחן.
עמיחי מתיישב ליד השולחן, מיד שולח יד אל החלה וכסימן מוסכם מראש, כל סדר אפשרי של הגשה ואכילה, כוס יין וברכות, שייחלה לו יונה מארוחת ליל שישי הזכורים לה מבית הוריה, נטרף לאנדרלמוסיה של ידיים נדחפות, חוצות זו את זו ומתנגשות, המלחיה בעוד רגע תיפול ורוטב ניתז על המפה המכובסת בדיוק באותה שניה שבה נשמעת הקריאה "זהירות על המפה!" ואז יבוא השקט. שקט של אנשים לועסים באותה הנחיה חינוכית יחידה שנקלטה היטב בכולם, אסור לעשות קולות של זיפים ושלוקים ושאר מריעין בישין ליד השולחן. כי מה יקרה אם יום אחד יזמינו מי מהם לארוחה בחברת אנשים חשובים?
ברדיו מתנגן שיר ישראלי ישן, אי שם מתחילת שנות השבעים, בנסיון של אותה להקת עבר מצליחה לעשות רוק שבכל זאת נשמע כמו "הורה".
מתבוננת בבני משפחתה השקועים איש איש בצלחתו, מייחלת יונה לשיחה שמחה, שיתוף מחיי הפנימיה, הצבא או בית הספר ורק שמישהו כבר יגיד משהו. בהיעדר המילים וקיום חשש קל לדרבן ולעודד, שמא תפר את האיזון הנדרש ותחליף את השקט היחסי במריבה במקום בשיח, היא מקפצת ומרקדת ביושבה על הכסא, כמו מבקשת מגופה שיהיה מנוע המכניס רטט של חיים, ייצר חשמל תקשורתי באויר ויפתח פיות ואוזניים, חיוך וצחוק. נועה מחייכת אל אמה, נבוכה מהתנהגותה המוזרה, החריגה וגם חוששת לתגובה שתתעורר ממש בעוד רגע בקצה השני של השולחן, “מה את מקפצת ככה?” היא שומעת למגינת לבה את קולו של אביה. “זה שיר נהדר, יש לי מצב רוח טוב!” נשמעת התשובה, יותר מתריסה משמחה ונשלחת אל חלל האויר כחנית של אומץ פתאומי, מפלחת ומפצלת את שולחן הסועדים להוריה הקרביים, אחיה הגדולים שנראים כמהופנטים לצלחותיהם והיא, נועה, שראשה נע בין אלה לאלה, תוהה ומייחלת למי שיעצור את האימה המתקרבת.
הצרימה המטנטנת באוזניה מוחלפת בצפצוף הבוקע מהרדיו שלא בשעתו, צפצוף שכזה משמעו רק אחד.. “בידיעה שהתקבלה זה עתה, נמסר כי פיצוץ עז נשמע באיזור הגבעה הצרפתית בירושלים…” לא. לא פיגוע. מואץ לבה של נועה, רק לא פיגוע. “הנה לך סיבה לקפץ ולשמוח!” מסנן עמיחי ובעיניו איזו מן שמחה שנמצאה סיבה הולמת להבעת איבתו. “מה?? מה אמרת?!” פוערת יונה את עיניה בתדהמה, כמו לא היתה זו אותה מריבה שלאחר כל פיגוע, “את וכל השמאלנים" צועק עמיחי, “גם בבחירות הבאות תבחרי חד"ש!” הוא צורח, בפנים מתלהטות ומאדימות. “בחרתי ר"צ! זכויות אזרח! הפשיסטים של כהנא חי יותר טובים??” מחזירה יונה בצעקה היסטרית. “מחכים לי, אני זזה!” פולטת סיוון אל שדה הקרב בידיעה ברורה שכעת לא יהיה אכפת לאיש שהיא עוזבת את השולחן באמצע ארוחת ליל שישי, כגוף אחד חומק אחריה רונן ובליל הצעקות בדבר האחריות המשפחתית על הפיגוע הנוכחי גולש כתמיד להאשמות נשכחות, החל מפיגועי עבר, כישוריה של יונה כאשה ואם, האבטלה הממושכת של עמיחי, את רק עוקצת וממררת את החיים, אתה מוציא לי את הנשמה, מה אתה רוצה ממני, מה את רוצה, אני רוצה להתגרש! על גופתי המתה!
