היא החנתה את הג'יפ מול הגן, עברה את הכביש ונשענה על הברזלים מול שער הגן ליד יתר האמהות הקשקשניות ופטפטה בהנאה עם קארין אמא של מיקה. בשעה שתיים עשרה ודקה נפתחה דלת הגן. כל האמהות הסבו את תשומת ליבן את הדלת ונחיל ילדים בני שלוש עד ארבע פרץ החוצה. ילדים צורחים מאושרים, רצים בשמחה אל אמהותיהן שממתינות להן בכמיהה מחוץ לגן. שירלי שהייתה נמוכה מבין האמהות נעמדה על קצות אצבעותיה מחפשת את עידן. אחרי שיירה תזזיתית של ילדים יצא הילד שלה., ברוגע ושלווה אוחז ציור פרי ידות מסתכל עליו ומרים את ראשו לחפש את אמא שלו. שירלי הסתכלה על עידן ושוב הרגישה את פרץ האהבה הזה אליו שנותן לה משמעות לחיים. הדבר הזה, הקטן הזה הוא מקור כל האושר והשמחה שלה בחיים. בלעדיו חייה היו ריקים, חשב. עד כמה היא אוהבת אותו. עיניהם הצטלבו, – אמא – קרא עידן ורץ לתוך זרועותיה. – תראי את הציור שלי – . מדהים – השיבה שירלי בזמן שחיבקה את עידן, הרמה אותו לחיקה ונשקה לו בחוזקה לתוך הלחי השמנמנה שלו.
– אנחנו נוסעים לשוק – אמרה שירלי לעידן כשנכנסו לג'יפ. – מה יש בשוק? שאל עידן. –הו, יש הרבה דברים בשוק, המון אנשים, הרבה רעש. מוכרים שם ירקות ופירות וממתקים וכל מה שאתה רוצה. עידן לא ענה, וכבר היה שקוע עמוק בדי וי די ששרלי תמיד נוהגת להפעיל בנסיעות. היא הסתכלה עליו דרך המראה בוהה בגב המושב שלה במבט תוהה וחייכה לעצמה. הכניסה לדרייב ונסעה.
שרלי תמיד נכנסת לשוב דרך חניון הכרמל. היא החנתה את הרכב בחניון יצאה מהרכב והוציאה את עידן מהמושב האחורי. 'עידן,' אמרה לו בקול סמכותי. 'אתה חייב להישאר לידי כל הזמן. יש פה הרבה אנשים. כל הזמן להחזיק לי את היד כדי שלא תאבד לי. הבנת?' שאלה אותו בסמכותיות ובעדינות כדי שלא להבהיל אותו יותר מידי ועם זאת קצת להרתיע. 'כן.' ענה עידן, היא התכופפה אליו ונשקה לו על האף. 'יופי בוא נלך.'
השוק אכן היה עמוס, רועש כמו כל שישי בצהרים. כבר בכניסה שלושה מוכרים הציעו לה את מרכולתם, וצעקו לעברה, שניים בעשר, שלוש בחמש עשרה. רק היום, רק היום. ואת כל המשפטים המוכרים שפעם שימשו רוכלים למכירה והיום גם, אבל במין בדיחה על האמרות של פעם ותמיד נאמרות בחצי חיוך על ידי הרוכלים. תוך ארבע דקות איבדה שירלי את עידן. היא עצמה את עינה ברוגז, וקראה בכל גדול, עידן. הוא לא נמצא ורק כשסובבה את הראש אחורה ראתה אותו מדבר אל התוכי בקופסא השקופה, שמחוץ לחנות הממתקים הענקית, דוחף את האצבעות שלו לתוך חור הפרס.
'עידן,'! הרימה שירלי את הקול מושכת לו בכתף. 'ביקשתי ממך לא לעזוב את היד שלי.' ומשכה אותו בידו במעלה השוק, חולפת במהרה על פני חנות הממתקים שמציגה לראווה בניינים של שוקולד עטוף בנייר. היא הרגישה אשמה. איך היא מסוגלת להפיל עליו את האשמה כשהוא עדיין לא בן ארבע ואין לו שום תפיסת אחריות. היא זו שצריכה לשמור עליו. אהבת חייה. עשר דקות אחר כך שוב התנתקה אחיזתם. היא לא הרגישה. ורק שלוש דקות אחר כך, שהיו שלוש הדקות הקריטיות בחייה, היא למדה בדיעבד, שמה לב שעידן שוב נעלם. אבל הפעם הוא לא היה ברדיוס שלה. היא החלה לקרוא לו. עידן, עידן. תחילה ברוגע ובאופטימיות אבל אט אט הבינה שהוא ממש לא לידה. היא רצה שוב לתוכי, הוא לא היה שם. נכנסה לחנות הממתקים, וגם שם הוא לא נמצא. היא החלה לפלס דרכה בין הקונים הרבים, צועקת, עידן, עידן. ואין מענה.
