כבר חמישה חודשים שאני מתהלכת בלי סטטוס, לובשת בגדים טובים מדי בוקר ומסרבת לחשוף טפחיים. בתחילת הקיץ הזה לקיתי בחסם כתיבת סטטוסים בפייסבוק! זה אולי לא היה אסון גדול ואפילו אפשר היה להריץ על התסמונת המשונה שלי בדיחה או שתיים, אלמלא הייתי בעצמי עורכת טקסטים ומנחה של סדנאות כתיבה. וכשהדף העסקי שלי מתהדר בהודעות מעוצבות לעילא ולעילא ומבשר על פתיחת סדנאות לכתיבה, אבל אין בו מילת תוכן אחת מזה כחמישה חודשים, אין ספק שהדבר מבדר אותי קצת פחות. ובעיקר מעיד שאיש אינו חסין מפני זמנים של התכנסות והתבוננות פנימה.
ניסיתי לברר עם עצמי למה דווקא עכשיו, למה דווקא הפייסבוק עורר בתוכי רתיעה חזקה כל כך? האם זו חרדה מדעתם של אחרים? והרי נשבעתי לא אחת שדעתם של אחרים מטרידה אותי לא יותר ממקום נידח על פני הגלובוס, ואולי בכלל יש כאן תופעה חדשה "חרדת לייקים" – משהו שעוד יכתבו עליו ויילמדו בחוג לתקשורת: המתח הזה שחולף מרגע פרסום הסטטוס ועד שמופיעים שני הלייקים הראשונים, שהם לפעמים גם האחרונים. הייתכן שבגלל זה בכל פעם שניגשתי לכתוב סטטוס, הרגשתי איך זרקור ענק מופנה לעברי וחושף את קרבי בפני אנשים שלא פגשתי מעולם, איך כל תו שאני מקלידה הופך לראיה נגדי בבית הדין האפל של דעת הקהל. בכל פעם שהתבוננתי על המרחב המזמין אותי לחשוף את עצם קיומי לעולם, רציתי לברוח למאורה שלי, לקצוץ סלט ולקפל כביסה. מבחינה מעשיתי נהגתי כרגיל יש לומר, ערכתי טקסטים, הנחתי קבוצות, כתבתי, יצאתי לחופשה משפחתית, שום דבר חריג לתקופה הזו שבין הזמנים.
ובכל זאת בכל פעם שנכנסתי לעולם הפייסבוק משהו בתוכי התכווץ והתכרכם, חשתי כמו ילדה שלא הוזמנה למסיבת כיתה.
ניסיתי להגיב לאחרים וצינזרתי גם את אלה, רציתי לתרום לייקים וגיליתי שהאגרוף שלי קמוץ.
ואז עמיתה יקרה שאלה למה אין תוכן בדף שלי, והציעה את עזרתה. היא נכנסה לאתר הבית שלי ומצאה שם טיפ שנתתי לא מזמן, ואמרה: תראי יש לך חומר נהדר בואי נפרסם אותו שלא יהיה לך דף שומם… צחקתי, זה היה הסטטוס האחד לפני אחרון שפרסמתי אחרי פסח.
התחלתי לחשוב למה, למה יש לי חסם כתיבה, ומה יש בפייסבוק הזה שמעורר דו קוטביות. הרי אני יודעת את מידתי בכתיבה כמו שאדם יודע את מידת הנעליים שלו, אני יודעת אותה כי כתיבה היא חיי, כי אני מתפרנסת ממנה והיא תמיד מהווה מקור לחדווה גדולה, ואם נדבר ניו אייג'ית כתיבה היא החוזקה הכי הכי שלי. והרי אנו נוהגים לנפנף בחוזקות שלנו, זה טבע האדם. אנשים שיודעים שהם יפים, מצטלמים יותר מאלה שלא יודעים זאת על עצמם, טיפוסים עמידים מתקשטים בסמלי סטטוס, מומחים מציגים את התעודות שלהם לראווה, סבים משוויצים בתצלומי נכדיהם בכיכר העיר, כולנו ללא יוצא מן הכלל זקוקים לאישורים מבחוץ ונוהגים ללקט אותם באמצעות אותו "יש" מוחלט שמאדיר את ערכנו בעיני אחרים.
ואולי זה עצם העניין כאן, אולי אינני רוצה להזדקק לאיש, אולי המרחב הזה בו כולם מתערטלים על הקירות, הוא הבעיה ולא אני. כמו רבים גם אני אוהבת את הפרטיות שלי, אף על פי שהכותבת שבי נזקקת לעיניים חיצוניות שיכירו ביצירתה.
אבל רגע אני אומרת, הלא מדובר כאן בחומר מקצועי גרידא, טיפ בכתיבה יוצרת, חומרים שהתיקיות במחשב שלי גדושות בהם. אז למה בכל זאת החסם?
אין לי תשובה ברורה וגם אין כוונה להיוועץ עם סבא פרויד, האסימון שלי יפול מתישהו, ואז אוכל להתבונן לאמת בעיניים באומץ וללא משוא פנים.
ולכן עברתי לשאול שאלה אחרת – איך נגמלים מהחסם הזה? במקרה שלי שיקוף של עמיתתי והצורך לשמור על רמה מקצועית, השיבו אותי בחזרה אל חיק המדיה החברתית בעיניים פקוחות לרווחה, זה קרה באשמורת השלישית, התעוררתי כי הטבע קרא לי ומאותו רגע לא הצלחתי לישון. אחרי דקות ארוכות של מאבק עם שמיכת הפיקה, הבנתי שמה שמונע ממני שינה הוא צורך עז להשמיע את קולי, קמתי ונתתי דרור לאצבעותי, פרטתי על המקלדת ונגנתי את זמרת ליבי.
והאם התגברתי על החסם? אם קראת את הסטטוס הזה סימן שכן!
