אם יש בורקס / ז'ואל חלפון

זו לא הייתה הפעם הראשונה שהייתי בקליניקה של ד"ר גרומן, מקום יפה כזה עם קירות בצבע אפרסק כאילו כדי לתת הרגשה טובה למי שמגיע אליה. על אחד הקירות תלוי שעון גדול ויפה עם הקדשה, שד"ר גרומן קיבלה מחולה שהחלים בזכותה.

יש פה תחושה מלנכולית- החולים לא תמיד נראים טוב, נורא חיוורים ועייפים, המזכירה שקטה ואין מוזיקה ברקע… והמיעוט במתנות התודה קצת מטריד כשחושבים על זה. זה ממש כאילו שפֹּה השמחה כבויה.

"טל חן? תורך." הספקתי לראות ממש לרגע את החולה שלפניי יוצא כשלידו מישהו שמזיל דמעה, כנראה משפחה.

"שב, בבקשה." היא אמרה לי עם חיוך על השפתיים ומבט עצוב שמנסה שלא להסגיר רגשות. אז ישבתי. עברתי דברים בחיים, כבר הייתי מנוסה בהכנה עצמית, לא נתתי לעצמי להישבר בשום מצב- לא כשניגשתי לטסט השלישי, לא כשהגעתי לועדות במיונים לקורס טיס או במהלכו ובטח ובטח שלא אצל רופאים. הכנתי את עצמי לכך שהיא תגיד לי שאני צריך לעבור ניתוח, או במקרה הכי גרוע- שאהיה נכה או שלא אוכל לחזור לצבא כטייס. אני אדם חזק ואין סיכוי שהיא תגיד משהו שישבור אותי.

"מה שלומך? איך מתקדמים הטיפולים? אתה מקפיד להגיע לבית החולים פעם בשבוע?"

"כן, אני עושה כל מה שאמרת לי."

"ראיתי את התוצאות של הבדיקות שלך, והן לא מתקדמות כמו שציפינו. אתה תצטרך להתחיל להגיע ליותר טיפולים וכימותרפיה."

אני שונא את המילה הזאת- "כימותרפיה". היא מזכירה לי את המחלה שלי, סרטן. היא מזכירה לי את הסיבה שהחיים שלי נעצרו, היא מזכירה לי את הפעמים האחרונות.

החיים מתחלקים לשניים: התקופה של הפעמים הראשונות והתקופה של הפעמים האחרונות. כולם אומרים ש"תמיד יש פעם ראשונה"- אופניים ראשונים, שיניים ראשונות, היום הראשון של כיתה א', החברה הראשונה, הנשיקה הראשונה, הצו הראשון, המיונים הראשונים לקורס טיס, הטיסה הראשונה…

אף אחד לא מזכיר את הפעמים האחרונות- הפעם האחרונה שתוכל לגדל שיער עד הכתפיים, החג האחרון עם המשפחה, התקופה האחרונה שתהיה עצמאי לחלוטין, הפעם האחרונה שתלבש מדים. והטיסה האחרונה.

"כימותרפיה" מזכירה לי את זה שאני לא אטוס יותר.

הלכתי ליותר טיפולי כימותרפיה. השיער שלי לא נשר, לא רציתי שזה יקרה- גילחתי את הכל לפני הטיפול הראשון. אבל מסתבר שגם הגבות נושרות… ואני לא חשבתי על זה בהתחלה… אז בסוף כן מצאתי את עצמי מאבד קצת שיער.

חודש מאוחר יותר ד"ר גרומן אמרה שהבדיקות עדיין בעייתיות והגילוי המאוחר וכל מיני שטויות של רופאים לא מאפשרים לנו לטפל בזה יותר. היו שתי אפשרויות- ניתוח שכנראה לא אחלים ממנו או פשוט לוותר.