שרלי החלה לפלס את דרכה במעלה השוק. שוחה בין המוני האנשים מחפשת את עידן. הרעש רק גבר. מוזיקה שונה בקעה מכל דוכן ודוכן, מזרחית, טרנסים, צעקות של שניים בעשר או בשתיים עשרה מרפקים דוחפים והמוני אנשים מוכרים וקונים. היא החלה לשאול את האנשים סביבה. ראיתים ילד קטן? ראיתם ילד קטן?, עידן? עידן? בבהלה שאלה עוד ועוד רוכלים, כל אחד שנקרה בדרכה. כשהגיעה למרכז השוק, עצרה ולקחה נשימה עמוקה. היא החלה לשמוע ציוצים של צעצועים והלכה בכיוון הכל, היא הגיע לדוכן של ציפורים מצייצות עם רוכל שעושה הצגות לילדים, אבל אף אחד מהם לא היה עידן שלה. היא המשיכה במעלה השוק, מנסה לתפוס את נשימתה ולקרוא לעידן. זקנה ישבה על הרצפה בין שני דוכנים מנותקת מהשוק ומציעה פיתות למכירה. היא התקופפה את הזקנה שלה, כך הניחה, יש את הסיכוי הכי טוב לראות את עידן מגובהה הנמוך על הרצפה ושאלה אם ראתה ילד קטן, אך הזקנה לא הגיבה, ורק המשיכה לילל כמנטרה שלא נגמרת. פיתה בשקל, פיתה בשקל. כאקט של ייאוש נזפה שרלי בקול עצבני בזקנה והמשיכה הלאה. כשהגיעה לסוף השוק במפגש הרחובות, הכרמל, אלנבי ונחלת בניימין, שאלה את השומרים בכניסה לשוק אם ראו ילד קטן ולקחה את הזמן להסביר להם שלבש מכנסיים צהובים וחולצה אדומה והיה לו כובע קסטק על הראש. השומרים האדישים ענו לה בלא מזלזל ושלחו אותה לשוטרים שעמדו ממול. גם מהשוטרים במדים לא הגיעה הישועה ושרלי הרגישה את הדמעות חונקות את גרונה. שוב ירדה שירלי במורד השוק וכשהגיעה לחניון הכרמל התקשרה לגיל.
אני לא מוצאת את עידן, היו מילותיה הראשונות כשגיל ענה לטלפון. הרעש והדמעות של שירלי גרמו לגיל לא להבין מה שירלי אמרה או לפחות לא לרצות להבין. אני מחפשת אותו כבר יותר מארבעים דקות …. ולא מוצאת אותו. הוא לא בשום מקום, ומלא אנשים פה, ואף אחד לא ראה אותו ו…..-רגע, רגע, שירלי, איפה את? בשוק. – ומה קרה? עידן נעלם לי, כבר מזמן, ואף אחד לא ראה אותו. – טוב, התעשת גיל. חכי לי בכניסה לשוק ביצחק אלחנן, אני יוצא. יהיה בסדר. גיל ידע בדרך כלל להרגיע את שירלי. וגם הפעם הוא הצליח לעשות קצת את העבודה. אבל הנסיבות היו חמורות מאי פעם, והרגשת הרוגע חלפה לה במאית שנייה.
לגיל לקחת להגיע מהצפון כמעט שעה בפקקים של יום שישי. השעה הייתה כבר כמעט שלוש ושירלי הספיקה לעלות ולרדת לאורך השוק כבר ארבע פעמים. כל הרוכלים כבר הכירו את הסיפור שלה שם וניסו לעזור. חיפשו את עידן כששרלי שוב עברה ליד הדוכן שלהם והתעניינו אם היא מצאה אותו.
