דף הבית

הסיפורים
שלכם

אני כבר לא / דורית בן ואקיל

אני מנסה להקשיב ללחשושים, אני מנסה לשמוע מה אסי, מיד אני יודעת שזה הוא, לוחש. אני מבינה שבצד השני עונה לו עדן, כנראה אסף אותה מאתר הצילומים. אני ממהרת ללבוש את השמלה השחורה אך היא כנראה התכווצה או שהשמנתי בכמה מידות כי אפילו על החזה שלי היא אינה מוכנה להתלבש. אני מפסיקה להיאבק כשאני שומעת שתיקה ממושכת ורק דבר אחד אני יכולה לדמיין שם, תמונה שהצלחתי בגבורה לדחות ממוחי פעמים רבות מכיוון שהייתה בלתי אפשרית לחלוטין – תמונה של השניים מתנשקים הלכה ונרקמה.
לידיי נופל אלבום תמונות עם ציורים על כריכתו הרפויה. בעמוד הראשון מצולמות עדן ואני כשאני מחבקת אותה, והחולצה הכתומה שלה נמשכת למעלה וחושפת פופיק קטן. בתמונה אחרת אנחנו באירוע כלשהו, ודאי של אחד מבני דודיי הגדולים, עדן ואני, שם היינו קטנות יותר, לבושות אותו הדבר. ההבדל היחידי הוא שאני שמנה.

ממש שמנה.

אני הולכת לחדר הכביסה. מבט חטוף לאלבום ואז אני טומנת אותו בתוך הסל כביסה רק עד שאירגע.

"מה מותק?" עדן מגיחה ושואלת.

"מה??" אני עונה מבוהלת, עדיין לא רגילה לנוכחות הגובה שלה.

"את מרגישה יותר טוב? את נראית חיוורת".

"כן" אני מסתכלת על החוטיני האדום שלי שבידי בבלבול ואומרת "אני ממיינת פה את הכביסה ובאה".

"אל תמהרי, גם ככה אני בדרך החוצה. אני יכולה את ללבוש את זה?" היא מראה לי גופיה שיכולתי ללבוש לפני שנכנסתי להיריון. אני עונה לה בחיוב והיא מחליפה בגדים. את הג'ינס הצמוד היא מרימה גבוה והחזייה הלבנה שלה יוצרת את הנפח היחיד בגופה. הפופיק אותו פופיק בלתי נשכח – נתבע אל תוך בטן שטוחה, וכשהיא אוספת את שערה אל קוקו גבוה, צלעות רפות נחשפות תחת חזייתה כשעור דל נמתח מעליהן. אחר כך היא מכניסה ראשה אל תוך הגופייה ועוזבת את הבד שייפול על גופה.

"זה גדול עלייך" אני אומרת ומנסה להפסיק לבהות. "אה יש לזה קטע" היא שנראית כמו קולב בתוך הגופייה שלי ומהצדדים אפשר לראות לה את צד בטנה השטוחה, מחייכת כאילו שאני כבר לא מבינה דבר מלבד ההתעסקות בהריון.

עדן אומרת לפתע "אני נוסעת לצילומים" היא לוקחת את התיק עליה, ובצעד אחד מגיעה אליי, מושכת את ראשי לנשיקה ומכריזה "ביי".

אחרי שעדן הולכת אני מיד שולפת את האלבום מהסל. איך לעזאזל זה הגיע לפה?! הרי סידרתי את כל האלבומים באחסון מתחת למיטה בבית של ההורים. אני לוקחת מראה קטנה ומסתכלת על הפנים שלי, אין יותר צוואר כפול. אני כבר לא שמנה. כל החברות הקודמות של אסי היו דקיקות, אם הוא היה רואה את התמונות האלה אז הוא בטח היה נגעל ממני. הרי תמיד אמרו כולם "את יפה, חבל שאת לא מרזה".

אסי היה שייך לחלק האמיתי בחיים שלי ולא לחלק של הציפייה, הציפייה כל הזמן להיות רזה ביום מן הימים. זה צרב לי כשהוא הסביר לי פעם אחת, כשראינו תוכנית על השמנת יתר בטלוויזיה, שבעיניו החיצוניות אומרת משהו על ההתנהלות של הבן אדם, ובגלל זה היה מפריע לו אם הייתה לו חברה שמנה. אני זוכרת איך אז התעצבנתי על זה וזה הטריד אותי, אבל כשראיתי כמה טובה לי דרך החיים הבריאה שיצרתי לעצמי, הבנתי שהוא צודק. מאז רציתי להיות הכי יפה והכי נקייה בשבילו.

