"קוראים לי יסמין ואני אכלנית כפייתית" אמרתי בקול חלש, כשהגיע תורי לדבר בקבוצה של ה" או איי"(אכלנים כפייתים אנונימיים ) והד מוזר ענה לי: "אוהבים אותך יסמין, תמשיכי לבוא".37 שנה פחות אחת עשרה לקח לי לבוא לשם. בעצם לא לקח , מעולם לא הייתי בדרך לשם, זאת דנה שעשתה יחד איתי עבודה מעשית במרכז לנפגעי אלכוהול, שאמרה לי בשקט בשקט :"יסמין יש משהוא שאני רוצה להציע לך, אני מציעה לך ללכת לאו איי, יש פגישה ביום שישי בחמש ברמת גן ברחוב הרואה 178." ואני מתוך אהבה והערכה לדנה עניתי בלי לחשוב:"כן תודה ,אלך." הייתה זאת הפעם הראשונה שמשהוא מדבר איתי על עודף המשקל שלי או על צורת האכילה שלי ואני לא מתנפלת עליו בנאומים של "תצא לי מהצלחה ומהמראה".
"קוראים לי יסמין ואני אכלנית כפייתית" אמרתי בקול חלש, כשהגיע תורי לדבר בקבוצה של ה" או איי"(אכלנים כפייתים אנונימיים ) והד מוזר ענה לי: "אוהבים אותך יסמין, תמשיכי לבוא".37 שנה פחות אחת עשרה לקח לי לבוא לשם. בעצם לא לקח , מעולם לא הייתי בדרך לשם, זאת דנה שעשתה יחד איתי עבודה מעשית במרכז לנפגעי אלכוהול, שאמרה לי בשקט בשקט :"יסמין יש משהוא שאני רוצה להציע לך, אני מציעה לך ללכת לאו איי, יש פגישה ביום שישי בחמש ברמת גן ברחוב הרואה 178." ואני מתוך אהבה והערכה לדנה עניתי בלי לחשוב:"כן תודה ,אלך." הייתה זאת הפעם הראשונה שמשהוא מדבר איתי על עודף המשקל שלי או על צורת האכילה שלי ואני לא מתנפלת עליו בנאומים של "תצא לי מהצלחה ומהמראה".
בגיל 11 קיבלתי מחזור, לא הבנתי מה זה, לא ידעתי כלום על איך באים ילדים לעולם , חוץ מאמונה תמימה באלוהים שגם היא לא הטרידה אותי, לא חשבתי על כלום. אבל המחזור הזה הבהיל אותי ובלבל אותי. חשבתי שזה סוד ואסור שאף אחד ידע חוץ מאמא שלי, שמתוך בהלה שאלתי אותה מה לעשות. אז השבעתי אותה שלא תגלה לאף אחד. יחד עם הסוד הזה הגיעו תחושות גופניות חדשות שלא הכרתי קודם, התענגתי עליהן וגם אותן שמרתי בסוד, אני מניחה שכל כך הרבה סודות בשביל ילדה תמימה בת 11 זה קצת יותר מידי ואולי זאת הסיבה שאלוהים הלך והתרחק ממני. והאוכל הלך והתקרב אלי. התחלתי לאכול כמויות אדירות של ממתקים. הייתי מבקשת מאמא שלי כסף לקנות מחברת או עפרון. צועדת לעבר הקיוסק השכונתי הקטן שהיה ממוקם בצד הכניסה לבנין מגורים, מי שלא גר בשכונה לא יכול היה לדעת על קיומו. ליד הבנין הייתה ממוקמת ספריה חדשה עם מדרגות ציבוריות אל מקלט ציבורי שהיה מתחת לספריה. המדרגות האלה היו מקום המסתור שלי, שם התענגתי על כל הממתקים שקניתי במקום מחברת או עפרון:פסק זמן ומקופלת התחרו עם טעמי או טוויסט. ואהבתי אותם מאד, הרגשתי מנצחת לרגע את אמא שלי ששלחה אותי לבית הספר עם גמבה ומלפפון כי התחילה לדאוג שהבת שלה משמינה.
לא פעם לקחתי מחברת ועפרון וניסיתי לרשום את כל סוגי הדיאטה שניסיתי: ארוחות מסודרות בלי ממתקים, מרזי מורית, שומרי משקל, רזה לתמיד, ספירת קלוריות, כל אלה ועוד לא עצרו את האכילה שלי ליותר משנה גג שנתיים. כתבתי מכתבים לאוכל, כתבתי מכתבים לעצמי, נשבעתי בכל מיני שבועות, עשיתי טקסים של לזרוק חבילת שוקולד לפח, הלכתי לטיפול פסיכולוגי, כל אלה לא הועילו לי.