גיל הגיע. הם התחילו לחרוש את השוק ואת הרחובות הסמוכים לו של קרם התימנים. נכנסו לכל מסעדה, לכל בית שדלתו פתוחה וחיפשו את עידן. בארבע וחצי כבר התחיל להחשיך וגיל מסר פרטים לשוטרים שהיו בסביבה, שהעבירו את המידע למטה והמליצו לשרלי וגיל פשוט לחזור הביתה. איך היא יכולה לחזור הביתה בכזה מצב. היא וגיל הסתובבו עוד שעה וחצי בערך סביב השוק והחליטו לחזור הביתה לא לפני שעברו בתחנת המשטרה והתחננו לקצת תשומת לב במשך שעתיים, ורק אחרי שגיל הפעיל קצת קשרים התייחסו אליהם. ועדיין שלחו אותם הביתה.
בבית כבר חיכו להם כל מי שהיה אמור להיות מוזמן לארוחת הערב. רוחל'ה ואריה ההורים של גיל. סימה ויעקוב ההורים שלה ועמרי, אחיו הצעיר של גיל. היא נכנסה בוכייה הביתה, בנוסף לאובדן של עידן רגשות האשמה הציפו אותה מול אימה ורוחל'ה אמא של גיל. אני מצטערת היה המשפט הראשון שאמרה כשנכנסה הביתה מלווה בדמעות חונקות גרון. וגיל לצידה. שתי האמהות חיבקו אותה והידקו אותה אל גופן מנסות לנחם במילים ריקות מכל משמעות עם תקווה של אמת קלושה, כמו, אל תדאגי, עוד נמצא אותו, את תראי. הוא בטח נרדם איפשהו. בואי שבי. תביא לה מים צעקה רוחל'ה לכיוון של עמרי,במחשבה, שיעשה משהו הליימח הזה.
הם התיישבו כולם סביבה בסלון, היא ושתי האמהות על הספה המרכזית, האבות המודאגים בשקט ודממה חסרי מילים, ועל שתי הכורסאות עמרי וגיל. בעוד כולם מנסים לנחם אותה ואת גיל הדליק אריה את הטלוויזיה במטרה להסיח את דעתם של שרלי וגיל ופשוט להעביר את ההמתנה הקשה בזמן שעמרי עמד בקשר עם המשטרה בנייד שלו.
השעה הייתה שמונה בדיוק, ובערוץ שתים יאיר לפיד האיר את המסך. –או, יופי, בואי נראה קצת חדשות אמרה רוחל'ה, ובדמעות ושתיקה קרה הפנתה שירלי את עיניה למרקע. לחצי שנייה היא שכחה מה קרה לה היום. והתמסרה לחדשות שעל המרקע, ואז בשנייה אחת היא נזכרה. שעידני הקטן שלה איפשהו אי שם בעולם והיא לא יודעת אם חם לו או קר לו, אם הוא רעב, אם הוא ישן, אם הוא משחק בצעצועים או בוכה בכי תמרורים ומייבב לאמא. כאב עטף את גופה והיא הניחה את ראשה אל תוך כפות ידיה ומררה בבכי.
אבל לפני כל זה, מבזק חדשות היו המילים של יאיר לפיד שכל המשפחה האזינה להם מנסים להשכיח את הצרה ולו רק לכמה רגעים. הידיעה הראשונה זעזעה את אמות הסיפים של המשפחה. דווח שפדופיל בשנות השלושים המוקדמות לחייו ברח אמש מכלא השרון וידוע שהוא מסתובב משעות הבוקר באזור תל אביב. תדהמה הכתה במשפחה. שירלי קמה ממקומה בסערה ורצה בוכייה לחדר השינה. גיל יצא בעקבותיה. בסלון כולם שתקו, וכל אחד בהה בנקודה אחרת בחלל פן יפגוש בזוג עיניים אחר.
בחדר השינה שירלי התיישבה על קצה המיטה בוכה לתוך ידיה וממררת על היותה אמא רעה וחסרת אחריות, וגיל, רק ניסה להרגיע ולהיות תומך כתמיד התיישב לידה ואמר שזה יכול לקרות לכל אחד. –אני צריכה רגע לעצמי. ביקשה שירלי. המחשבה הראשונה שעברה לגיל בראש היא שהיא תנסה לפגוע בעצמה בשעה קשה זו. שירלי, שאחרי חמש שנות נישואים מאושרים, מייד זיהתה את המחשבה של גיל בעיניו. תירגע. אני עדיין לא במצב כזה. עוד לא איבדתי תקווה.