“די כבר! די! תפסיקו!” צועקת נועה, תוך כדי זינוק לעמידה, שאולי תצליח לתפוס קצת נפח, תהווה חומת מגן אנושית בין הוריה מוטרפי החימה. “נועה אל תתערבי" צועקת עליה יונה, “מה את צועקת? בגללך אנחנו רבים!” מטיח בה אביה אשמה שאף הוא עצמו אינו מבין מאין באה.
שקט משתרר. הרדיו ממשיך לדווח את פרטי הפיגוע ומספר ההרוגים, ישראל שב לאכול, חותך בקפידה את המזון לריבועים קטנים השווים בגודלם ולועס במתינות. מסביב נערמים הכלים זה על זה, בשתיקה, מובלים אל הכיור כפצועי הארוחה המשפחתית. אחרון יקום ישראל מהשולחן ויפנה את הצלחת אל הכיור.
"על גופתי המתה" שומעת נועה את קולו, רק לפני שעות ספורות התבשרה על פטירתו של אביה, 8 חודשי מחלה קשה ומייסרת, 8 חודשים בהם חמקה ככל יכולתה מהביקורים בבית הוריה, מתחבאת בירושלים המפוגעת של אינתיפאדת 2000. השעה היתה 6 בבוקר והיא, עוד הלומת שינה פותחת את הרדיו, אחריו את המקרר, מטעינה כפיות גדושות יוגורט לפני שתזמין מונית להגיע אל ההלוויה, ממש כפי שתוכנן. “הנה, באים, ימים של שקט…” מנגן הרדיו, היד האוחזת בגביע היוגורט כמו פועלת כישות עצמאית ומטיחה את הגביע במכשיר המתכסה קרם ורוד.
12 שנים חלפו, והיא עומדת בפתח הקבר, “על גופתי" היא שומעת שוב ואחר כך את צליל הגופה הנוחתת בחבטה עמומה אל הבור. גופה קטנה, היא משתוממת לרגע, אילו לא רצה אל חדר השינה להיווכח במו עיניה כי אכן מת, לא היתה מאמינה שגופת אביה היא זו. שלושים ושלוש שנות מתח וניכור, מריבות ואשמת פיגועים נחתמת בחבטה העמומה והרגבים הנערמים, כבר לא צריך לחמוק ולברוח, כבר לא צריך לפשר ולפייס ולספוג לנפש את שאריות המריבה. הנה היא סוף כל סוף בוכה, אבל לא באמת בטוחה על מי ומדוע.
"עמיחי, סיוון, רונן, נועה רדו למטה האוכל מוכן" צועקת יונה אל ספירלת המדרגות המובילה אל הקומה העליונה, סומכת על האקוסטיקה הלקויה ממילא באיזור זה של הבית שתשלח את קריאותיה בין ארבעה החדרים הנפרדים. קריאה ראשונה מתוך ארבע פעמים לפחות עד שאחד מהם יצוץ, היא חושבת.
נועה תגיע ראשונה. וכשכולם כבר יישבו לשולחן הוא ייזכר שהוא צריך בדיוק עכשיו ללכת לשירותים. לפחות ל-10 דקות. אולי אני צריכה לקרוא לו לפני כולם, לא. זה חסר טעם. הוא יעשה דווקא בכל מקרה, זה הרי לא יצא אלא אם כולם כבר יושבים ומחכים להוד רוממותו. האפנדי. אני אדליק נרות בינתיים.
"אמא מה אוכלים?" נועה ראשונה, מחייכת יונה, כמו שאמרתי. "עוף עם תפו"א בתנור". עיניה של נועה מצטמצמות בחשדנות, אומדת את בחירת התגובה "לא עם שזיפים!" היא יורה בתקווה שאולי תבהיל את השזיפים ואלה יימלטו מהתבנית, "כן עם שזיפים" עונה יונה "כולם אוהבים עם שזיפים, את תשימי את שלך בצד ואל תאכלי מה שאת לא אוהבת". "אבל זה מקלקל את הטעם של הכל אמא!! זה נדבק.." מתמרמרת נועה בפעם העשירית לפחות על אותו עוף בשזיפים שאינו תואם את אנינות טעמה של בת ה-10. "למה לא ספגטי עם פטריות?" היא מנסה לרכך את גזר הדין, "כי זה מה שהכנתי היום נועה, בואי תדליקי איתי נרות, נבקש משאלה".
