לא מצחיק / שרון שנער

הגיליון האחרון של ספורטס אילוסטרייטד, תשחצי המאה במהדורה מוגבלת, ישראל היום. על הקיר הימני, על לוח ירוק קטן, "לרגל צאת המופע החדש של רועי – לוח הביקורת הכואבת נפתח שוב – זה המקום לקטול, לגדף, להעליב ולהשפיל את רועי". פינת הציור השבועי לילד – ציירו לנו איך אתם מרגישים כשאתם יושבים כאן." מת על השירותים האלה. הם אף פעם לא נקיים, תמיד חסר נייר, אבל כאן מתרכזת תמצתיות הקאמל קומדי קלאב. משהו אחר. אמיתי, צבעוני, כואב, מלוכלך כשצריך, אבל חכם. וכן, אפילו קצת מחבק. זה אולי נשמע קצת סוטה, אבל אני באמת אוהב את המקום הזה. את התא שירותים הזה. אני מקבל השראה כאן.

אני זוכר את הפעם הראשונה שלי פה. הייתי בן 16. חברים לקחו אותי לכאן כהפתעה ליומולדת. לא הופתעתי מזה שהם לקחו אותי לקאמל. ההפתעה האמתית הייתה שהם סידרו לי לעלות על הבמה. זה היה ערב סטאנד אפ מעורב, בתקופה שמול הבמה היו שולחנות עגולים ואפשר היה להזמין צ'יפס ומטוגנים ובירה. הם סגרו שאחד הסטנדאפיסטים יתלבש עליי, ואז יזמין אותי לבמה. היה להם ברור שאני לא יהסס, למרות שלי זה היה מאוד לא ברור. אז הוא התלבש עליי, והתחיל לרדת עליי – ואני פשוט עניתי לו- כמו שיצא לי – וזה יצא מצחיק. אז הוא העלה אותי לבמה ופשוט זרמנו ביחד משהו כמו 15 דק'. מרגע שעליתי על הבמה, זו הפכה להיות היומולדת הכי מאושרת שלי. אני זוכר שפשוט הרגשתי על גג העולם. לא פחדתי מהאורות, לא פחדתי מהקהל. הרגשתי בבית. כשגל הצחוק הראשון נשמע – ידעתי שזה מה שאני רוצה לעשות. ומאז התמסרתי. ועכשיו, 13 שנה מאוחר יותר, אני מוצא את עצמי באותו מקום. הוא נראה אחרת לגמרי (למרות שהשירותים שלו עדיין מטונפים, ועדיין לא תמיד יש מספיק נייר) אבל הקסם שלו הוא אותו קסם. המקום הזה הפך להיות הבית השני שלי. המשפחה שלי.

יואו, 10 קילו אני מוריד כאן. איזה לחץ. תנשום. אתה יודע שאיך שתעלה על הבמה אתה תהיה בסדר. הפאנצ'ים עובדים, הקהל שלך, אתה מכיר את המקום הזה כמו את כף היד שלך. זהו רונן, זה הערב שלך. אני לא יהיה מסוגל לספוג כשלון. זה רק יוכיח לו שהוא צדק ורק בגלל זה אני לא יכול להרשות לעצמי שזה יקרה. "אתה בחיים לא תצליח", "אתה מצחיק, אבל מבדיחות לא עושים קריירה…" אני אראה לו מה זה. בחיים שלי, אני לא יעשה ככה לבן שלי. אפס. גם אם הוא יחליט לעבוד בזבל, כי זה מה שהוא אוהב – אני אהיה שם בשבילו. מת לראות את הפנים שלו כשיתחילו לתת לי שער ב7 ימים, בפנאי פלוס, כשאני אתחיל להגיש פינה אצל יאיר לפיד. ואז כשיראיינו אותי וישאלו, "אם האמינו בי, אם תמכו" – אני אגיד ש"כן. קיבלתי מלא אהבה. חוץ ממי שהכי הייתי צריך אותה". יאללה, 10 דקות לבמה. שטוף פנים, מבט אחרון על הטקסטים, ותעוף על זה. רק להינות. זה כל מה שאתה צריך לעשות. כל היתר יבוא לבד. אתה טוב, אתה הולך לנצח בגדול.

גבירותיי ורבותיי… הוא גדל כאן איתנו בקאמל, הוא צעיר, יפה ומוכשר וזוהי הופעת הבכורה שלו הערב… תנו הרבה כבוד לרוווונן משיח!!!