האלבום הקטן הזה שצץ משום מקום מפריע לי בעיניים ואני מתחילה לחשוב על מקום לקבור אותו. אני מחליטה – פשוט אזרוק אותו. עדן תמיד מתריסה בי שזה מטופש, אבל מאותו רגע שסיימתי להגיע אל משקל היעד שלי מחקתי את כל העבר שלי. אף אחד, חוץ מהמשפחה, לא יודע שהייתי פעם שמנה. גם לא אסי.

אסי גם ככה מוטרד כל הזמן. הוא דואג בלי סוף שאני לא אתאמץ יותר מדי למרות שד"ר לזרוביץ אומרת שעם הספורט שאני כבר רגילה לעשות לא צריכה להיות שום בעיה. מאז הגעתה של עדן לארץ אני הגברתי מעט את דרגת הכושר וגם על המעדן פרי בערב ויתרתי כי אני צריכה להיראות טוב בברית. אם לא יותר טוב מעדן אז לפחות כמוה.

מול דלת חדר האשפה אני מבינה שאני לא יכולה לזרוק את האלבום. סאמק. דפדוף קל בתוכו גורם לי לתהות האם התינוק שבבטני יהיה יותר דומה לי או לאסי. כמה שנים שלא הבטתי בתמונות האלה של עצמי. עדן נראתה שם הילדה המושלמת, היא אף פעם לא התביישה לפתוח בפני בני זוגה את העבר שלה ולהצביע על הילדה עם הפוני הבלונדיני שכל הארטיק נוזל מצידי פיה.

אני דוחפת את האלבום לתוך מגירת ההיגיינה שלי, בחזרה לאיפה שמצאתי אותו. רק שהפעם אני ממקמת אותו מתחת לקופסת תחתוניות כדי להיות בטוחה שאסי לא יראה אותו בטעות. 'כאן הוא לא ימצא אותך' אני מדברת אל גילי השמנה מאחת התמונות בעמוד אקראי.

אני תופסת את הטלפון ומחייגת לרצף המספרים שנשלף כמו אקדח מהר בכוננות לחסל את הפחד. "אמא" אני תופסת את ריכוזה ברגע שהיא עונה ומפקסת אותה על הדבר היחיד שמעניין אותי – למה היא השאירה את האלבום אצלי בביקור האחרון שהייתה כאן? היה קל לחשוב שזאת היא. הרי כל כך מתאים לה לשים לי תמונות ילדות כדי לגשר ביני לבין עדן.

"אמא אני אחזור אליך" אני מנתקת כשהיא מתחילה להסביר לי משהו על זה שחשבה שזה יעזור לי בזמן ההיריון לראות את עצמי קטנה. רק שאני לא הייתי קטנה. הייתי שמנה, ילדה מגודלת עם פה גדול שחייב תמיד לגמור את כל האוכל מהצלחת, ממש כמו פח אשפה.

'לא קרה כלום. אז הייתי ילדה שמנה? אז מה? אני כבר לא' אני אומרת לעצמי במחילה רגעית. אני מרימה עיניים ופוגשת במבט של עצמי במראה. אני אומרת בקול רם "אני כבר לא שמנה". אני נוברת בין הערימות של בגדי ההיריון ואז עוברת לפרק ערמה שלמה של בגדים רגילים, רצה למטבח ופותחת את המקרר – אין מתוק. בקול התנפצות אני מפגישה זכוכית של צנצנת עם השיש במטבח. לוקחת דבש ומערבבת עם טחינה גולמית. חלבה – שנים שלא נגעתי בזה. את הכמות התעשייתית הזאת אני שופכת לתוך הכיור ושוטפת במים כדי להזכיר לעצמי כמה שזה יכול להפוך לצלוליטיס לא רצוי בירכי. זהו אין עכשיו שום סכנה בבית. אני נרגעת ומחפשת את השמלה השחורה שלי שכולם מרעיפים עליה מחמאות כי על הגזרה שלי הם לא יכולים. את השמלה אני מוצאת שוכבת לייבוש על החבל בחדר הכביסה שהפך להיות החדר האינטימי בבית אחרי חדר השינה, ובימים אלו הוא תופס מקום ראשון. אם אין בדירה מרפסת שמפתה אותך למשוך ערבים אל תוך לילות של דיבורים, חדר הכביסה הוא הכתובת. והכי הרבה זה היה שלנו, שלי ושל אסי. ידענו ממי להתרחק, למי להיצמד, מה המשפחה חושבת ובעיקר עד כמה אנשים צבועים. הקולות מלמטה – מהקומה הראשונה אפשר לשמוע את הכול. כל זוג אורחים שנכנס אלינו הביתה ונהג בגינוני כבוד, לא ידע שברגע שייצא מהבניין, יצותתו לו בריגול הצמד – אסי וגילי.

