"תראה איתמרינקה, יש פה ילד בדיוק בגיל שלך וגם לו קוראים איתמר". איתמר השני היה באותו רגע עסוק בלדחוף ילדה שאת שמה הוא לא ידע מהנדנדה.
הוא קם אל המקרר למצוא משהו לאכול ולהעביר את השעמום, המקרר היה ריק. הוא ליטף בהיסח הדעת פצעון קטן שהציק לו בצוואר. הוא ישב מול הפלייסטיישן, אבל שום דבר לא נראה לו מעניין. ג'ינס, חולצה כחולה, כפכפים ומפתחות. הוא בחוץ.
זקנה אחת הסתכלה עליו כאילו הוא פורץ. מה באמת בחור בגילו עושה באמצע היום סתם ככה ברחוב, לא נראה עסוק או בדרך לשום מקום חשוב… מה עוד הוא יכול לעשות חוץ מלהיות פורץ? הוא אפילו לא נראה כמו האיש של המזגנים.
דווקא יכולתי להיות טוב בלהיות פורץ, הוא חשב לעצמו, יכולתי להיכנס בקלות לכל מקום. לא הייתי לוקח דברים גדולים כמו את הפלאזמה או את טבעת האירוסין של סבתא שלה מפולין. הייתי לוקח דברים קטנים; הייתי לוקח עוגיות שוקולד צ'יפס ביתית מהמטבח, הייתי לוקח חולצה ממש יפה, מכופתרת אחת, ללבוש לאירוע של העבודה. הייתי לוקח איזה דיסק טוב שאף פעם לא קניתי כמו של Frente מחדר הילדים או איזה DVD של סרט שעוד לא ראיתי. הוא גם חשב לעצמו על האינטימיות שיש בלהיות לבד בבית לא שלך. מצד אחד הכל אפשרי, אף אחד לא רואה אותך. מצד שני, יש את החשש שתחטט קצת יותר מידי ותגלה סוד נורא שתהיה חייב לעשות משהו לגביו, או סתם שמישהו יכנס. הוא היה רוצה לשבת בסלון של משפחה שהוא לא מכיר ולקרוא את המכתבים שלהם אחד לשני, להסתכל על אלבומי התמונות.
הוא לא שם לב שהוא כל כך הלך וחשב עד שהוא מצא את עצמו עומד מול חנות הדיסקים שבכיכר. הוא נכנס וקנה לעצמו את הדיסק של Frente. לא סובל את המוכרים האלה, בני השבע עשרה עם הראסטות שגורמים לך להרגיש כזה קטן שאתה קונה אלבום כזה גדול 16 שנים אחרי שהוא יצא. מסתכלים עליך במין מבט בוז, הם והעגיל בשפה התחתונה, העגיל בגבה והעגיל באף וגורמים לך להרגיש קטן ולא מבין. איתמר רצה להגיד לו שהוא יכול ללמד אותו דבר או שניים על מוזיקה והעובדה שהוא שומע דילן לא הופכת אותו להיות הדבר הכי חם בשכונה, אבל הוא החליט שהוא לא מתעסק עם אנשים שקטנים ממנו בעשרים שנה. זה דיי פתטי ופתטי זה משהו שהוא בדיוק מנסה להתחמק ממנו.
למעשה, כבר כמעט למעלה מעשרים וחמש שנה הוא מנסה להתחמק ממנו, ופתטי עדין מנצח.
הוא נלחם בו בטיול השנתי של כיתה ח' כשליאת הג'ינג'ית ביקשה ממנו לסחוב לה את הג'ריקן והוא עשה זאת בגבורה למרות שהיה לו כבד והג'ריקן טפטף לו על הרגל והרטיב לו את הגרביים ולעשות את העלייה והירידה מעמודי שלמה עם ג'ריקן על הגב זה לא תענוג גדול. הוא עשה את זה כי הוא ידע שיבקש ממנה בפעילות ערב לרקוד איתו והיא תסכים, כי הוא סחב לה כל היום. פתטי ניצח כשהיא רקדה עם יוני וצחקה עם חברות שלה כשהוא הציע.