ערב טוב… ערב טוב… וואו… מלא קהל… לא רואה כלום תכל'ס, אבל אתם נשמעים לפחות כמו גדוד גולני. טוב, תשמעו, אני יודע שזה הכי קוקסינלי אבל זה עובד מעולה על בחורות… אני נורא מתרגש להיות כאן. באמת. הגעתי לכאן בשבע ומאז אני בשירותים. אגב, אין מספיק נייר בתא הימני. באופן כללי אם אני הייתי אתם הייתי מתאפק עכשיו… איזה מבאס זה שירותים מסריחים? חבר שלי עובד במשרד פרסום קטן. פעם ביקרתי אצלו. עכשיו יש להם 2 תאי שירותים קטנים. ואין בנים ובנות – למה זה ת"א, שמה מותר להזדיין בכל מקום… בקיצור, הגעתי אליו אחרי שאכלנו יחד צהריים אצל "השמן" ווואלה, הייתי צריך לתת שם עבודה. נכנסתי לשירותים. איך שאני יוצא בדיוק נכנסת איזו תקציבאית כוסית. עכשיו באותו רגע מה אתה מתפלל שיקרה? רק שהיא לא תכנס לאותו תא. אבל למה שאלוהים יהיה איתך? אתה אוכל שרימפסים, נוסע בשבת ומקלל את הדתיים שמחלקים לך נרות שבת בפקק. אז עכשיו, כשאתה צריך אותו אומר אומר לך שתלך ת'חפש… הרי ברור שהמהממת הזאת, חושקת בתא שממש לפני רגע חלקת איתו סודות כמוסים… באותו רגע את מת לקבור את עצמך נכון…? ומה תגיד? שהיה פה מישהו לפנייך? תגיד לה לא להיכנס? אז את הכי מסגיר את עצמך… ואז אתה עושה מין פרצוף כזה… כאילו איזה סירחון כאן… נכון? וזה כל כך מגעיל אותך, האנשים האלה שמחרבנים במקומות ציבוריים… עזבו… במשרד פירסום אתה עוד איכשהו יכול להעביר את זה… אתה אומר שבדיוק עבדת על קונספט חדש.. שאתה בודק תכשיר נגד עצירות כי אתה צריך להציג אסטרטגייה.. אבל מה תגיד אם זה קורה לך במשרד עורכי דין נגיד?

קח שלוק מים. אתה טוב. הם איתך. אנרגיות טובות. הנה דודי. חמוד. כשהוא צוחק אני רגוע. הבנאדם הזה, פיל. כלום לא מצחיק אותו. אם הוא צוחק אני במצב טוב. שעות הייתי כולא אותו בחדר, מריץ עליו את כל הבדיחות והפאנצ'ים. "זה מצחיק". ככה הוא מגיב. הוא לא צוחק, אבל הוא מאשר שזה מצחיק. מת עליו. טוב יאללה, לא להתקרר, תן בראש.

"בואו, בואו נדבר שנייה על עורכי דין. יצאתי פעם עם עורכת דין, צעירה, כזו שנלחמת על זכויות האישה… נשבע לכם, כל הערב היא עושה לי טיזינג כזה… הרגה אותי. רמיזות, ליטופים, משקה אותי באלכוהול (שאני משלם עליו כמובן), מה לא. עד שבסוף התחלתי לזרום איתה – הבת זונה רצתה לתבוע אותי, על הטרדה מינית! בכלל, עורכי דין זה עם מסוכן. אבל תמיד כדאי שיהיה לך איזה חבר עורך דין. מה אתה יודע מתי תצטרך אחד… אני, הסתדרתי עם אבא עורך דין. אצלנו בבית לא ראו "בברלי הילס" – ראו "פרקליטי אל איי". אם לא הייתי מסיים שיעורים – הייתי עולה למשפט. נשבע לכם. אתם יודעים איך זה מדכא את הילדות? זה גם עם שנוא, עורכי דין. לא אני המצאתי, אמיתי. נכנסתי לאינטרנט. לגוגל. (אגב, אתם יודעים איך בלונדינית נכנסת לגוגל? היא נכנסת לוואלה, כותבת "גוגל" ומשם היא כבר מסתדרת…), כתבתי בגוגל בדיחות על עורכי דין. בכל הבדיחות, עורכי דין הם או חרא, או זבל. או ממש, אבל ממש טיפשים. "מה דומה בין עורך דין לזרע? אחד למיליון יוצא בן אדם..", " איך יודעים לזהות איזה אופי יש לעורך דין? מכניסים לו ללשכה חתול. אם הוא יוצא בריצה אז סימן שהוא פחדן כמו עכבר. אם החתול יוצא בריצה אז זה אומר שהוא כלב…" בקיצור, עדיף להיות בלונדינית….