את הגוף שלי לא שנאתי כצפוי מילדה שמנה ,נערה שמנה, אישה שמנה, אהבתי אותו על התחושות הנעימות שהוא הסב לי ועל האנרגיה הרבה שהייתה בו לקחת אותי לכל מקום שרק ארצה. אבל את האכילה שלי שנאתי שנאת מוות, הייתי יכולה לאכול 3 פרוסות עוגה , לקנח, בחבילת שוקולד, ואז להוסיף 5 בורקסים, בדרך כלל אכלתי לבד בלי שאף אחד יראה, כך שאנשים לא תמיד הבינו למה אני בכלל משמינה כל הזמן, נגעלתי מעצמי, הרגשתי כמו בהמה שאוכלת ואוכלת ואין לה סוף, חוסר השליטה שלי עורר בי סלידה שלא תתואר. אם יכולתי לקחת את עצמי בכף ידי הייתי מועכת אותי.
יחד עם זאת ברגעים של יאוש הייתי מדמיינת שאני מפסיקה לנסות דיאטות ונכנעת לחלוטין לממתקים האהובים שלי, בדמיוני ראיתי אותי אישה מבוגרת יושבת מתחת לעץ והשומן שלה מקיף את גזע העץ והיא יושבת שם עם סל מלא ממתקים ואוכלת מאושרת להנאתה, היא לא זזה ויש אנשים טובים שדואגים לה לאספקה מפעם לפעם.
הרגעים היחידים שבהם הייתה לי גם קצת בעיה עם מראה הגוף שלי הייתה כשיצאתי לבלינד דייט וראיתי את המבט המאוכזב של החתן הפוטנציאלי למראה רגלי השמנות. גברים כן גברים היו המקום היחיד שבו לא אהבתי את הגוף שלי, אם רק לא הייתי חושקת בהם הכל היה בסדר מהבחינה הזאת.
"קוראים לי יסמין ואני אכלנית כפייתית" אמרתי גם בפעם השלישית שהגעתי לאו איי. החלטתי להמשיך לבוא כי הוקסמתי לגלות מקום שאנשים מדברים בו ומספרים את אשר על ליבם ואף אחד לא מגיב, איזה חופש, איזה כף, אני לא צריכה לחשוב מה להגיד אחרי שמשהוא מדבר ואני לא צריכה לחשוב מה יגידו עלי אחרי שאני אדבר. רק בשביל השלווה הזאת ביום שיש אחר הצהריים, אחרי שסיימתי את כל חובותי לבעלי ולשני ילדי, היה כדאי לבוא.
אני לא יודעת איך ולמה זה קרה אחרי שלושה שבועות דווקא, הגיעה אלי ההבנה שהאכילה שלי היא שורש הדיכאון שלי. אמרתי לעצמי שאין לי סיכוי בחיים האלה לכלום כל עוד אני אוכלת כמו פרה. ואז הופיעה המחשבה הגואלת שאמרה שכל העצבים שלי כשאני רעבה עדיפים על פני הדיכאון שבאכילה. כי להמשיך לאכול כמו פרה זה סבל בלי תקווה ולהפסיק לאכול זה סבל עם תקווה ולכן הסכמתי לטפס על הקירות מרוב עצבים על אכילה בלי סוכרים בכלל.
"קוראים לי יסמין ואני אכלנית כפייתית ואני כבר 19 שנה בהימנעות מסוכר לבן וקמת לבן".אמרתי בקול חזק כשהגעתי למפגש השבוע ביום שישי אחר הצהריים. והד נפלא ענה לי :"אוהבים אותך".
בגיל 11 קיבלתי מחזור, לא הבנתי מה זה, לא ידעתי כלום על איך באים ילדים לעולם , חוץ מאמונה תמימה באלוהים שגם היא לא הטרידה אותי, לא חשבתי על כלום. אבל המחזור הזה הבהיל אותי ובלבל אותי. חשבתי שזה סוד ואסור שאף אחד ידע חוץ מאמא שלי, שמתוך בהלה שאלתי אותה מה לעשות. אז השבעתי אותה שלא תגלה לאף אחד. יחד עם הסוד הזה הגיעו תחושות גופניות חדשות שלא הכרתי קודם, התענגתי עליהן וגם אותן שמרתי בסוד, אני מניחה שכל כך הרבה סודות בשביל ילדה תמימה בת 11 זה קצת יותר מידי ואולי זאת הסיבה שאלוהים הלך והתרחק ממני. והאוכל הלך והתקרב אלי. התחלתי לאכול כמויות אדירות של ממתקים. הייתי מבקשת מאמא שלי כסף לקנות מחברת או עפרון. צועדת לעבר הקיוסק השכונתי הקטן שהיה ממוקם בצד הכניסה לבנין מגורים, מי שלא גר בשכונה לא יכול היה לדעת על קיומו. ליד הבנין הייתה ממוקמת ספריה חדשה עם מדרגות ציבוריות אל מקלט ציבורי שהיה מתחת לספריה. המדרגות האלה היו מקום המסתור שלי, שם התענגתי על כל הממתקים שקניתי במקום מחברת או עפרון:פסק זמן ומקופלת התחרו עם טעמי או טוויסט. ואהבתי אותם מאד, הרגשתי מנצחת לרגע את אמא שלי ששלחה אותי לבית הספר עם גמבה ומלפפון כי התחילה לדאוג שהבת שלה משמינה.