גיל יצא מחדר השינה לכיוון הסלון. שם כבר החלה חגיגה. סימה, שניסתה להרגיע את הרוחות סיפרה שכששירלי הייתה בת שבע היא איבדה אותה לעשר דקות בשוק של רמלה. זה היה נורא היא אמרה. ומתוך פרץ רגשות של כאב ואכזבה שהצטברו אצלה כבר יותר מחמש שנים אמרה רוחל'ה, שאפשר להבין מאיפה שירלי מקבלת את חוסר האחריות שלה. אריה מיד הסתכל על רוחל'ה וקרא בשמה בעצבנות. וגיל, שרק נכנס חזרה לסלון הרים את הקול לכיוון אימו ושאג, נראה לך שזה הזמן עכשיו?!כולם שוב השתתקו ורוחל'ה כהרגלה שאבה את כאבה פנימה, קמה ממקומה והלכה לחדר השינה לראות מה עם שירלי.
צלצול בדלת הפר את השקט הצורם והקפיץ את כל המשפחה. עמרי קם לפתוח את הדלת. שרונה, אחותה הגדולה של שירלי, שחזרה במיוחד מצימר בעמוקה לרגל שש שנות נישואין שלה ושל צחי, נכנסה בסערה לדירה וצחי אחריה. איפה שירלי? שאלה בחדות בעיניים סוקרות את החדר. היא בחדר השינה עם סימה, ענתה רוחל'ה בזלזול הידוע שלה, אך שרונה שלא כהרגלה התעלמה וצעדה במהירות לחדר השינה. צחי, נכנס לדירה באיטיות, נתן חיבוק אוהב לגיל, שאל לשלומו והצטרף למשפחה הכעוסה בסלון.
פדופיל מוצהר, אה, סינן אריה. דווקא היום היא החליטה לאבד את עידן. – טוב, זה לא שהיא בחרה את היום סינן יעקוב בחוסר ביטחון מוחלט. והמשיך ואמר, כדאי שכולנו נשאר מאוחדים, ופשוט נתמוך בשירלי וגיל, חבל לאבד את העשתונות אמר כמי שצופה את העתיד הקרוב מאוד לבוא. גיל, התחיל להסתובב בעצבנות בסלון מנסה לתכנן את המהלכים הבאים למציאת בנו שכבר אבד לפני כמעט שמונה שעות. תשב כבר גיל, אתה מרגיז אותי. אמרה רוחל'ה לבנה. גיל עצר כשגבו אליה, הסתובב לכיוונה והרים את קולו. – אני מרגיז אותך?! אני זה שמרגיז?! במקום לעזור לי ולשירלי את יושבת פה כמו דוכסית ממורמרת ויורה לכל הכיוונים ומעליבה אנשים. ואני מרגיז אותך. כל השנים האלו, במקום לתמוך בי כשקורה משהו, את מזכירה לי טוב טוב, איפה אני לא בסדר. אני לא בסדר בעבודה, אני לא בסדר בלימודים ואפילו האישה שבחרתי היא לא בסדר, ושלא נתחיל לדבר על הדברים שאת אומרת על המשפחה שלה, נצלנים, עצלנים, אוכלי חינם. אז הנה, צדקת. היא באמת עשתה טעות הפעם ואת יצאת צודקת. רוחל'ה, הסתכלה לגיל בעיניים יורקות אש ובמבט של אתה עוד תחטוף, וקמה והלכה למטבח.
סימה, שירלי ושרונה ששמעו את הצעקות של גיל מיהרו לסלון. שירלי כבר הייתה באפיסת כוחות ולא יחסה משמעות לדבריה של רוחל'ה, אבל סימה לא שכחה. שרונה ניסתה להרגיע את שירלי כמה שיכלה, היא חשבה שהכי נכון הוא פשוט לשתף אותה ברגשותיה וישבה בסלון ומול כולם אמרה שוב ושוב כמה זה נורא, וכואב ושירלי לא אשמה. הנאום שלה נמשך יותר מחצי שעה. הייתה בו נימה של צביעות. היא מאוד תמכה בשירלי בדבריה, אבל נימתה השרתה סיפוק אדיר, שלאחותה קרה סוף סוף אסון, קרוב ככל שיהיה למימדי האסון האישי שלה. שש שנות נישואים מאושרים חשוכי ילדים ואין ספור ניסיונות. שירלי, כבר בתחילת המונולוג של אחותה החלה להרגיש את קנאתה יורקת עליה ומשפילה, אבל בהיותה חסרת כוחות פשוט החליטה לתת למילים לעבור בין אוזניה ללא התייחסות שלא כהרגלה. סימה, כאמא מגוננת החליטה לא לוותר לביתה הגדולה ולהגן על הנזקקת. – אולי תסתמי כבר העירה סימה אחרי מונולוג של חצי שעה מפי שרונה. מה את מבינה בכלל, לך יש ילדים, את יודעת איך זה מרגיש בכלל. שבי בשקט ודי. – שירלי הרגישה את רגשות האשמה מציפות אותה. כמו תמיד אמה מגוננת עליה ומקניטה את שרונה עד עפר. לא מספיק היא צריכה להתמודד עם העובדה שבנה לא בטוח חוזר, היא גם צריכה להתמודד עם משקעים משפחתיים של שנים שעולים דווקא עכשיו בעיטוי הכי גרוע. היא פשוט המשיכה לשתוק, לדמיין את עידן, לחזור שוב ושוב על פרצופי האנשים שראתה בשוק, לשחזר בראשה את הרגע האחרון שבו ראתה אותו, ולהמשיך ולהתפלל לחזרתו.