אני לא אדם שמוותר, אף פעם. אז הלכתי על הניתוח. יצאתי מהניתוח שבר כלי. השיקום היה ארוך ואינסופי, נשארתי בבית החולים שבועיים יותר ממה שהבטיחו. ואז נפל לי האסימון- כנראה שלא נשאר לי הרבה זמן… זה גם מה שד"ר גרומן אמרה. היא אמרה שחצי שנה זה מה שנשאר לי עד… עד המוות…

זה נשמע כמו סוף, זה גם הרגיש כמו הסוף, אבל למען האמת- זו רק ההתחלה של הסיפור שלי. את השבועיים הראשונים של שארית חיי העברתי בבכי על מר גורלי. לא יכולתי לשאת את המבטים שנתנו בי כולם. המשפחה שלי הסתגרה כמוני ותמיד אפשר היה לשמוע רחשי בכי ברחבי הבית, והחברים הסתכלו עליי במבט מלא רחמים- ספק עליי ספק על עצמם.

הרגשתי שלא הספקתי שום דבר בחיים- לא הייתי הרבה בחו"ל, רק במסע לפולין ובטיול בר מצווה לצרפת ואנגליה, גם לא עשיתי צניחה חופשית ואף פעם לא ביקרתי בספארי. היו לי הרבה פערים שהייתי חייב להשלים. חשבתי על זה ערב אחד לפני שהלכתי לישון, בין פרץ דמעות אחד למשנהו, אחרי הארוחה המשפחתית של יום שישי. הבנתי שלבכות לא יאריך לי בחזרה את החיים, וידעתי שנשארו לי חמישה חודשים של חיים. החלטתי להכין לי רשימה של דברים להספיק לעשות לפני המוות, אבל עשיתי אותה ממש ארוכה- ממש ממש ארוכה- כדי שאני לא ארגיש שאני מגיע לסוף הרשימה או לסוף החיים.

היו לי 150 משימות ברשימה. כמה מהן היו די קלות- לאכול גלידה בגשם; לשוט על יאכטה; ללבוש חולצה ורודה; לעשות כמה פירסינגים; ללמוד לפתוח וריד; לפגוש מישהו מפורסם; לעשות קעקוע; לצלול וללטף דולפין; לעלות על המגדל הכי גבוה בארץ; לשחק טטריס במשך לילה שלם; להחליק על הקרח- אחרות היו קצת יותר בעייתיות- לטוס לחו"ל (הביטוח לא הסכים בגלל הסרטן); לעשות סנפלינג (בחורף זה בעייתי); לסוע לסיני (ביטחון וזה); לאכול בורקס (אני אלרגי לגבינה)- אז הייתי צריך להשקיע קצת יותר מאמץ כדי לבצע אותן

שבוע אחרי שביצעתי את משימה 73 ועשיתי קעקוע בצורת מלאך, המצב שלי התחיל להתדרדר. זה היה כמעט חמישה חודשים אחרי שהודיעו לי שהזמן קצוב, ואת החודש האחרון שלי ביליתי במיטת חולים מחובר למכשירים, בידיעה שכשאצא משם- זה יהיה בתוך ארון, בדרך לבית הקברות.

חודש פרידות, ככה קראתי לו. חודש שבו אתה רואה את החברים שלך, כנראה בפעם האחרונה, ואת המשפחה שכבר לא מצליחה לזייף יותר חיוכים מנחמים. בהתחלה הייתי בטוח שכבר השלמתי עם המוות, אבל כשהוא עשה צעד גדול כל כך לקראתי וריתק אותי למיטה, כבר התחלתי לפקפק בהשלמה הזאת וקצת פחדתי. רק קצת… אולי קצת הרבה… טוב, אני מודה- פחדתי.

זה היה בשבוע האחרון של החיים שלי, כשכבר לא יכולתי לדבר מרוב צינורות שתקועים לי בגרון. אמא שלי באה לדבר איתי, להקריא לי את העיתון כמו כל יום שישי.