פתטי והוא נלחמו מלחמת אריות בגיבוש של הסיירת, שאין לו מושג עד היום איך הוא השיג (הוא עדין חושד בבן של השכנים ששירת בתל השומר ובטח סידר לו זימון רק כדי לצחוק עליו). פתטי ניצח ברגע שניסה להרים את הקורה על הכתפיים ובדרך לקרקע הפיל איתו את כל מי שעמד בטור שלו.
פתטי ניצח כשהוא הציע נישואים ליערה, מבלי לדעת שהיא כבר חצי שנה נפגשת עם יואב מאחורי הגב שלו.
בפעם האחרונה, פתטי ניצח כשהוא ביקש העלאה. הוא קיבל מכתב פיטורים במקום.
אז הוא קיבל החלטה; הוא נלחם ומנצח. הוא מתחיל הכל מהתחלה. הוא חוזר אחורה, צעדים שלכאורה יראו פתטיים לכמה אנשים, אך זו תהיה הדרך שלו להתחיל מחדש. זה לעשות הפוך על הפוך לפתט. הוא ינצח בכוח המחשבה ובכוח העשייה. מחדש.
הוא סגר את חוזה השכירות מול בעל הדירה והודיע לאימא שהוא חוזר לגור בבית. אימא שלו נקרעה בין אושר גדול, הרצון לרוץ ולהכין ערמה של שניצלים והפחד שחלחל בה כבר שנים שהוא הומו ולא יצא ממנו שום דבר. היא נאנחה אנחה קורעת לב ואמרה לו שהוא מוזמן תמיד וממילא אבא שלו חסר תועלת, אז נחמד שיהיה סוף סוף מישהו בבית שיעשה משהו.
הוא ארז את כל מה שהיה לו, שזה לא הרבה ועוד קצת ונסע חזרה לחולון. כשהוא עבר את סוקולוב הוא החליט שהוא לא הולך להתגעגע לתל אביב והיה לו בפה את הטעם של הגלידה הכי טובה בעולם, הגלידה של רחוב סוקולוב.
עוד כמה ימים והוא מכר את הרכב, הוריד את הביטוחים וקנה חופשי חודשי. הוא ביטל את כל הוראות הקבע שהיו לו לארגונים שונים: לחולי לבלב, מחלימי אבעבועות רוח ולילדים עם בעיות בחוש התמצאות. הוא תמיד חשב שבכסף שהוא מרוויח, הוא יכול להרשות לעצמו לתת לאחרים. לא עוד. עכשיו הוא מתחיל מחדש.
הוא מחק מהמחשב את כל התמונות שלה ושל הבאות אחריה, מחק היסטוריית שיחות במסנג'ר ומחק וחסם את כל מי שלא רצה שיגיד לו יותר "בוקר טוב" או סתם "ער?". הוא עשה לעצמו ריסטארט. כמעט. כי הוא בכל זאת לא רצה למחוק את כל מה שלמד ואת המטרה לשמה נועדו כל המהלכים המפוארים הללו. איתמר נולד כמעט מחדש. רק יותר גבוה. ועם קמטים של צחוק, אבל זה סקסי אז זה בסדר.
לקח לו כמה ימים להתארגן. ההורים שלו הפכו את חדר ילדותו לחדר כושר, אבל הוא שכנע את אמא שלו שהחדר במרתף ממש מספיק לו. היה לו חלון גבוה וארוך שדרכו הוא היה יכול לשכב במיטה ולראות כל מי שבא והולך. הוא למד שלא יותר מידי אנשים באים והולכים אל הבית של ההורים שלו. היו צעדים ראשונים של איש העיתונים בבוקר. רק בארצות הברית רואים אותם ככה זורקים את העיתון תוך כדי נסיעה. בארץ הוא הולך דלת דלת ומניח על המפתן. השני היה אבא שלו שיצא לעבודה. אחרי שעה בערך אמא שלו הייתה יוצאת, הוא זהה את העקבים שלה. האדם הרביעי הייתה השכנה. היא בדרך כלל עשתה סיבוב מסביב לבית וקטפה כמה פרחים או פירות אם היו על העצים באותו זמן. ליד החלון היה כתם רטיבות אפרפר. הוא לא היה ממש גדול ולדעת איתמר הוא נתן אמירה של אופי לחדר הסתמי. בלילות, בין הצלליות שהיו על הקיר, הוא היה רואה בו פנים של דמויות מוכרות.