הבקשה פועלת תמיד כמו קסם, זה קצת מרגיש כמו סטירה, עמומה, לא מצלצלת, כי למרות שדווקא נורא בא לה לכעוס עכשיו עד הסוף היא לעולם לא מרגישה נוח מספיק להמשיך להתרגז במעמד הדלקת הנרות, כמו מקלחת קרה על המזג החם נכפית עליה תחושת החגיגיות והיא נכנעת אליה. ממילא אלה שתי הדקות השקטות היחידות כאן מהרהרת נועה. בתמימות דעים נדירה בין בת ה-10 ובת ה-41 הן מדליקות נר אחר נר, עם אותה תנועה תיאטרלית סיבובית המועברת מדור לדור, של כפות הידיים בטרם הנחתן על הפנים להבעת התפילה והמשאלה. שרק יעבור בשקט הפעם, מתפללת יונה, שנהיה כולנו בריאים ומאושרים, שעמיחי ימצא עבודה, שהכל יהיה רגוע ושקט ושתהיה לנו שבת שלום. זה כל מה שהיא מעיזה לבקש. עם שלושה ילדים כל המשאלות של פעם כבר נמוגו. שאמא ואבא ירשו לי כבר להביא כלב הביתה ושביום ראשון יגיע המכתב מיניב, הוא אמור לדעתי. וגם שיתבטל השיעור בהתעמלות השבוע! ושהיום אף אחד לא יריב בארוחה, זה נשמע כמו הצעדים של רונן אני צריכה להספיק רק עוד קצ.. "מה? לא סידרתם כלום? נו מה אמא בשביל מה קראת לי, אין כלום על השולחן, מה מוכן??" מתפרץ רונן ומשלח את המשאלות, התפילות והשלווה הרחק מפינת האוכל.
יונה מביטה בו בהשתאות כמו העיר אותה מהרהוריה ושוב היא מתפלאת כמה הוא גדל, כולו בן 15 וכבר מתנשא גבוה גבוה, למעלה מ-1.80 מ'. לפני שבוע החל את לימודיו בפנימיה, היא לא היתה בטוחה כ"כ שהרעיון מוצא חן בעיניה אבל רונן התעקש ודרש והיא הסכימה. לישראל לא היתה דעה בעניין. גם סיוון כבר הודיעה שביקשה לשרת בבסיס רחוק מהבית. הם כ"כ רוצים לברוח מכאן ומה הפלא. הלוואי ויכולתי גם אני.
"הנה!" היא קוראת אליו " זו המגירה של הסכו"ם, בוא תואיל ותניח חמישה מזלגות, חמש סכינים וחמש כפות, נועה מתבוננת בנסיון המצחיק של אמה להביא את אחיה הגדול לעזור במשהו, תוהה מה תהיה תגובתו ואכן המילים בקושי נוגעות בגבו המתרחק, נשמטות במסדרון כשהוא פונה אל הטלוויזיה. חסר טעם, מפטירה יונה אל עצמה, הוא כבר נהייה גבר, חסר תועלת בהתאם. נועה ניגשת אל מגירת הסכו"ם וסופרת את כלי האוכל הנדרשים. "סיוון, עמיחי!" היא צועקת שוב כלפי מעלה, הטון בסוף המילה, מגביה את ה"חייייייי" למרומי חצי צווחת היסטריה וזעם למרות כל נסיונותיה לבלום את התחושה שמגבירה בה את החשק להטיח את התבנית המלאה בעוף, תפו"א והשזיפים הארורים, על השולחן, כך כפי שהיא ואפילו במחיר לכלוך המפה, היא אפילו לא תשים מגן חום, תיקח את מפתחות הרכב ותצא בטריקה מהבית. כתפייה המתכווצות של נועה רק מרגיזות אותה יותר. "ומה עם כוסות? לא צריך?" היא נוזפת בה ובמקבלת בתשובה מבט רושף זעם מגובה 1.25 מ. כמה שהיא דומה לאבא שלה הילדה הזו! טוב די. תירגעי. תנשמי… למה הרדיו לא פתוח, נשמע קצת מוסיקה, יש עכשיו שירים נהדרים.. השולחן כמעט מסודר, נשב, נאכל, נראה טלוויזיה…
"עמיחי וסיוון אם אתם לא יורדים אנחנו אוכלים בלעדיכם!" צועקת יונה כלפי אותו תנוך מדרגות, כבר לא אכפת לה, ממילא זה המשפט שתמיד יניב את קולות הצעדים הנמרצים, רצים במדרגות, תמיד אותה רוטינה, אותם משפטים לפי אותו סדר עד אותו איום חסר משמעות ובאחת כולם מתייצבים ברעש כסאות נגררים, לעולם לא מורמים ומתיישבים.