"יש איזה עורך דין בקהל? לא? מישהו מבת ים אולי?"

"אני עורך דין"

"לא נורא אחי… אף אחד לא מושלם"

מי זה הדביל הזה? לא רואה כלום. חבל נפל לידיים שלי, אני קורע אותו עכשיו. בעצם מזל… היה מביך אם לא עו"ד בקהל. סטנדאפיסט חייב את הקהל אחרת הוא כלום. זה לא מערכון מצולם. אם אין לך קהל לעבוד איתו, אתה גמור. בוא נראה מה אני מוציא מזה. המזל שלי, שיש לי ים חומרים על עורכי דין…

"מה עוד יש לך להגיד על עורכי דין?"

"הופה… נפלנו על אחד כבד… הארד קור, הא? מורעל?"

"כן. מורעל. וגאה. יש לך בעיה עם זה?"

"אין שום בעיה. להיפך. לכם יש בעיה איתנו. כל היום אתם מחפשים לעשות כסף על הפאדיחות שלנו. אז מה… איזה מין עורך דין אתה?"

"פלילי."

"שיט. הלכו לי התכניות הערב. טוב מאיר, תודיע ל"כבד" שאין היום פריצה…הוא יכול להוריד את הניילון מהראש… אתה בטח גם עובד במשרד עם מלא שמות הא? רוזנשטין – ברגר – יקותיאל – פלדמן ושות', הא?"

אידיוט. מי בא למופע סטאנדאפ ומתחכם ככה? מה אתה לא יודע שזה החוק מספר אחד בלהיות קהל של סטאנדפיסט? דביל…לא נורא, אני אפול עליו, נעשה ממנו מטעמים. רק שלא ישתה לי יותר מידי מהזמן, יש לי עוד ימבה חומרים להערב.

"דווקא לא. עצמאי. משיח."

"מה משיח?"

"משיח, משיח. מיכה משיח."

"ההמממ… סלחו לי רגע, אני חייב שלוק מים… זה קטע כזה של סטנדאפיסטים… ככה הם מושכים זמן…"

טוב, אין מצב שזה קורה. פאק. לא יכול להיות. תתעורר, אתה חולם. אתה הוזה. זה מהלחץ, זה ההתרגשות. הוא בא? איך הוא בא? איך הוא ידע? למה הוא בא?? סע, ההצגה חייבת להימשך.

"וואלה, איזה קטע. אני מכיר עו"ד משיח אחד. הוא לא משהו"

"לא… זה בטח מישהו אחר. דווקא יש לי הרבה לקוחות. תודה לאל, הכל עובד".

"תדעו לכם, עורכי דין הם שחקנים מתוסכלים. זה היה החלום האמיתי שלהם, אבל אף בית ספר למשחק לא קיבל אותם כי הם לא עשו סמים… נכון כבודו? תודה שאתה מת לעלות עכשיו לבמה ולתת את הספיצ' שלך לכבוד השופט…"

"אתה רוצה שאני אעלה לבמה?"

מה הוא עושה? מה הוא דפוק? 10 שנים הבנאדם מנותק ממני. כל החיים הוא רק אומר לי למה אני לא טוב ולמה אני לא אגיע לשום מקום בחיים שלי. וזה לא מספיק לו. הוא רוצה להרוס לי את הערב! תנשום רונן, קח שלוק מים. תשחק אותה שהכל טוב. מצחיק. צוחקים. דאחקות. זרום איתו. זה הוא שיעמוד עכשיו למשפט, לא אתה.

"זה רק אני או שזה בדיוק הדיאלוג החמודי אחרי דייט מוצלח, באוטו שלך, מתחת לבית שלה? היא הרי מתה שתעלה אליה לקפה, אבל היא לא יכולה להרשות לעצמה שיקרה משהו בדייט הראשון… אז היא משחקת… "אתה רוצה לעלות? טוב, אם אתה מתעקש. אבל לקצת זמן, כי אני צריכה לקום מחר מוקדם בבוקר…" גבר, רוצה לעלות – תעלה. לא רוצה לעלות – תתקדם. למה עוד שנייה אני מקריא לך את הזכויות שלך."