אנשים כפוי טובה, קנאים ומשועממים – אלוהים, כמה ריכולים!

עוד מקטנות חדר הכביסה היה המקום שלי ושל עדן, אחותי. היינו יושבות על הרצפה בחדר הכביסה הקטן בבית של ההורים, מקפלות כביסה ומדברות על הכול. היא הייתה מספרת לי על החלום האמריקאי שלה, על הבעל שכל כך רצתה שיהיה לה. "יהודי, אמריקאי, חתיך ועשיר" היא דקלמה ואני הזכרתי לה כל מיני תכונות אופי ששכחה לציין. עכשיו היא רחוקה, בארצות הברית, מחפשת דברים שאולי כאן קיימים רק בקטן. היא באה רק לברית ולכמה עבודות בארץ. עושה לי טוב להיות כאן בחדר הכביסה. לראות את הבגדים שלי שהתכווצו עם השנים ובקרוב יהיו על החבל בגדים קטנטנים וצבעוניים של הילד בתוכי.

אז בגיל 14 לא דיברנו על בנים, עדן ואני. היא ידעה שעד שאני לא מורידה ממשקלי אני לא שוקלת אפילו לחשוב, לחלום, לפנטז על חבר. הנוכחות שלי גרמה לאלפי סיבובי ראש לכיווני, והסיבה לכך הייתה גודל מימדי. זו הייתה הבושה שלי בלהיות בכלל קיימת. לעומת זאת, תמיד אחרי עדן רדפו בנים. היא באה והולכת, לא נשארת אף פעם חייבת, מחליפה ומשנה לפי הרגל שאיתה היא קמה בבוקר. יום אחד תמצא אותה בחברת ברון עשיר וזקן, וביום אחר היא תפרק משפחה שלמה מתוך אי שליטה על היצרים שלה. למרות שאני רואה שהיא בעצמה לאט לאט קוצצת את כנפי ה 'חופש בכל מחיר' שהיו לה, את התדמית החדשה והבוגרת של הבחורה שעובדת, לומדת וחיה בחו"ל קשה לי לקנות.

וכעת זמן עם עצמי אחרי יום מתיש כשאני מחכה לבואו של אסי. כל סיגריה שאנחנו מעשנים נעלמת באוויר בחדר הכביסה, מה שהופך אותו להיות גם חדר עישון. רק כשבחודשים אלו אין סיגריה בין אצבעותיי אלא עט, אותו אני מניעה בתנועות עישון מכורח ההרגל.

חסר לי המגע של אסי ובלי המגע שלו שיאשר לי שאני יפה ושאני ראויה, אני מוצאת את עצמי חוזרת ברגע לימים הנוראים בהם הייתי שמנה. כשהייתי עומדת מול המראה בבקרים, בוחנת את כל הפגמים בגופי הערום. חזרתי לבחון את עצמי בדקויות, דאגתי להגביר את כמות הספורט, תוך כדי התייעצות, הכול רק לא להשמין. גם בימי שישי אצל אמא אני מסרבת בנימוס של הנדת ראש לכל שניצל מטוגן שטס אל פי כשמזלג נעוץ במרכזו.

בחודשים האחרונים אסי היה קם לפעמים באמצע הלילה והולך לעשן בחדר הכביסה באור כבוי. לפעמים היו לי סיוטים שנרקמו מפרטי פרטים של אסי ועדן נוגעים אחד בשני, מתלטפים, דמיינתי אותו אוחז בצידי בטנה הצרה, נדלק על גבה השקוף ממנו בולטות עצמות בעידון מושלם. תהיתי איך הוא עומד בפני הפיתוי, בפני התגלמות היופי, ובפני הקוקו הבלונדיני והקופצני שלה. אם אחד הסיוטים האלה היה מבקר אותי בלילה ומדיר שינה מעיניי הייתי פותחת את המזגן בחדר הקטן ומתחילה שעת אימון של סטפר מול מראת קיר שלדעתי, היא מרזה.