"צפיחית בדבש" רועם הרדיו ויונה קמה להנמיך את הווליום. זהו, כולם יושבים, היא נרגעת, כולם? לא… "איפה אבא?" היא שואלת שאלה רטורית וכולם עונים כאחד "אבא בשירותים!" גם כן מקהלה, מתעצבן עמיחי, שומע את הקריאה המאוחדת מתוך החדר הקטן הקרוב אל המטבח. הוא יודע שזה מרגיז אותה אבל הוא לא עושה בכוונה. תמיד יוצא שהוא כ"כ מרוכז באותו וידאו או טרנזיסטור או בכל מכשיר חשמלי אחר אותו הוא מנסה לתקן, יושב וחופר בהם ומפריד חוטים לצבעיהם וברגים זעירים זעירים, עד שנשכחים ממנו צרכי הגוף כולם ופלא שהוא בכלל זוכר לנשום, חבל שהוא לא זוכר כמה שהיא מתרגזת ובכל זאת כשהוא סוף כל סוף ניתק מהמלאכה חוזרים ובאים אליו הצרכים וכך תמיד, דקה לפני הארוחה הוא מתיישב סוף סוף בחדרון השירותים ותמיד שומע את אותן רטינות מכיוון המטבח.
"רונן אתה לא יכול לחכות כמה דקות? נו באמת!!!" מזנקת יונה כאילו למישהו כבר משנה אם יתחילו או לא יתחילו והרי כל זה עניין של איזה מצב רוח יש כרגע ממש או איזו הבעת פנים שהיא כן או לא תעשה תעורר אצלו מה ותוך רגע יפרוץ פה הריב, שום פרוסת חלה שתילקח או לא, לא תעצור את מה שכבר ממתין ממש בעוד דקות ספורות להתרחש. אולי עדיף שיישאר שם. באמת. "נו אמא מה זה כבר משנה, עוד כמה דקות אבא יוצא ואני צריך כבר לאכול וללכת מחכים לי", "גם לי מחכים" מצטרפת סיוון לאותו טקסט חוזר ושני האחים הנוטים להתכתש הופכים לרגע לאחים לנשק ולקרב, קרב אבוד מראש. הויכוח הקצר מסתיים באותו רגע מסוים בדיוק, לתוך תזמורת הניאגרה שמורידה ביחד עם גלוני המים גם את כל הטונים המטפסים ליד השולחן.
עמיחי מתיישב ליד השולחן, מיד שולח יד אל החלה וכסימן מוסכם מראש, כל סדר אפשרי של הגשה ואכילה, כוס יין וברכות, שייחלה לו יונה מארוחת ליל שישי הזכורים לה מבית הוריה, נטרף לאנדרלמוסיה של ידיים נדחפות, חוצות זו את זו ומתנגשות, המלחיה בעוד רגע תיפול ורוטב ניתז על המפה המכובסת בדיוק באותה שניה שבה נשמעת הקריאה "זהירות על המפה!" ואז יבוא השקט. שקט של אנשים לועסים באותה הנחיה חינוכית יחידה שנקלטה היטב בכולם, אסור לעשות קולות של זיפים ושלוקים ושאר מריעין בישין ליד השולחן. כי מה יקרה אם יום אחד יזמינו מי מהם לארוחה בחברת אנשים חשובים?
ברדיו מתנגן שיר ישראלי ישן, אי שם מתחילת שנות השבעים, בנסיון של אותה להקת עבר מצליחה לעשות רוק שבכל זאת נשמע כמו "הורה".
מתבוננת בבני משפחתה השקועים איש איש בצלחתו, מייחלת יונה לשיחה שמחה, שיתוף מחיי הפנימיה, הצבא או בית הספר ורק שמישהו כבר יגיד משהו. בהיעדר המילים וקיום חשש קל לדרבן ולעודד, שמא תפר את האיזון הנדרש ותחליף את השקט היחסי במריבה במקום בשיח, היא מקפצת ומרקדת ביושבה על הכסא, כמו מבקשת מגופה שיהיה מנוע המכניס רטט של חיים, ייצר חשמל תקשורתי באויר ויפתח פיות ואוזניים, חיוך וצחוק. נועה מחייכת אל אמה, נבוכה מהתנהגותה המוזרה, החריגה וגם חוששת לתגובה שתתעורר ממש בעוד רגע בקצה השני של השולחן, “מה את מקפצת ככה?” היא שומעת למגינת לבה את קולו של אביה. “זה שיר נהדר, יש לי מצב רוח טוב!” נשמעת התשובה, יותר מתריסה משמחה ונשלחת אל חלל האויר כחנית של אומץ פתאומי, מפלחת ומפצלת את שולחן הסועדים להוריה הקרביים, אחיה הגדולים שנראים כמהופנטים לצלחותיהם והיא, נועה, שראשה נע בין אלה לאלה, תוהה ומייחלת למי שיעצור את האימה המתקרבת.