"הרופאים לא יודעים להסביר איך קרה שהנערה התעוררה מהתרדמת כשהיא דוברת גרמנית שוטפת ולא מצליחה להוציא מילה בקרואטית, שפת האם שלה."

פתאום תקף אותי כאב חד בצלעות, והעוויתי את פניי בכאב.

"טל! אתה בסדר?!"

מצמוץ.

"אתה בטוח? לקרוא לרופא?"

מצמוץ, מצמוץ.

"אמא, הכל בסדר? שמענו אותך צועקת."

"כן מאיה, הכל בסדר. בואי, שבי קצת עם טל, אני אלך למצוא את האחות."

מאיה היא אחותי הקטנה ותמיד שמרתי עליה, הגנתי עליה מכל צרה. עכשיו היא הבייביסיטר שלי. זה קצת משפיל… אבל הייתי צריך לפרוק קצת עול.

"אתה מנסה להגיד לי משהו?" היא שאלה אחרי שמיצמצתי אליה כמו מטורף.

מצמוץ.

"מה אתה רוצה לומר?"

גלגול עיניים. היא אמורה לשאול רק שאלות של כן ולא, והיא יודעת את זה.

"אופס… אממממ… אתה רוצה לקרוא לאחות?"

מצמוץ, מצמוץ.

"אוקיי… אתה מרגיש בסדר?"

מצמוץ… מצמוץ.

"מה?! מה הבעיה? מה קרה? אתה צריך משהו?"

שתיקה. לא יכולתי לומר שום דבר, אבל רציתי שהיא תרגע.

"אתה סובל…?"

מצמוץ. סבלתי מאוד. ונמאס לי. עד אז כבר השלמתי עם העתיד שלי. הבנתי שלא רק שאני אמות, אלא אני אהיה חייב להשלים עם זה לפני כן, להבין ולקבל את זה בהכנעה. וכשהשלמתי עם המוות שוב, הבנתי שאני יכול לנצל אותו לטובתי- כדי להפסיק לסבול.

"היית רוצה… למות?"

מצמוץ.

"אתה יודע איך?"

מצמוץ. אבל איך מסבירים? איך מעבירים מסר בלי לפצות פה? שלחתי מבט אל מגש האוכל של בית החולים וקיוויתי שהיא תבין.

"אוכל כלשהו?"

מצמוץ. תמיד הייתה בינינו טלפתיה כזאת.

"יש אותו פה בבית החולים, בקפיטריה?"

מצמוץ. היא ניסתה לנחש: עוגה-לא, עווגייה-לא, קפה- לא, מאפה- כן… לא… ואז היא הבינה.

"אתה רוצה לאכול בורקס?"

מצמוץ.

"אני אדאג לזה."

לקח לה שבוע לארגן לי בורקס ואת ההסכמה וההבנה של אמא ואבא שראו אותי סובל יותר ויותר עם כל יום שעבר.

במותי ביצעתי את משימה 49- לאכול בוקרס.

הבורקס היה טעים, חבל לי שאכלתי רק אחד בכל חיי. אחרי שמתתי הגעתי אל אזור הדמדומים. זה מקום שממיין אנשים לגן עדן או לגיהינום, ויש גם מקרים מיוחדים, כמוני. תמיד בסרטים מדברים על "עניינים לא פתורים" שמקרקעים רוחות לאדמה ולא מאפשרים להם לעבור לעולם הבא- לגן עדן או לגיהינום- אז זה נכון. ואני הייתי רוח מקורקעת. להיות רוח על האדמה זה מאוד מתסכל- אתה נראה כמו בן אדם, אתה מרגיש כמו בן אדם, אבל לא מתייחסים אליך ואתה לא יכול לעשות שום דבר. המלאכים באזור הדמדומים הסבירו לי שאני חייב לגרום למשאלה האחרונה שלי להתגשם כדי שאוכל להתקדם לעולם הבא. השיחה נראתה בערך ככה:

"ברוך הבא לאזור הדמדומים. כאן תעבור מספר פרוצדורות על מנת לקבוע את שיבוצך בין מדורי גיהינום או גן העדן. אם הינך חדש בעולם המתים, פנה למלאכים בדלפק הקבלה ותוכל לקבל כמה הסברים קצרים על החיים שלאחר המוות. המשך מוות נעים."