בראשי אני מנסה לנסח בצורה הטובה ביותר את הסיפור של הילדה השמנה שהייתי. לברוח מהעבר זה אף פעם לא הפתרון, ולמרות התעקשות של שנים החלטתי פתאום שעכשיו לחלוק עם אסי את העבר יהיה הדבר הנכון. אני מוצאת את עצמי בראייה מטושטשת כשדמעות אושר נעות בתוך עיניי, מסמלות את הפרק החדש בחיי שסוף סוף הוא ממשי.

את מחשבותיי קוטעים קולות מלמטה.

אני מנסה להקשיב ללחשושים, אני מנסה לשמוע מה אסי, מיד אני יודעת שזה הוא, לוחש. אני מבינה שבצד השני עונה לו עדן, כנראה אסף אותה מאתר הצילומים. אני ממהרת ללבוש את השמלה השחורה אך היא כנראה התכווצה או שהשמנתי בכמה מידות כי אפילו על החזה שלי היא אינה מוכנה להתלבש. אני מפסיקה להיאבק כשאני שומעת שתיקה ממושכת ורק דבר אחד אני יכולה לדמיין שם, תמונה שהצלחתי בגבורה לדחות ממוחי פעמים רבות מכיוון שהייתה בלתי אפשרית לחלוטין – תמונה של השניים מתנשקים הלכה ונרקמה.

אחרי בערך דקה עדן ממשיכה לדבר ואז אני קשובה לה יותר מתמיד אבל אני לא מצליחה להבין שום דבר עד שאני שומעת את אסי אומר בקול מבויש להחריד "זה נמשך הרבה זמן אבל זה לא אשמתך. היא גרמה לזה לקרות, היא עושה את זה לעצמה".

אני תופסת את הראש, מתאפקת חזק לא לצרוח שיפסיק, דמעות האושר הפוטנציאליות הופכות מהר מאוד לנהר. אני סוכרת את פי עם שתי כפות ידיים בחוזקה. לא. זה לא קורה. אני שומעת את עדן ממשיכה לדבר ואז בוקע קול מתוכי, מסתבר, ואני צועקת "אסף!".

שתיקה.

במקום לחכות שיעלה או שמשהו יקרה אני במהירות יורדת למטה ורצה לתוך האוטו. אסי אחרי רץ ומתחיל לדפוק על החלון "תפתחי. פתחי גילי!". אני שומעת את קולו עמום ופניו בין הידיים הפרוסות על החלון באוטו מחפשות שאקשיב. אני מבינה עכשיו את הכול אבל הכי גרוע זה שהוא מאשים אותי בבגידה הזאת 'היא עושה את לעצמה?' מה אני הפכתי את עצמי להיות שמנה ומיוזעת שלא יכולה לזוז מטר או ההיריון הזה? מלכתחילה לא רציתי אותו ועכשיו שהתינוק כבר אצלי הוא אולי הדבר היחיד שנשאר לי מהנישואים האלה. עד שאני מצליחה לבנות משפחה, חיים משל עצמי, לא תחת הצל של האחות הקטנה – הזונה הזאת באה והורסת את הכול.

אסי עושה מעגל סביב עצמו ומבלי לחשוב פעמיים ברגע שהוא מתרחק מהמכונית אני מעבירה לרוורס ועפה משם. "לא מצאה לה חיים משל עצמה שם ביבשת אז היא באה להרוס לי. היא, את מבינה?? החת'כת פרחה הזאת!" אני צועקת. הדיבורית באוטו לא מפסיקה לצלצל ובפעם היחידה שאני עונה, אסי מטיף לי שבמצבי אסור לי לנהוג ומתעקש לדעת איפה אני. אני אצטרך לעבוד כפול אבל אסי יבין שהיא טעות הבחורה ההרסנית הזאת.

***

"מה אתם עושים פה?" אני שואלת באווילות. "צריכים לדבר" אסי עונה. כשהוא מדבר אני מסתכלת היטב על פניו. אני יודעת שגברים אוהבים בנות רזות, הוא היה צריך לספק צורך. אני מתחילה להבין אותו. הסבלנות שלו אליי היא רק מתוך נימוס, הוא כמוני רוצה רק לשים את זה מאחור כי הוא אוהב אותי. בלילה הוא כבר לא קם באמצע השינה, כל הזמן הוא דואג להיות לידי, הוא כל כך השתנה שהוא לוקח אותי כל הזמן לבדיקות כי הספורט הוכפל ואני אוכלת גם פחות. הוא בדיוק כמוני רוצה כנראה שהתינוק שלנו לא יהיה שמנמן בתמונות. אסי ועדן מתקרבים על יד המיטה, ואומרים לי שהם דואגים לי. הם מסבירים לי משהו על זה שהם מחפשים גם עזרה חיצונית ושאני זו שצריכה לקבל אותה. אני לא כל כך מקשיבה אבל אף אחד מהם עדיין לא מודה בבגידה או בכלל מזכיר אותה. שניהם רק שמים יד על הכתפיים שלי ואומרים שהם מתגעגעים אליי ועדן מוסיפה ששינויים קיצוניים לא טובים לתינוק. אני משחררת מבין שיניים חורקות "אל תדברי על התינוק שלי".