לא פעם לקחתי מחברת ועפרון וניסיתי לרשום את כל סוגי הדיאטה שניסיתי: ארוחות מסודרות בלי ממתקים, מרזי מורית, שומרי משקל, רזה לתמיד, ספירת קלוריות, כל אלה ועוד לא עצרו את האכילה שלי ליותר משנה גג שנתיים. כתבתי מכתבים לאוכל, כתבתי מכתבים לעצמי, נשבעתי בכל מיני שבועות, עשיתי טקסים של לזרוק חבילת שוקולד לפח, הלכתי לטיפול פסיכולוגי, כל אלה לא הועילו לי.
את הגוף שלי לא שנאתי כצפוי מילדה שמנה ,נערה שמנה, אישה שמנה, אהבתי אותו על התחושות הנעימות שהוא הסב לי ועל האנרגיה הרבה שהייתה בו לקחת אותי לכל מקום שרק ארצה. אבל את האכילה שלי שנאתי שנאת מוות, הייתי יכולה לאכול 3 פרוסות עוגה , לקנח, בחבילת שוקולד, ואז להוסיף 5 בורקסים, בדרך כלל אכלתי לבד בלי שאף אחד יראה, כך שאנשים לא תמיד הבינו למה אני בכלל משמינה כל הזמן, נגעלתי מעצמי, הרגשתי כמו בהמה שאוכלת ואוכלת ואין לה סוף, חוסר השליטה שלי עורר בי סלידה שלא תתואר. אם יכולתי לקחת את עצמי בכף ידי הייתי מועכת אותי.
יחד עם זאת ברגעים של יאוש הייתי מדמיינת שאני מפסיקה לנסות דיאטות ונכנעת לחלוטין לממתקים האהובים שלי, בדמיוני ראיתי אותי אישה מבוגרת יושבת מתחת לעץ והשומן שלה מקיף את גזע העץ והיא יושבת שם עם סל מלא ממתקים ואוכלת מאושרת להנאתה, היא לא זזה ויש אנשים טובים שדואגים לה לאספקה מפעם לפעם.
הרגעים היחידים שבהם הייתה לי גם קצת בעיה עם מראה הגוף שלי הייתה כשיצאתי לבלינד דייט וראיתי את המבט המאוכזב של החתן הפוטנציאלי למראה רגלי השמנות. גברים כן גברים היו המקום היחיד שבו לא אהבתי את הגוף שלי, אם רק לא הייתי חושקת בהם הכל היה בסדר מהבחינה הזאת.
"קוראים לי יסמין ואני אכלנית כפייתית" אמרתי גם בפעם השלישית שהגעתי לאו איי. החלטתי להמשיך לבוא כי הוקסמתי לגלות מקום שאנשים מדברים בו ומספרים את אשר על ליבם ואף אחד לא מגיב, איזה חופש, איזה כף, אני לא צריכה לחשוב מה להגיד אחרי שמשהוא מדבר ואני לא צריכה לחשוב מה יגידו עלי אחרי שאני אדבר. רק בשביל השלווה הזאת ביום שיש אחר הצהריים, אחרי שסיימתי את כל חובותי לבעלי ולשני ילדי, היה כדאי לבוא.
אני לא יודעת איך ולמה זה קרה אחרי שלושה שבועות דווקא, הגיעה אלי ההבנה שהאכילה שלי היא שורש הדיכאון שלי. אמרתי לעצמי שאין לי סיכוי בחיים האלה לכלום כל עוד אני אוכלת כמו פרה. ואז הופיעה המחשבה הגואלת שאמרה שכל העצבים שלי כשאני רעבה עדיפים על פני הדיכאון שבאכילה. כי להמשיך לאכול כמו פרה זה סבל בלי תקווה ולהפסיק לאכול זה סבל עם תקווה ולכן הסכמתי לטפס על הקירות מרוב עצבים על אכילה בלי סוכרים בכלל.
"קוראים לי יסמין ואני אכלנית כפייתית ואני כבר 19 שנה בהימנעות מסוכר לבן וקמת לבן".אמרתי בקול חזק כשהגעתי למפגש השבוע ביום שישי אחר הצהריים. והד נפלא ענה לי :"אוהבים אותך".