"סליחה, אני חדש כאן. שמעתי כאן בכריזה שאני צריך לפנות אליכם כדי שתגידו לי מה לעשות…"

"כן, שלום לך בוריס. ציפינו שתגיע לכאן מאוחר יותר, אבל עדיף מוקדם מאשר לעולם לא… או שבעצם אני מתבלבל?"

"אני מצטער, אני לא בוריס… אני טל."

"לא לא לא! אתה בוריס. אל תתווכח עם הסמכות"

"אוקיי… אבל חשבתי שאולי אני אוכל לפחות לשמור על הזהות שלי לאחר המוות… רגע בעצם- מה קורה איתי עכשיו? אני גם אמור לעבור פרוצדורות ש…"

"לא."

"סליחה? מה לא? איך אני אדע אם מקומי בגן עדן או בגיהינום?"

"מקומך לא בגן עדן ולא בגיהינום, בכל אופן- מקומך טרם נקבע. אתה חוזר לאדמה כדי לסיים את העניין הלא פתור שלך."

"עניין לא פתור? אין לי אחד כזה… אתה בטח מתבלבל. אני גם לא בוריס בכלל!"

"הרשימה… חייבים לסיים אותה."

פתאום מצאתי את עצמי במקום שלקח לי כמה שניות לזהות בתור גן הציבורי, כשכל הצבעים מסביב עומדים בניגוד מוחלט ללבן הטהור של אזור הדמדומים. החלטתי בתור התחלה להגיע הביתה, לראות מה קורה עם המשפחה ולנסות להבין איך אני אמור לגרום לרשימה שלי להסתיים. הגעתי בדיוק בזמן כדי לראות את היום האחרון של השבעה שלי, לא מחזה מלבב במיוחד… אבל היי- היו שם מלא בורקסים!

כשהשבעה נגמרה התחלתי לטייל קצת בבית… לראות מה קורה, להיזכר מה עשיתי עם הרשימה שלי. ובכן, גיליתי שהשארתי אותה מתחת לכרית, אבל מצד שני גיליתי גם שאמא שלי החליטה להפוך את החדר שלי לחדר הנצחה. אי לכך ובהתאם לזאת, כמו שהיא תמיד נהגה לומר, אף אחד לא רשאי להזיז אף לא חפץ אחד או לגעת בשום דבר.

אני חושב שאחרי הפעם השלישית שהסתובבתי בחדר שלי, אחרי שכבר ראיתי את כל התעודות שאי פעם קיבלתי שלוש פעמים וידעתי את הנוסחים שלהן בעל פה, אחרי שכבר ניסיתי להזיז כל דבר בין אם הוא חתיכת דף או דלת וגיליתי פעם אחר פעם שזה בלתי אפשרי כשאתה רוח, ויתרתי. החלטתי לצאת החוצה לשאוף אוויר צח. ושם פגשתי את יונית.

"אתה חייב להפסיק לנעוץ בי מבטים." היה המשפט הראשון שהיא אמרה לי.

"איך את רואה אותי? גם את מתה?!"

"כן. גם אני מתה. כבר שנתיים. מה איתך? חדש פה?"

"כן… מתתי לפני שבוע. אני…"

"בוריס, כן אני יודעת. אני יונית"

"אבל אני לא בוריס! כולם קוראים לי בוריס ואני בכלל לא בוריס! קוראים לי טל!"