טוב, יש לו ביציים. הוא עולה. זו ההזדמנות שלך רונן. המשחק הזה שלך. אתה במגרש הבייתי, הוא אורח. פשוט תעשה את מה שאתה יודע לעשות. אל תפחד. אם הוא הולך עם זה עד הסוף – אז תלך גם אתה. אין לך מה להפסיד כאן.

"גבירותיי ורבותי, קבלו את האיש, סליחה, קבלו את עו"ד מיכה משיח, האיש שלא מאמין שכישרון יכול להביא אותך רחוק. האיש שלא מאמין, שיש דרך אחרת בחיים חוץ מדרכו שלו. האיש, שהביא אותי לעולם, ומאז לא חיבק פעם אחת. גבירותיי ורבותיי, קבלו את אבא שלי."

טוב הקהל בהלם. דודי נחנק. הם מתים עכשיו. נהיה לי חם. השמין קצת. הזדקן. אני לא מאמין שזה קורה… בחלומות הכי הזויים שלי לא חלמתי על זה.

"חבר'ה, תנו לו כפיים. לא כל יום עו"ד מצליח עולה על בימת הקאמל…"

הוא באמת הזדקן. אני מת לשבור לו עכשיו כוס על הראש ובאותה שניה גם לחבק אותו. הוא אפס, אבל הוא אבא שלי. הוא לימד אותי לרכב על אופניים. הוא עזר לי לפתור תרגילים במתמטיקה. הוא הראשון שסיפרתי לו על הנשיקה הראשונה שלי, עם נועה. ואז הוא כמובן החליט שזה הזמן לעשות לי את השיחה…התרגלתי בלעדיו, אבל הוא חסר לי. כל כך רציתי שהוא יהיה איתי, שיתמוך, שיבין. יש לו חוש הומור כל כך חריף, ודווקא הוא מכולם לא איפשר לי להגשים את החלום שלי.

"שלום, ערב טוב. איזה קטעים זה סטנדאפיסטים הא? אם אתם שואלים אותי – זה אנשים שהחלום הכי גדול שלהם היה להיות עורכי דין. אבל לא קיבלו אותם לאף בית ספר – כי הם עשו סמים… הרי מה קורה על הבמה? הם נכנסים בכולם – בג'ובניקים, בקרביים, בבלונדיניות, בשחורדיניות, באלו שגרים בבת ים, ברווקים, בנושאים… בכולם! הם עומדים על הבמה ומקיאים את כתב ההגנה שלהם על עצמם".

"הופה, חברים, אני חושב שיש לנו כאן כוכב נולד. עו"ד מיכה, בוא ספר לנו קצת על עצמך. איפה נולדת, כמה אחים יש לך ומתי בפעם הראשונה הבנת שאתה פשוט מעולה בלהפיל חפים מפשע? בלהרוס לאנשים עתיד, כי אתה מקבל על זה מלא כסף?

וואו. אני אשכרה אמרתי את זה? הוא אשכרה אמר את מה שהוא אמר? התאורן הזה חייב להנמיך את האורות למה אני מזיע כמו כלב. גם הוא.

"טוב, תשמע. התחלת יפה, ואתה מתחיל לקלקל, אז חבל".

"חבל? על מי חבל? על מה חבל?"

"אתה רוצה לפתוח את זה כאן?"

"סליחה? אתה התחלת. כרגיל, מתחיל משהו ולא יודע לסיים"

"אז בוא נסיים. קדימה."

שמישהו יוציא אותי מזה. זה מתחיל לרדת לפסים קשים. חבל שאי אפשר לחתוך לפרסומות.

"מה אתה רוצה? באת לשגע אותי? באת לעשות סצנה?"

"סיפרתי לך פעם למה נהיית עורך דין?"

"כי סבא היה עורך דין. ואבא של סבא היה עורך דין. ועל אוטומט, המשכת גם אתה"

"נכון. אבל האמת היא, שבגיל מאוד צעיר, הייתי ילד מסכן. איך אתם קוראים לזה היום? ילד כאפות. לא היו לי חברים. לא הייתי מסתדר בבית ספר. לא הייתי מצליח להצליח בכלום. הסיכוי היחיד שלי להגיע למשהו בחיים היה ללכת בעקבות אבא. וגם איזה צורך עז להיות פעם בחיים שלי מישהו שעוזר לאחר. מישהו שתלויים בו ולא תלוי בכולם."