הצרימה המטנטנת באוזניה מוחלפת בצפצוף הבוקע מהרדיו שלא בשעתו, צפצוף שכזה משמעו רק אחד.. “בידיעה שהתקבלה זה עתה, נמסר כי פיצוץ עז נשמע באיזור הגבעה הצרפתית בירושלים…” לא. לא פיגוע. מואץ לבה של נועה, רק לא פיגוע. “הנה לך סיבה לקפץ ולשמוח!” מסנן עמיחי ובעיניו איזו מן שמחה שנמצאה סיבה הולמת להבעת איבתו. “מה?? מה אמרת?!” פוערת יונה את עיניה בתדהמה, כמו לא היתה זו אותה מריבה שלאחר כל פיגוע, “את וכל השמאלנים" צועק עמיחי, “גם בבחירות הבאות תבחרי חד"ש!” הוא צורח, בפנים מתלהטות ומאדימות. “בחרתי ר"צ! זכויות אזרח! הפשיסטים של כהנא חי יותר טובים??” מחזירה יונה בצעקה היסטרית. “מחכים לי, אני זזה!” פולטת סיוון אל שדה הקרב בידיעה ברורה שכעת לא יהיה אכפת לאיש שהיא עוזבת את השולחן באמצע ארוחת ליל שישי, כגוף אחד חומק אחריה רונן ובליל הצעקות בדבר האחריות המשפחתית על הפיגוע הנוכחי גולש כתמיד להאשמות נשכחות, החל מפיגועי עבר, כישוריה של יונה כאשה ואם, האבטלה הממושכת של עמיחי, את רק עוקצת וממררת את החיים, אתה מוציא לי את הנשמה, מה אתה רוצה ממני, מה את רוצה, אני רוצה להתגרש! על גופתי המתה!
“די כבר! די! תפסיקו!” צועקת נועה, תוך כדי זינוק לעמידה, שאולי תצליח לתפוס קצת נפח, תהווה חומת מגן אנושית בין הוריה מוטרפי החימה. “נועה אל תתערבי" צועקת עליה יונה, “מה את צועקת? בגללך אנחנו רבים!” מטיח בה אביה אשמה שאף הוא עצמו אינו מבין מאין באה.
שקט משתרר. הרדיו ממשיך לדווח את פרטי הפיגוע ומספר ההרוגים, ישראל שב לאכול, חותך בקפידה את המזון לריבועים קטנים השווים בגודלם ולועס במתינות. מסביב נערמים הכלים זה על זה, בשתיקה, מובלים אל הכיור כפצועי הארוחה המשפחתית. אחרון יקום ישראל מהשולחן ויפנה את הצלחת אל הכיור.
"על גופתי המתה" שומעת נועה את קולו, רק לפני שעות ספורות התבשרה על פטירתו של אביה, 8 חודשי מחלה קשה ומייסרת, 8 חודשים בהם חמקה ככל יכולתה מהביקורים בבית הוריה, מתחבאת בירושלים המפוגעת של אינתיפאדת 2000. השעה היתה 6 בבוקר והיא, עוד הלומת שינה פותחת את הרדיו, אחריו את המקרר, מטעינה כפיות גדושות יוגורט לפני שתזמין מונית להגיע אל ההלוויה, ממש כפי שתוכנן. “הנה, באים, ימים של שקט…” מנגן הרדיו, היד האוחזת בגביע היוגורט כמו פועלת כישות עצמאית ומטיחה את הגביע במכשיר המתכסה קרם ורוד.
12 שנים חלפו, והיא עומדת בפתח הקבר, “על גופתי" היא שומעת שוב ואחר כך את צליל הגופה הנוחתת בחבטה עמומה אל הבור. גופה קטנה, היא משתוממת לרגע, אילו לא רצה אל חדר השינה להיווכח במו עיניה כי אכן מת, לא היתה מאמינה שגופת אביה היא זו. שלושים ושלוש שנות מתח וניכור, מריבות ואשמת פיגועים נחתמת בחבטה העמומה והרגבים הנערמים, כבר לא צריך לחמוק ולברוח, כבר לא צריך לפשר ולפייס ולספוג לנפש את שאריות המריבה. הנה היא סוף כל סוף בוכה, אבל לא באמת בטוחה על מי ומדוע.