"לא, בחיים קראו לך טל. עכשיו קוראים לך בוריס. לי קראו קרן… עכשיו אני יונית…"

"למה השמות משתנים במוות?"

"לא הסבירו לך באזור הדמדומים? זה קשור לסיבת המוות… אני מתתי בגלל יונה… כמה מביך שזה נשמע, מתתי בגלל שיונה עפה יש לכיווני כשנסעתי על אופניים, סטיתי מהמסלול ופגעתי בעץ… ומכאן- יונית. איך אתה מתת?"

"אכלתי בורקס… אני ארלגי לגבינה. הייתי חולה סרטן וביקשתי למות כדי להקל על הכאב. אז ביקשתי שיביאו לי בורקס. ואז מתתי כי הגוף שלי לא יכול היה להתנגד"

"רואה- ומכאן בוריס. ראיתי מישהי בשם ליבי שמתה מהתקף לב, ומישהו בשם בני שהבן שלו רצח אותו. ככה זה פה."

"רגע, את יודעת אם את צריכה להגיע לגן עדן או גיהינום?"

"לא, עדיין לא. יש לי עניין לא פתור. עד שלא אפתור אותו לא אוכל להגיע לועדות וכל זה. מסתבר שצריך לחשוב טוב טוב לפני שמביעים משאלה אחרונה. ברגעים האחרונים שלי ביקשתי שהיונה שתקפה אותי תמות. והיא כבר שנתיים לא מתה עדיין! עד שהיא לא תמות אני לא אוכל לעלות לגן עדן… מה איתך? מה מקרקע אותך?"

"אני הכנתי רשימה של דברים שאני רוצה להספיק לעשות לפני המוות. ובכוונה עשיתי אותה ארוכה, אבל אחרי שהתחלתי אותה ממש קיוויתי שאספיק לסיים אותה ואם לא, שמישהו אחר יסיים אותה במקומי. ואז שכחתי לומר על זה משהו… עכשיו אני צריך לגרום למישהו למצוא את הרשימה ולהמשיך אותה."

השיחה נמשכה הרבה זמן. ויונית גם הראתה לי כמה מקומות נחמדים שאפשר ללכת אליהם, כמו בית הקפה של אזור הדמדומים או הקולנוע שהקרין סרטים חדשים של הית' לדג'ר. היא לימדה אותי לעבור דרך עצמים דוממים ולהגיע ממקום למקום בשניות. בזכותה ביקרתי גם בארצות הברית ובאוסטרליה, שתמיד רציתי להגיע אליהם! היה בה משהו מיוחד. אחרי כמה חודשים של קשר אפילו אזרתי אומץ והזמנתי אותה לדייט- הופעה חיה של אהוד מנור.

אני לא יודע למה התאהבתי ביונית. אולי זו הפשטות שבה? או הדרך שלה לחיות את המוות? אני חושב, בעצם, שמה שהכי משך אותי אליה היה הניצוץ הזה שהיה לה בעיניים בכל פעם שהיא התרגשה. היא מדהימה, אין לי שום דרך אחרת לתאר אותה… זו הייתה ממש אהבה ממבט ראשון!

יום בהיר אחד, יונית הופיעה לצידי כשהעיניים שלה בורקות ונוצצות כמו גוף המטוס המצוחצח בטיסת הסולו הראשונה שלי.

"בּוּרי אתה חייב לבוא!" היא אמרה לי- לא, צעקה עליי!

"מה כל כך דחוף? יש לנו את כל החיים, אין מה להיות לחוצה!"

"קודם כל- מוות, לא חיים. אתה חייב להפסיק להתייחס לעצמך כאל יצור חי. אבל זה לא חשוב עכשיו! בוא כבר!!"

אני ג'נטלמן אמיתי, אני הולך אחרי האישה שלי לאן שהיא תגיד. והיא לקחה אותי לכיכר שלא הצלחתי לזהות, כיכר מלאה יונים. ואז ראיתי ממה היא מתלהבת- ממש מעבר לקצה המדרכה גססה לה יונה. לא סתם יונה, ה-יונה. צפינו ביונה המקוללת שהרגה את יונית גוססת על הכביש, אחרי שאוטובוס דרס אותה.