בחודש האחרון מאז שנודע לי על בגידתם, לא דיברתי עם עדן, רק עם אסי. היא עשתה את שלה וידעה שאסי ייפול בפח הזה. אני לא הטחתי בה שום דבר אבל היא כל הזמן נמצאת לידי ודואגת, כנראה מתוך רגשות אשם, שאני אוכלת וישנה טוב. משום מה אני מרגישה נפוחה להחריד למרות שתחושת הרעב אצלי כמעט נעלמה לגמרי.

"הנפיחות ברגל ירדה?" אסי שאל והתיישב על המיטה לצידי.

"יהיה בסדר. מחר אני אוכל לחזור לעשות דברים כרגיל" אני שומעת את הקול שלי מעט חלש. כמעט ואין לי אנרגיה לדבר.

"ד"ר לזרוביץ אמרה לי שאני אדאג שתפסיקי עם הספורט. היא אמרה שאולי זה סימן לקרישי דם".

"אני צריכה להיכנס לשמלה השחורה בברית אסי. תגיד לה שתצא מהחדר".

"גילי.."

עדן לוקחת את התיק ויוצאת. אסי אחריה רודף כדי לדבר איתה וקולותיהם מתגברים בסלון. לבסוף הוא חוזר אל חדר השינה ואומר "עדן הייתה פה איתך כשאני עבדתי שעות נוספות, היא עזרה לך, הביאה לך כל מה שאת צריכה. את כועסת על מי שמנסה לעזור לך! ".

אסי הולך למטבח כשהוא רואה שאני לא מגיבה. הוא חוזר עם מגש ועליו כמו אגרוף בבטן שתי חתיכות שניצל מטוגן ותפוחי אדמה משומנים היטב. "אמא שלך שלחה" אסי מגיש לי. ובקולו השקט אני שומעת שהוא מצטער שהוא נמצא עם פרה כמוני שצריך להגיש לה דברים. אני יכולה לבהות שעות באוכל הצהוב הזה שפעם היה נוזל אל תוך גרוני ללא שום לעיסות. אני מסרבת לאכול ואסי ממשיך לדבר אל תוך פרצופי וכל מילה שיוצאת מפיו נראית לי כמו קללה "את רזית 10 קילו, את חבולה ברגל שלך- הרגל שלך כבר סגולה ואת לא מוכנה להכניס כלום לפה!". אני שותקת ארוכות, שוכבת במיטה בחוסר מעש מוחלט שכנראה מרתיח אותו עוד יותר. אני רואה את אסי מניף ידיו באוויר, הולך מצד לצד בחדר, יש לי סחרחורת נוראית. אני מנסה להוציא קול אבל אני לא מצליחה לדבר, אני רוצה לומר לו כל כך הרבה אבל במקום זה שתיקתי מתסיסה אותו ואני עייפה מלנסות להוציא הגה. אסי מאבד מפניו כל צל של עדינות איתה כיסה את בגידתו. אסי מדבר ומדבר ואני לא שומעת דבר עד שהוא אומר "ומה הקטע עם זה שאת לא מסכימה להראות לי תמונות שלך? זה נראה לך בסדר להסתיר ממני את עצמך? אז היית פעם שמנה, אפשר לחשוב, לא הכול זה סביבך, גילי, התינוק כאן יותר חשוב".

הוא יודע. עדן סיפרה לו.

עיניי מתרחבות באחת, אני יוצאת מיד מהפוקוס על איזו נקודה על הקיר ממול. כפות הידיים שלי עוטפות את הבטן הענקית וצווארי נמשך קדימה כשאני מנסה בכוח לדבר. אני מסתכלת אל פניו בחיוך עגום "אבל אני כבר לא!" נשימה חדה "אני כבר לא!" נשיפה, הוא מסתכל עליי כאילו אני מפלצת ואני מזכירה לו מי המפלצת "אתם רוצים לבגוד בי – תבגדו, אבל תפסיקו לקרוא לי כל הזמן שמנה!".