"סיפור מרגש. באמת. אתם מבינים, זו הבעיה עם עורכי דין – שים אותם על במה, והם דופקים מונולג לכבוד השופט. נשבע לכם, עוד רגע הייתי משחרר אותך על תנאי, עם עבודות שירות. אתה לא צריך להגן פה על אף אחד, צא מזה. זה לא בית משפט."

טוב, אני מאבד שליטה. אבל משהו בי מת לפוצץ את זה. קשה לי. הוא אבא שלי. הוא איש מבוגר. הוא לימד אותי לכבד אנשים, ואני זורק לו את הכל בפרצוף עכשיו. מצד שני, הוא עשה הכל הפוך – והוא הביא לנתק הזה. הוא לא נתן לי יד, לא היה שם בשבילי תומך ואוהב ומפרגן. אז מה הוא מצפה עכשיו? הוא עשה את כל הדרך לכאן, עלה לי על הבמה אז מה הוא חושב שיקרה? אלוהים. שהאדמה תיפתח עכשיו ותעלים אחד משנינו. הוא גמור. אני עדיין יודע לקרוא אותו, איך שהוא משחרר את העניבה ההדוקה לו לגרון. ראיתי אותו נרגש ככה פעמיים בחיים שלי – ביום שהתגייסתי וביום שאחותי התחתנה. נראה לי שאפילו הוא לא באמת יודע מה עבר לו בראש כשהוא החליט לבוא לכאן… ומה אני עושה עם הקהל הזה? הם יושבים כאן, שותקים, מרותקים לדרמה. אם אני הייתי הקהל שלי – כבר מזמן הייתי מפוצץ את זה. קם בהפגנתיות, אומר להם שאת הבעיות שלהם יפתרו בבית ודורש את הכסף חזרה. הם בסדר. טוב, לפחות בחרתי קהל תומך לערב הזה…

"אני לא מגן על אף אחד. גם לא עלייך. ניסיתי להגן עלייך, נכשלתי."

"אז שוב נשאל, עו"ד מצליח, מה אתה רוצה לאמר כאן היום? ובבקשה, מהר. יש עוד עשרות משפטים היום… "

"באתי להתנצל."

"אחל'ה. באמת חשבת שזה המקום וזה הזמן וככה תמחוק 10 שנים מהחיים?"

"לא. אבל זו התחלה."

אתה חייב להירגע. אתה לא מקשיב, אתה רק באטרף שלך עליו. הוא אשכרה בא להתנצל. אבל איך? איך אתה בא בערב כזה? לא יכולת לעשות טלפון לפני שבוע? היינו יושבים לקפה… מנגבים איזה חומוס… דווקא עכשיו? דווקא בערב הכי חשוב שלי? מה אתה אידיוט? אבל הוא בא. וצריך מלא ביציים כדי לעשות את מה שהוא עשה. אחי, תתפקס. שתה עוד מים. תציע גם לו, עוד שניה הוא מקבל התקף לב על הבמה. אל תשכח שהוא אבא שלך.

"הי, בנאדם – תן קרדיט. אבא שלי בחיים לא היה עושה את כל זה בשביל להתנצל."

"רונן! תן לו צ'אנס, זה אבא שלך!"

זה דודי? וניר? טוב, לקח להם מלא זמן להתערב… בוקר טוב באמת.

"תגידו לי, מתי מינתי אתכם ל12 המושבעים הא? יש לכם מושג מה עברתי בגללו?"

"יש לנו מושג. אנחנו גדלנו איתך, עברנו איתך הכל, זוכר?"

תכל'ס נכון. והאמת שבלעדיהם, לא הייתי מגיע לכאן הערב. ישנתי אצלהם, אכלתי אצלהם, הייתי בן בית אצלהם. חפרתי להם על כל התסכולים שלי, על כל הפחדים שלי. ניסיתי עליהם את כל הבדיחות שלי, והם היו שם, תמיד. גם שלא היה להם זמן, גם כשלא הייתי מצחיק. אם לא הם, לא הייתי כאן היום… אני מדבר שטויות. אני לא מצליח לעצור את עצמי. זה בדיוק החולשה שלי הזאת, האימפולסיביות הזאת. להיכנס לאיזה מצב רגשי ולא להיות מסוגל לשמוע ולהרגיע. ואני הכי שונא כשאומרים לי להירגע כשאני במצב הזה.