"עכשיו את מתחרטת שביקשת שהיא תמות?"

"לא…"

"אז למה את בוכה?"

"כי… ברגע שהיא תמות… אני אמשיך הלאה… ואתה לא. אנחנו ניפרד. ואני אתגעגע אליך"

"אל תדאגי, יהיה בסדר." לא נכון! איך אני אשרוד כאן בלעדיה?! "אני אגיע עוד מעט, תבטיחי לי שתשמרי לי מקום בגן עדן איתך."

"אני מבטיחה! אני אתגעגע אליך, ואנחנו נתראה ברגע שתסיים עם הרשימה שלך. לך אל מאיה, תגיד לה להשלים את הרשימה, ובוא אליי כבר!"

אחרי שהיונה של יונית מתה לגמרי, יונית יכלה להמשיך בדרך למעלה. כשהיא עזבה, בערך חצי שנה אחרי שמתתי, הבנתי שהגיע הזמן שאתחיל להזיז את העניינים עם הרשימה שלי…

עד אז כבר ביקרתי את מאיה כמה פעמים. רוב הזמן ברגע שאני מתקרב אליה יותר מדי היא מתחילה לבכות. אבל עם הזמן היא בוכה פחות ופחות. היא עדיין מתגעגעת אליי, אני יודע את זה כי היא ישנה עם הדובי שקניתי לה כשקיבלתי את הכנפיים בקורס טיס, כשהיא הייתה בת 16. לפעמים היא גם מדברת איתי, מספרת לי מה קורה איתה ומתפללת שהכל בסדר איתי, שהגעתי בשלום לגן עדן. אני חושב שיום אחד הגעתי לחדר שלה ממש אחרי שהיא נרדמה וכשהתקרבתי אליה היא לא בכתה. משהו מוזר משך אותי אליה, גרם לי להתקרב עוד ועוד עד שנבלעתי בתוך החלום שלה. הספקתי לראות את המסדרון של בית הספר ובקצה שלו איזה בחור אחד מחייך אל מאיה, כשהיא ראתה אותי וזינקה לעברי, ופתאום כל הנוף השתנה, היינו בחצר האחורית של הבית מתחת לעץ ממש עתיק שלא באמת זיהיתי… אבל זה החלום שלה, לא שלי.

"טל!"

"מאיה תראי!" צעקתי אליה מראש העץ שטיפסתי אליו פתאום.

היא הרימה את המבט אליי ולרגע לא הבינה מה קורה סביבה. ואז התחלתי לזרוק עליה דברים שמצאתי- אצטרובל מעוך, תפוח אדום וספר גדול כזה שנפל לה ישר על הראש. אני לא יכולתי להפסיק לצחוק אבל היא כבר הייתה ערה ולא הבינה מה קרה לה.

כשהיא חזרה הביתה באותו יום היא סיפרה בהתרגשות לאמא על מה שקרה לה.

"אמא, את לא תאמיני מה קרה לי היום!"

"מה קרה מתוקה?"

"היה היום בוחן פתע בפיזיקה!"

"אבל מאיה, את לא אוהבת בחנים בפיזיקה? מה קרה פתאום?"

"חלמתי על טל… הוא זרק עליי דברים מראש עץ ממש גבוה והוא זרק עליי גם ספר פיזיקה… בבוקר הגעתי לכיתה ופתאום היה בוחן פתע בפיזיקה והייתה לי הרגשה שזה מה שיקרה… אני חושבת שטל ניסה להגיד לי משהו בחלום הזה."

