דף הבית

המגירה
הפרטית שלי

ביקורת על הסרט "נעלמת" / נתנאלה רון אייזנברג

רוצים לדעת איך מייצרים מותחן שובר קופות?
ערבבו את בן אפלק עם התגלית הנשית התורנית (רצוי בגוונים בהירים).
כבסיס השתמשו ברב מכר שעובד לקולנוע היטב.
את הביצוע העניקו לדיויד פינצ'ר (במאי שטחי אבל מקצועי).
וקבלו את התוצאה: סלט של סטריאוטיפים נשיים במותחן סוג ב'.

רבות נאמר על הייצוג הנשי בקולנוע האמריקאי, מנסיכות פוריטניות, עד פתייניות מהגיהינום האורבני. דרך הדמויות של וודי אלן (שדווקא הוא, היהודון הקטן והמכוער, מטפל בהן באומץ מעורר הערכה), שסובלות מנוירוזה וניוון כללי. וכלה ביוצרים כמו האל הארטלי ואלן רודולף, שנשכחו אי שם בשנות ה 90 שייצרו דמויות נשיות שמתכתבות עם עולם התוכן הקולנועי בכישרון רב.

ובכן, איימי דאן (רוזמונד פייק), היא סוג של פאם פאטל אורבנית, קטלנית ומתוחכמת, שמקרינה תום ורוך בלונדיני, ולכן גם מטעה. נסיכה ניו יורקית, נשואה לניק (בן אפלק), הגבר האמריקאי ממוצע, ביבי פייס שמעריץ את אמו, עליה השלום. וכמו לכל הזוגות הנשואים, גם לשני אלה יש הרבה בעיות, רובן משמימות, וכמו עשרות מיליוני אמריקאים, גם לדאנים יש קשיים כלכליים, כתוצאה מהמיתון. עד שיום אחד איימי פשוט נעלמת וניק מתחיל לחפש אחריה. עד כאן מותחן כורסא משכנע למדי.

ייאמר לזכותה של גיליאן פלין הסופרת והתסריטאית, שהיא דווקא רצתה למסור לנו חוכמה אוניברסלית. קשים הם החיים בשניים, בעידן שבו האינטרסים והחזות הם תכלית הכל. היא בהחלט ניסתה, אך האם הצליחה באמת ובתמים לייצר סיטואציה אמינה, כזו שניתן להזדהות אתה?

האם דמותה של איימי דאן היא דמות שקולנוע בן זממנו צריך בכלל ליצור ולהוקיר, כי מלבד העובדה שהיא מתוחכמת, יפה ונקמנית מדי עבור ניק, הרי שאין בה שום עומק, תוכן או חידוש. דמויות מסוגה הן תמצית מרוכזת מאוד של הפחד מפני נשים חכמות מדי, יפות מדי, דעתניות מדי, וכן גם כפייתיות מדי.
ומנגד יש את מרגו (קארי קון), אחותו התאומה של ניק, הנפש הטובה שמוכנה לעזור לאחיה באש ובמים, למשכן את ביתה, לוותר על כספי הפנסיה שלה, הכל כדי להוכיח את חפותו. האישה האידאלית מודל 2014 – היא מסורה לשאר הבשר היחיד שלה, לא יפה ולא חכמה יתר על המידה, ולא ידוע לנו על פעילותה המינית, אבל היא נאמנה!

יש דמויות נשיות נוספות בסרט ואת כולן ניתן לתייג בקלות לשתי התבניות המשמימות, העיתונאיות כולן ביצ'יות, מהדגם של איימי, והאחרות פתיות נבובות או קדושות מעונות.

ובכן שעתיים וחצי של סחבת קולנועית, עם אסתטיקה של דרמה טלוויזיונית, כבר אמרנו? במהלכם מנסה הטיפשון התורן לחלץ עצמו בעזרת עורך דין מדליק ושחור (טיילור פרי) מציפורניה של אשתו הקטלנית, אלא שבניגוד לז'אנר סרטי "חיזור גורלי", הגיבור דווקא מבין שלא יוכל לגבור על המפלצת ובכך הופך שותף לדבר עבירה, איזו עבירה, חור עלילתי שתצטרכו למלא בעצמכם.

כל תסריט, ולא חשוב כמה פיתולים עלילתיים יכיל בתוכו, עומד על תילה של דמות הגיבור, במקרה הזה לתפקיד הגיבור, ליהקו גבר בעל גוף נפוח מאימוני כושר ומבט סתמי למדי, אבל קוראים לו בן אפלק. והעזר כנגדו, רוזמונד פייק היא אישה מרשימה למדי, ושחקנית לא רעה בכלל, ולדעתי יכולה הייתה לגלם תפקיד מתוחכם בהרבה באחד מסרטי האינדי המגניבים (קולנוע ניו יורקי עצמאי).

ולסיכום אילו הייתם אתם מגישים את התסריט לקרן לקולנוע, היו שולחים אתכם לשכתב! ככה זה, הפריבילגיה לייצר פסולת מהודרת שמורה לקולנוע ההוליוודי, שם מקשטים את הכל בבלונד זורח, בתקציב שערורייתי. ואצלנו בלי תסריט משובח, כזה שבמרכזו עומדת דמות אמינה שעוברת שינוי משמעותי, לא תקבלו שקל. ואולי טוב שכך.