את החוזרים הביתה כבר היה מזהה בגבו אל החלון, פניו אל המחשב. הצוואר כאב לו מישיבה ארוכה בכיסא הנמוך, הוא שוב חש את הפצעון בצוואר, שבינתיים הלך וגדל.
שם בערב, בשולחן ארוחת הערב, אמו היתה שואלת אותו כל ער סדרה של אותן שאלות. הוא הרגיש כמו תחת חקירת שב"כ יומית. הוא נשבע בינו לבינו שלא ימסור יותר משם ומספר אישי, אבל לאמהות יש נטייה להגיע אלינו משל היינו בני 15 מההתחלה.
"איך היה היום שלך" היא שואלת, "בסדר" הוא ענה תשובה מתנערת.
"מה עשית?" היא לא הרפתה. "דברים".
"נו ויש משהו?"
"הכל אותו דבר" הוא אמר בנימה הכי חותכת שהיתה לו.
"אני לא התכוונתי לשום דבר…" היא מלמלה בחוסר אונים. אי אפשר היה לדבר איתו על שום דבר מבלי שהוא יאבד את שלוותו. לא היה אכפת לה שהוא בבית, אבל נראה לה שהוא מאבד לאט לאט מאבד את שפיות דעתו, או מה שנשאר ממנה.
"מה זה?"
"מה זה מה??" הוא כמעט נבח עליה
"איתמר, מה זה הבלוטה המוזרה שיש לך על הצוואר?!?"
הוא אחז בצווארו, מרגישה את הבליטה שוב, הפעם קצת יותר גדולה, "אני לא יודע".
"אתה חייב לבדוק את זה איתמר! אני שמעתי על מישהי שהיה לה…"
"אמא! תניחי לי!! זה בטח שום דבר" אמר בעודו מתרחק במורד המדרגות, בחזרה אל המרתף שלו.
הוא ישב מול הרופא בידיעה שטוב לא יכול לצאת מפה. טוב זה לא משהו שקורה לו. אחרי שלושה חודשים של אנטיביוטיקה הולכת וגדלה במינונים, הוא ידע שהגוש הקטן בצוואר שלו חייב להיות משהו שכדור לא יכול לנצח. כלומר, כדור 5.56 כן, אבל לא כאלו שהרופא רושם.
הרופא הסתכל על תוצאות הביופסיה כאילו מדובר ברשימת מכולת קצרה ויום יומית. היה לו את המבט המפוזר והממהר הזה שיש לרופאים בקופת חולים. המבט הזה שיודע שיש לו עוד חמישה עשר חולים לראות היום שלכל אחד מהם יש רבע שעה של תשומת לב. אחת החולות זו גברת לוי, שתמיד לוקחת לו עוד עשר דקות יותר מידי. חייבת לספר לו על כל הנכדים ומספיק לא שומעת כדי שפטפוטי הזירוז שלו לא ישפיעו עליה. איתמר לא ידע על גברת לוי, אבל זיהה את עייפות החומר ואת הרצון לסיים ולהמשיך.
'תראה', אמר לו הרופא, 'צריך CT בשביל אינפורמציה נוספת'.
CT זה משהו שלא עושים כשהכול בסדר. איתמר ידע את זה למרות שהוא מעולם לא עשה CT. עד היום כל הפציעות שלו היו פציעות שוליות, חסרות כבוד. תמיד זה היה חתך של סכין פירות, שבירת אגודל שלא מאפשר גבס. בבית הספר הוא פעם אחת פתח את המצח, אבל זה לא היה מספיק עמוק בשביל תפרים, אז סתם שמו לו מדבקות כאלו שעוזרות להגלדה.
'מה יגיד לנו ה – CT דוקטור?',
'אם הייתי יודע מה יגיד הCT, לא הייתי צריך אותו'.