שרונה לא נשארה חייבת. בטח לא לאימה. והוציאה חזרה את המרמור שלה על כל מי שהעז להפריע לדבריה. את, בכלל לא יודעת מה זה להיות אמא……………………………………………………………………………………………………………………………………………………………………… טוב, שרונה, מספיק סינן עמרי. תסתום יא נושך כריות. כולם הרימו את מבטיהם לכיוונה. כן, כן. הבן המושלם שלכם עמרי הוא הומו! הומו! ראיתי אותו בבר ההוא וראיתי עוד יותר מזה. רוחל'ה שבדיוק חזרה לסלון, שמעה את הבשורה, היא הישירה מבט לעמרי שואלת בעיניה, זה נכון? ועומרי השפיל מבטו, מה שמאשר את הטענות שמטיחה בו שרונה. אריה, שקלט את חילופי המבטים בין רוחל'ה ועומרי, והבין בבירור את הנאמר בהם, הרגיש שמזל שהוא יושב אחרת היה נופל.
שתי משפחות מרוסקות יושבות בדממה בסלון של שרלי ורק היא וגיל נשארו מאוחדים. יושבים זה לצד זה אוחזים ידיים. הטלפון האחרון מהמשטרה היה בסביבות עשר בערב ועכשיו כבר אחת ולאף אחד לא נותר מה לומר. אף אחד לא נרדם. כל אחד ישב במקומו מכונס בעצמו, ומידי פעם מישהו קם לשירותים, מישהו קם להכין קפה, אבל שום אינטראקציה בין בני המשפחה לא נרשמה במשך שעות. אך ביחס הפוך לחלוטין אף אחד לא קם והלך. כולם נשארו ממתינים לעידן.
בשעה שבע וחצי בבוקר, כשכבר כל תסריטי האימה עברו לכולם בראש, והמשפחה כבר לא הייתה משפחה, רק גיבוב של אנשים שרועים על ספות עור יקרות בוהים בתקרה, עייפים ולא יוצרים קשר עין אחד עם השני הטלפון של עומרי צלצל. הם מצאו אותו, הוא מייד אמר, והמשפט השני, הוא בסדר. הם יביאו אותו הביתה הם בדרך עכשיו. שירלי פרצה בבכי. התייפחה והתייפחה לתוך כתפו של גיל וסיננה שהיא מצטערת. יתר בני המשפחה נשמו לרווחה, אך לאף אחד לא היה אצל מי להתנחם למעט סימה ויעקוב. רוחל'ה, אריה ועמרי נזכרו בחדשה המרעישה מרעידת עולמות וכל אחד מהם היה מרוכז בעצמו. שרונה עדיין כאבה את כאבה האישי והסתכלה דרך החלון ממתינה לניידת.
מסתבר שאיזו זקנה סנילית מצאה את עידן ממרר בבכי במרכז השוק ולקחה אותו אליה הביתה. האכילה אותו, צפתה איתו בטלוויזיה והשכיבה אותו לישון מיד אחרי מהדורת החדשות, כשהיא אומרת לו שאמא עוד מעט תבוא לקחת אותו. בשבע, הגיעה הבת שלה לבקר אותה ולדאוג שהיא לוקחת את התרופות שלה לסניליות חמורה, ונדהמה לראות את הילד הזר ישן במיטתה ומיד דיווחה למשטרה.
בשמונה וחמישה צלצל הפעמון, עידן נכנס ורץ לשירלי בקריאת אמא. היא נשקה לו וחיבקה גם את גיל ושלושתם נרגעו לראשונה. עידן בריא ושלם. הוא חזר, עידן, עצמו, חייכן ויפה מתמיד. למשפחה ייקח עוד עידן לחזור לעצמה, אם בכלל.