אני זוכר את הרגע הזה שהיא דיברה עליי בכזאת התלהבות, אני זוכר את הניצוץ הזה שהיה לה בעיניים כשהיא היא דיברה עליי… ממש כמו זה שהיה ליונית כשהיונה שלה מתה- אושר מהול בעצב, כי מצד אחד נפרדים ומצד שני אחד מאיתנו הגיע לשלווה הנצחית… בכל אופן אני מניח שיש דבר כזה "שלווה נצחית". הסתכלתי למאיה עמוק עמוק בעיניים, ראיתי את הניצוץ הזה ובהיתי בו כמה שניות, ואז כבר לא יכולתי לשאת אותו יותר. פתאום הכל הזכיר לי את יונית, אז ברחתי מהבית.

הגעתי אל הגינה הציבורית. ישבתי והסתכלתי על יונים. במשך שבוע שלם ישבתי באותה תנוחה על אותו ספסל וצפיתי ביונים עפות, אוכלות חתיכות לחם, תוקפות אנשים רנדומליים… פתאום הבנתי כמה דברים חדשים על המוות- אחרי שאתה מת, אתה כבר לא צריך יותר ללכת לשירותים. אתה גם לא אוכל, אתה יכול לאכול, אבל אתה אף פעם לא רעב וגם לא צמא. כל הכאבים- לא קיימים. אין. לא הגב, לא הברכיים. רק הלב. הלב עדיין יכול לכאוב. זה לא הוגן, הרי עזבתי את העולם במטרה להפסיק לסבול. אז נכון- אני כבר לא סובל מהכאבים האלה בכל הגוף, אבל הלב שלי כואב ודואב ואני לא יכול לעשות שום דבר…

אחרי שבוע חזרתי אל מאיה. שוב הפרעתי לה באמצע חלום על הבחור ההוא, נקרא לו רון לצורך העניין. החלטתי שהיום אני מספר לה על הרשימה שלי. אבל זה לא היה פשוט במיוחד… היינו בים, בני חמש ועשר, אני זוכר את היום הזה כאילו הוא היה אתמול. רדפתי אחריה, כמו שקרה במציאות, רדפתי אחריה עד שנפלנו למים ועשינו קרב מים, ובסוף כמו ששנינו ידענו, היא לא יכלה לנשום מרוב מלח במערות האף ולחץ, והעובדה שהיא הקיאה והייתה בטוחה שיש עליה מדוזה. היא התעלפה במים ולא ידעתי מה לעשות- כלומר, ה"אני" בן עשר לא ידע מה לעשות, ואני- הנוכחי- הצלתי אותה, במקום אבא שהציל אותה במקור. ישבנו על החוף מחובקים, כמו אז, אחרי שכולנו נרגענו.

"את בסדר?"

"כן… אבל אני מרגישה שעדיין יש לי מלא מלח באף ובגרון…"

"תשתי מים, זה יעבור… כבר היית שוב בים מאז המקרה הזה?"

"לא… אני מפחדת… עדיין."

"עדיין… חבל. את צריכה להתגבר על הפחד הזה. הים לא כזה נורא. בואי- ניכנס ביחד"

נכנסנו ביחד למים ויכולתי להרגיש את הנשימות שלה נעשות מהירות יותר. הרגשתי אותה מחבקת אותי חזק כדי שאני לא אברח לה. היא כל כך שברירית לפעמים…

אחרי הפעם הראשונה שלה בים, אחרי כל כך הרבה שנים, קניתי לה גלידה והתיישבנו על החוף עד שרוח חזקה מחקה את כל מה שסביבנו והשאירה לנו רק כמה שניות אחרונות להיפרד.

"אתה תחזור?"

"אני אחזור, אני מבטיח."

"טל…!"

חזרתי אליה, כמובטח. כמעט כל לילה, כל פעם היינו במקום אחר. ביקרנו את סבא וסבתא, בנינו שוב את המלונה של טאקו עם אבא… אבל הייתי חייב לספר לה על הרשימה שלי. הייתי חייב להעביר אליה את השרביט, לתת לה להמשיך את הרשימה שלי.