הרופא הוציא את פתק ההפניה לסריקה מהמדפסת, חתם עליה במהירות והגיש לו. עכשיו הוא כבר הסתכל עליו במבט מובהק של קוצר רוח. לא מבין מה יש לשאול או להסביר או למה הוא ממש דורש לדעת עוד. כל אחד עושה מהומה איפה שלא צריך, חשב לעצמו הרופא. לא היה לו כוח לדרמות.
איתמר יצא מהחדר מוכה אסון. הוא התקשר מהמבוא למרכזייה וקבע לו תור לסריקה דחופה. הוא יצא מהבניין והחליט לפנק עצמו בבורקס וקפה, למרות שהבטיח לעצמו שמעכשיו הוא ישמור על אכילה נכונה ויתחיל לרוץ. אני גם ככה הולך למות, הוא אמר לעצמו, אז מה הבורקס ישנה?
הוא הלך במורד רחוב אבן גבירול אל התחנה חזרה לחולון. הוא הסתכל בחנויות בדרך, ראה אנשים צוחקים, אוכלים, מודדים, שותים, מפטפטים. לא מבינים שיש פה מישהו שהוא כבר עוד מעט לא יהיה. יש פה מישהו שעוד מעט אולי ינשור שיערו, יעלם משקלו עד שהוא יתנדף לחלוטין מן העולם.
הוא חשב על יערה. אולי הוא יתקשר אליה. אולי לא. כן, עדיף שלא. היא בטח תשמע מחברים שלו במהלך אחד האשפוזים שלו. היא תבוא לבית חולים ותראה אותו שדוף, צהבהב, רזה. היא תראה אותו רגיש וזקוק. תמיד היא אמרה לו שאין לו שאיפות, שהוא לא עושה כלום עם עצמו. הוא יוכל להגיד לה שהוא הרגיש שהזמן שלו פה זמני, שתמיד משהו דחף אותו לחיות את החיים כמו שהם, לא לתכנן קדימה. היא תשב ליד המיטה שלו עצובה, מחזיקה את כף ידו הרפה, תוזיל דמעות של עצב, של צער על החיים שיכלו להיות להם. על הזמן שהיא בזבזה כשהיא חשבה שהוא עוד לוזר, לא רואה את החוזק שלו, החוזק שנלחם במחלה.
הוא ינצח. הוא ינצח ויראה לה מה זה לא לעשות כלום עם החיים. עצם העובדה שהוא חיי עוד יום ועוד יום זו המלחמה הכי גדולה. המלחמה של החיים שלו. הוא יזכה בחיים שלו בחזרה ובה. הוא יקבל כל מיני מלגות של חולים וילמד ואחר יעבוד ואז יצא שוב מהבית של ההורים שלו. זו ההתחלה מחדש שהוא זקוק לה ואלוהים פועל בדרכים מסתוריות.
יהיה לו הכול בחיים. הכול. הוא רק צריך לדעת מה זה הדבר הזה שיושב לו על הצוואר ולא זז כבר שלושה חודשים.
הוא עלה על האוטובוס לחולון וטווה לו את התוכנית. מוקדם יותר באותו שבוע הוא סימן בעיתון מספר דירות ושלח קורות חיים למספר חברות. אפילו היו לו שני ראיונות בהמשך השבוע. עכשיו הוא ידע שהוא צריך לבטל אותם. גם את הדירות הוא לא ייקח – הוא יהיה חייב טיפול צמוד. הוא החליט לא לספר לאמא שלו מה קורה. אין טעם להדאיג אותה מוקדם מידי, יהיה לה עוד הרבה זמן לטפל בו. בינתיים הוא ישמור לעצמו את המידע עד שידעו בדיוק איזה סרטן זה. אחר כך הוא יוכל לתת לה בדיוק את כל האינפורמציה. מי היה מאמין שכל מה שצריך זה סרטן קטן כדי לנצח את הפאתט.
איתמר נכנס בשלישית לחדר הרופא. סוף סוף תוצאות הCT הגיעו. הוא כבר זיהה את השריר מעל השפה העליונה של הרופא שהתכווץ בכל פעם שהוא ראה אותו. כשהוא פגש במדרגות את גברת לוי, הוא דווקא היה מאוד חייכני. המחלה עושה אותו סלחני. גם לאמא שלו הוא היה סלחני.
