אני סוגר את היד שלי חזק חזק על הברזל הקר, ומרגיש קצת חם…
אבא ואמא צועקים.
אני שומע אותם חזק. אני לא רוצה!
אני יודע איפה הסכין הגדולה. היא במגירה במטבח. אני פותח אותה ולוקח את הסכין. מחזיק אותה בצד המבריק שלה, חזק. נכנס לחדר איפה שאמא ואבא צועקים. הם מסתכלים עלי. הם מפסיקים.
אני סוגר את היד שלי חזק חזק על הברזל הקר, ומרגיש קצת חם…
אני יודע שאני ילד רע. כי ככה אבא ואמא אומרים לי.
אני יודע שאני לא מתנהג יפה , כי ככה המורה אומרת לי.
המורה אומרת: "אודי ילד חריג".
הילדים בבית הספר קוראים לי "ילד חריג". בלי אודי.
אבל לי, לי זה לא אכפת. אני אומר: "זה לא מזיז לי!"
אני אומר לכולם: "לא אכפת לי!"
כולם אומרים: "אודי בולע את המילים". הם לא מבינים אותי.
בקיצור הם אומרים – "ילד מוזר".
גם זה בכלל לא אכפת לי. אני עושה מה שבא לי.
אני משחק במחשב. אמא קוראת לי: "אודי, בוא לאכול חמודי". כי ככה זה,כן שאמא רוצה משהו, אני "חמודי".
אבל אני לא שומע, אני ממשיך לשחק במחשב שלי. יש במשחק גיבורים. הם יכולים לעשות דברים שאני לא יכול. הם קופצים ומתהפכים לפעמים נופלים, אבל לא קורה להם כלום. כשאני משחק בחצר בית הספר אני מטפס על העץ הגבוה בפינה ליד הגדר. אני נופל וקורע את המכנסים שלי. גם כואב לי הרבה.
לגיבור במחשב שלי לא כואב אף פעם! הוא מיד עומד על הרגליים וממשיך ונלחם.הגיבור נותן בעיטה באוויר וגם אגרוף. חזק, ככה! אני עושה בדיוק כמוהו.
אמא נכנסת לחדר. היא אומרת: "אני כועסת."
אני אומר: "מה אכפת לי!".
אמא אומרת : "האוכל מתקרר, תבוא מיד!"
אני עונה לה: "לא רוצה. לא אכפת לי!"
היא מסתובבת לאחור כמו הגיבור במחשב שלי. היא אומרת:" אני אתן את השניצל שלך לילדים אחרים שרעבים! ילדים אחרים שכן אכפת להם."
אני אומר: "אופפפפפ!"
אני רואה הרבה ילדים עומדים בשורה מול אמא שלי. הם מבקשים ממנה שניצל, והיא לא נותנת להם.
היא אומרת: "זה השניצל של אודי, אבל אודי לא אכפת לו. לאודי לא אכפת מה אמא אומרת!" אמא מתרגזת עכשיו.
אני בועט ברגל של שולחן המחשב. יוצא מהחדר והולך למטבח.
אבא ואמא יושבים ואוכלים. הם אומרים "אנחנו לא מחכים לך". אני אומר עוד פעם :" אופפפפפ!!!"
אבא מסתכל עלי. אני לא מסתכל על אבא. אני יושב ובודק את השניצל שלי בצלחת עם המזלג. אמא אומרת: "לא משחקים עם אוכל". אני לא מביט בה. אני יודע שאמא רצינית וכועסת מאוד. היא בטח אדומה עכשיו בפנים. אני עונה; "לא אכפת לי!"
אני שומע את אבא אומר בקול רם: "הילד הזה מרגיז! הוא לא שומע את מה שאומרים לו. אין לו חינוך!".
אמא אומרת: "מה אני אעשה איתו?!" אבא רותח: "אולי תפנקי אותו יותר?"
אני שומע שהם רבים. הקולות שלהם מאוד חזקים. אני שם ידיים על האוזניים שלי ויוצא מהחדר.
אני חוזר לגיבורים שלי במחשב. הם קופצים גבוה ומתהפכים שוב, מעיפים בעיטות באוויר. המחשב שלי עושה רעש אבל אני שומע את אבא יותר.