אחרי חודשיים של ביקורים חוזרים בחלומות שלה, אמרתי לה בפעם הראשונה על הרשימה שלי.

"את מבטיחה שתסיימי אותה?"

"אם אני אסיים אותה, אתה תגיע לגן עדן?"

"אני חושב שכן… אני מקווה שכן…"

"אז אני מבטיחה לסיים אותה בשבילך! ואחרי זה תחזור ותספר לי איך בגן עדן!"

"אני לא בטוח לגבי העניין הזה… אני לא יודע אם אני עוד אוכל לבוא לבקר אותך אחרי שאהיה בגן עדן…"

"אבל… זה לא הוגן! אני אסיים את הרשימה הזאת בשבילך ואז אני לא אראה אותך יותר?! לא! אין מצב! אני לא עושה את זה!"

היא כל כך עקשנית לפעמים, כל כך מרוכזת בעצמה. היא כל כך לא פתוחה לסביבה שלה! ממש נמאס לי ממנה לפעמים!

הפסקתי לבקר אותה לשבועיים שלמים. אני חושב שהיא הלכה להתבכיין לאמא שהיא לא חולמת עליי יותר ושהיא חושבת שאולי היא פגעה בי. אמא אף פעם לא מאמינה לשטויות של מאיה על "העולם הבא" אז היא אמרה לה פשוט: "תעשי מה שהוא אומר לך. הוא בטח יודע את כל הקשקושים האלה"

עם כמה שאמא לא מאמינה בעולם הבא- היא עשתה לי טובה עצומה כשהיא נתנה למאיה את העצה הזאת ואני ישר קפצתי על ההזדמנות ובאתי אליה כמה לילות מאוחר יותר.

"אני חייב לספר לך משהו- יש לי חברה. היא גם מתה כבר. קוראים לה יונית, והיא כבר בגן עדן. אם לא תסיימי את הרשימה שלי אני אהיה תקוע פה לנצח ולא אוכל לראות יותר את יונית לעולם. אני מבטיח לך שלא תשכחי אותי, הזכרונות לא ייעלמו. הם יישארו, הדבר היחידי שישתנה זה שאני לא אוכל לבקר אותך בחלומות או לרוץ איתך בבגרות בספורט"

"רצת איתי בבגרות בספורט?!"

"כן, זה היה ממש קל! בגרות של כוסיות. היה לי כיף לבלות איתך קצת זמן איכות לבד. אבל לא זו הנקודה. אני מבקש ממך, בבקשה- תשלימי את הרשימה שלי."

"בסדר. אבל לפני זה אתה חייב להבטיח לי שתמיד תקשיב לי אם אני אספר לך דברים, תמיד תהיה קרוב אליי, תעשה כל מה שאתה יכול כדי כן לבוא לבקר אותי. ואני רוצה להכיר לך את גלעד…"

היא הכירה לי את גלעד, החבר החדש שלה, זה שהחלטתי לקרוא לו רון. ואז הבטיחה שמחר תתחיל לחפש את הרשימה שלי.

היא מצאה את הרשימה שלי אחרי שלושה ימים של חיפושים והתחילה לבצע אותה.

ישבתי מולה בדלפק של המטבח, צופה בה מכינה סנדוויץ' רב קומתי שמכיל כל סוג פסטרמה שאפשר לדמיין כשפתאום הרגשתי כוח מסויים מושך אותי למעלה ומצאתי את עצמי שוב באזור הדמדומים.

הכל כל כך פשוט, כאן למעלה. שתי שניות וגולן, המלאך בדלפק הקבלה, כבר ידע לשבץ אותי בגן עדן. לא פרוצדורות, לא תשאולים- פשוט: "לך!" אז הלכתי.

לתמיד. אני מקווה שלפחות יש בורקסים בגן עדן…