אותם עלונים שמציעים לך לקחת כדור קטן כחול תמורה להנאה אחת גדולה היו מונחים על השולחן, לצד עלונים של כדורי מציצה נגד ריח רע של מעשנים ומדבקות שמעבירות מיגרנה. איתמר היה מוכן לקבל עכשיו אבחנה של מיגרנה חמורה כולל אלרגיה כולל גירוי בעור תמורה להסרת החשד שתלוי מעליו של הסרטן אשר ישבש לו את כל החיים. ישבש לו את החיים והוא ינצח, אבל כבר עכשיו הוא היה עייף מהמלחמה העומדת לבוא עליו.
"זו ציסטה" אמר הרופא עוד בטרם איתמר התיישב בצורה מלאה על הכיסא.
"מה?" אמר איתמר ספק לא שומע ספק לא מוכן.
"זו ציסטה. ציסטה. אתה יודע מה זה ציסטה? זה שק של נוזלים שהתיישב לך על הצוואר. זה נראה כמו שערה שגדלה הפוך. אני נותן לך הפנייה לניתוח. זה לא משהו מסובך, פרוצדורה קצרה, כמה שעות ואתה בבית".
ציסטה. חשב איתמר לעצמו. ציסטה. הטלפונים ליערה, מלגת הלימודים, העבודה החדשה. שערה שגדלה הפוך. זה הכול. אחרי חודשים של לחץ ממושך, של תוכניות שינוי החיים, של הפסקת כל מה שעשה, יציאה מהדירה, מכירת הרכב, חזרה להורים. אחרי המלחמה שהכריז על הפאתט, הוא ראה בגידול הזה את ה דרך שלו החוצה. הדרך להפוך את הקערה על פיה, להוכיח לעולם ולעצמו שהוא יכול לנצח כל דבר. איך הוא ינצח שערה שגדלה הפוך? שני חתכים קטנים של ארבעה מ"מ כל אחד, אפילו לא צלקת שיכולה לספר סיפור. כמה שעות בבית חולים, מיותר שמישהו יבוא לבקר, שיערה תחזיק לו את היד. לא סיפור הרואי למהפך חיים, להזדמנויות חדשות להוכיח.
הוא קנה בורקס נוסף. הולך לאורך אבן גבירול לכיוון התחנה, לא שם לב לדברים שחולפים על פניו, לא זוכר את העלייה לאוטובוס, את השיחה עם הנהג, את הדרך לחולון. הוא נכנס הביתה, ההורים שלו לא היו. הוא שתה שתי כוסות מים ונכנס לחדר. סגר את התריסים, נשכב על המיטה, התכסה בפיקה. אימא שלו הייתה מעירה לו על הנעליים על המיטה. הוא חלץ את הנעליים.
הוא הבחין בכתם העובש שצמח לו מתחת לחלון. כתם אפור וכחלחל, עם כמה שערות עובש לבנות עליו. הכתם הזה הזכיר לו את הטיול במחנות ההשמדה בפולין. כשהוא היה שם, הוא חשב על זה שהכתמים הנוראיים האלה היו הדבר האחרון שהם ראו. זה לא היה נכון כמובן, הכתמים האלה נוצרו רק אחר כך. אבל עכשיו הוא חשב את המחשבה הזו שוב, אלו כתמים מכוערים שהם ראו ברגעים האחרונים.
הוא פתח את המגירה לצד המיטה שלו והוציא ממנה את האקדח השחור שלו מימי עבודתו כמאבטח בסופרלנד. הוא בדק את המחסנית ואת הכדורים. שישה כדורים. הכניס את המחסנית חזרה לאקדח ודרך אותו. הוא הצמיד את קנה האקדח אל פיו הפתוח וירה.
הרגיש את הכדור מפלח את פנים החיך, מפצפץ את עצם הגולגולת. הוא עצם את עיניו. ואז פתח אותם וגילה שהוא בגיהינום. הוא שוב ראה את הכתם האפור הכחלחל הזה, עם השערות עובש הלבנות ושמע את נקישות העקבים של אמו על שביל הכניסה לבית.