אבא צועק ; "את אשמה! הילד שלך ממש כמוך!"
אמא צועקת חזק יותר מאבא: "אני?! תמיד אני אשמה! אתה, אתה מטורף!!!"
אבא מדבר עכשיו יותר חזק מאמא, הוא צורח : "הילד שלך מטורף!"
אמא צועקת כמו שהיא צועקת מתי שהיא מאוד מתעצבנת על אבא. צעקות חזקות נורא: "איך אתה יכול להגיד ככה על ילד קטן, על הבן שלך!"
אמא עכשיו גם בוכה. צורחת ובוכה ; "מטורף, אתה מטורף!"
היא לא מפסיקה.
אבא רק צורח, צועק ולא מפסיק – "נמאס!! נמאס לי! נמאס!!!"
אני שומע את אבא ואמא צועקים .
כל העולם צעקה אחת נוראה.
אני יודע איפה הסכין הגדולה. היא במגירה במטבח.
. אני פותח את המגירה ולוקח את הסכין. מחזיק אותה בצד החד שלה, חזק. אני מרגיש חם ביד…
אני הולך לחדר שבו אמא ואבא צועקים.
הם מפסיקים עכשיו לצעוק.
אמא מסתכלת עלי. מסתכלת כמו שהאישה ה "פסיכולוגית" שהמורה שלחה אותי אליה הסתכלה עלי ככה כ שאמרתי לה שלא אכפת לי, למות.
לא אכפת לי למות, אני אומר לאישה הפסיכולוגית. היא מסתכלת עלי. העיניים הקטנות שלה מאחורי המשקפיים נעשות גדולות. הפה שלה נפתח. השיניים שלה קטנות ומכוערות.
ה"פסיכולוגית" שואלת: "אודי, אתה יודע מה זה למות?!"
אני אומר; "כן אני יודע! ולא אכפת לי!"
אמא מסתכלת עלי עכשיו ככה. אותו הדבר.
אבא ניגש לטלפון ומדבר מהר. הוא רוצה עזרה.
אמא אומרת לי; "אודי תן לי את הסכין!"
אני אומר; "אני לא רוצה. אני לא פוחד!"
אמא אומרת : "אודי, מתוק שלי. ילדים לא משחקים עם סכין."
אני אומר ; "לא אכפת לי".
היא בוכה, מתקרבת אליי. אני רואה שאמא רועדת. אני לא מפחד, סוגר את היד חזק על הסכין. היד שלי אדומה. אני ממסתכל עליה. הסכין נופלת על הרצפה. יש רעש חזק.יש רעש חזק מאוד. אני שומע עכשיו גם סירנות! אני שם ידיים על האוזניים. עכשיו חם לי גם בפנים.
"אמא" אני אומר ואני לא בוכה. "אמא! " אני חוזר.
אמא קרובה אלי עכשיו מחבקת אותי. "אני רוצה הביתה!" אני שומע את הקול שלי בתוך הרעש הגדול. עכשיו הסירנות ממש קרובות.
היא מסתכלת עלי ואומרת : "אני לא מבינה". לא מבינה?!
אני מסתכל עליה בעיניים. היא בוכה.
אני אומר: " אני רוצה להיות בבית, עכשיו! לא אכפת לי!
אני רוצה שקט! רוצה שקט!
לא אכפת לי מכלום!
שקט! עכשיו!!
אמא ואבא קרובים אלי עכשיו.
אמא ואבא מדברים איתי.
אני לא רוצה ללכת לשום מקום.אני רוצה להיות בבית עם אמא ו ואבא.לא אכפת לי!אני אומר;"אמא, אני רוצה!"אמא אומרתאני יודעת.,"הסכין יכולה לחזור למגירה.הסכין במגירה בשקט עכשיו אני שומע אותי אומר בקול חזק , כמו הגיבור במחשב שלי,;אמא," אני רוצה!" אני חוזר שידעו שאכפת לי ,;אני רוצה אמא!" אבא מסתכל עלי כמו אמא עכשיו. העניים שלו גדולות אבל הוא לא צועק כמו מקודם.אני רואה שהוא קצת רועד.אני לא יודע למה, אבל לא אכפת לי. אבא ואמא לא צועקים . עכשיו שקט. אני יודע איפה הסכין הגדולה………………