"רונן, אתה הבן שלי. אולי, פעם, כשתהיה אבא בעצמך תבין. אבל אתה יודע, אין בית ספר להורות. וכל אחד טועה. טעיתי. אני בן אדם. אבל אחרי הכל, תמיד היית ותמיד תהיה הבן שלי. אתה יקר לי. בעורקים שלך זורם הדם שלי. אתה רואה את הקרחות האלה כאן? רונן, יש לי בשורות. גם אלייך זה יגיע… קוראים לזה גנים…וגם זה משותף לנו"

"אם אתה כל כך אוהב אותי, למה לא היית מסוגל לקבל את העובדה הפשוטה שאני רוצה לעשות משהו אחר? למה לא היית מוכן לפרגן לי? לתת לי מילה טובה? לתמוך?"

"אתה רוצה את האמת? קינאתי בך. תמיד מוקף חברים. תמיד עם חברה יפייפיה. תמיד מסמר הערב. כל כך יפה. כל כך מוצלח. כל כך מצחיק. יותר מצחיק מממני. אתה הצלחת איפה שאני לא. אני מבקש שתסלח לי. לפחות, תנסה להתחיל. בוא נפתח דף חדש."

"אני לא בטוח שאני מעוניין."

"רונן, תרד מהעץ שטיפסת עליו. אני מכיר אותך לא מהיום. לצערך, אנחנו יותר מידי דומים. בנאדם צריך משפחה. אני מודה שטעיתי ואני מבקש הזדמנות."

"באת לכאן, לערב הכי גדול שלי. ההזדמנות היחידה שלי לפרוץ קדימה. הרסת לי את כל הערב, ועכשיו אתה מבקש שאני אסלח לך? שאני אתן לך הזדמנות?"

כן רונן. הוא בא לבקש סליחה. אתה שמח? צדקת. אתה היית בסדר, והוא בא להתנצל. זה מה שרצית לא? לזה ייחלת, נכון? הוא לא האשים אותך בכלום. אמר, פשוט: "צדקת". ביקש סליחה. אז עכשיו, תרד מהעץ שלך, תעיף את האגו שלך הצידה, שיצא לאיזו הפסקת סיגריה, תפסיק להיות פולניה, ותירגע. כן כן. תירגע! תקשיב. זה אולי לא המקום האידיאלי לעשות את מה שהוא עשה. ואולי הערב הזה אבוד, אבל לפחות תרוויח אותו חזרה.

"אני מתנצל אם הרסתי לך. ואני מבין שאתה לא מוכן לסלוח. אז או קי. עשיתי טעות ואני לוקח עליה אחריות. שיהיה לך המון בהצלחה בן יקר שלי. הדלת הביתה פתוחה תמיד. ערב טוב לכם. ושוב סליחה. אני אלך."

"חכה. אתה מתכוון למה שאמרת? לא כי… עורכי דין הם נחשים אתה יודע…"

"אני מתכוון לכל מילה."

"אני לא סולח. אתה תצטרך לעבוד קשה בשביל לתקן את מה שעשית. אבל אני מוכן לתת לך הזדמנות."

"אני מוכן לעבוד הכי קשה. אני רוצה את הבן שלי בחזרה."

אף אחד בקאמל לא היה מוכן לערב הזה. את השקט שהיה באולם באותו רגע, אפשר היה לשמוע עד ביירות. הכל היה נראה לי כמו סרט בראש. כמו חלום שהנה אני מתעורר ממנו בזיעה קרה ודפיקות לב. אבל הכל היה אמיתי. הרגשתי את הנשימות של אבא. ראיתי לו את הלבן בעיניים. פתאום, מישהו התחיל למחוא כפיים. ואז מישהו הצטרף. ועוד אחד, ועוד אחד. ופתאום התחילו לעמוד. והתאורן האיר את הקהל. ראיתי את כל החבר'ה עומדים שם, מביטים בנו, ואומרים לי "לך על זה רונן. תסלח". ואז התקרבתי אליו, ופשוט חיבקתי אותו. חיבוק של גבר לגבר. של בן לאב. ושמעתי אותו בוכה. בפעם הראשונה בחיים שלי.