היה היה שען ושמו יעקב. יעקב לא היה שען סתם, הוא העריך את הזמן. כל בוקר היה פותח את חנותו עם עלות השחר, מעולם לא איחר. לקוחות אמנם לא היו בשעות כה מוקדמות אך זה לא הפריע לו. להיפך, הוא אהב את השקט. כל יום בשעות האלה היה עוסק במלאכת תיקון השעונים ומתענג על השקט ושומע את מחשבותיו.
היה היה שען ושמו יעקב. יעקב לא היה שען סתם, הוא העריך את הזמן. כל בוקר היה פותח את חנותו עם עלות השחר, מעולם לא איחר. לקוחות אמנם לא היו בשעות כה מוקדמות אך זה לא הפריע לו. להיפך, הוא אהב את השקט. כל יום בשעות האלה היה עוסק במלאכת תיקון השעונים ומתענג על השקט ושומע את מחשבותיו.
בוקר אחד, עת התענג יעקב על השקט, תוך כדי שהוא עסוק בתיקון שעון שחמט אשר משום מה נתן תמיד פור לשחקן הלבן, נכנס לחנות שמואל קרשנברג ובנו הקטן.
"שלום עליך מר גרשטיין" אמר שמואל
"שלום שלום, שמואל. מה מעשיך כאן בחנותי בשעות הבוקר המוקדמות?"
שמואל סיפר ליעקב שהוא בדרכו לשיעור אצל הרב. "הילד" כך אמר שמואל "חולה, ואינו יכול ללכת לחיידר כיוון שהמלמד פוחד שידביק את שאר התלמידים"
"אל דאגה" ענה יעקב "שתי טיפות מי איקליפטוס והמחלה הייתה כלא הייתה".
שמואל הביט ביעקב כמנסה לומר דבר מה, ויעקב החל לחשוש שאינו בא אליו ע"מ לקבל עצות רפואיות.
"לאאא מר קרשנברג, זה אינו בא בחשבון, מניין נדמה כי יש לי זמן להשגיח אחר ילדים קטנים?"
"להשגיח?" אמר שמואל כמעט נעלב "להשגיח? מה פתאום להשגיח. בקושי תרגיש שהילד פה. הוא יישב פה על הכיסא, ילמד את שיעורי הבית שלו ולא יוציא אפילו ציוץ" אמר בעודו מציב את בנו, בכיסא הפינתי, כפסל תפאורה כך שישתלב בצורה ההרמונית ביותר בחדר. "תוך שעתיים שלוש אני בחזרה"
"ומה אם…"
"אלפי תודות מר גרשטיין, אינך יודע עד כמה אתה עוזר לי" אמר שמואל ועזב את פתח החנות, משאיר את יעקב המסכן עם לשונו בחוץ.
כשיצא שמואל מהחנות התיישב הילד ופתח את ספר הלימוד שלו. שוב חזר השקט אל מחוזות השעניה כיאה לשעה שבע בבוקר. יעקב החל משתעשע ברעיון שאבי הילד אכן דבר אמת, שאולי הילד אינו חייב להיות טרחה רבה כל כך. אולם מחשבה זו אף לא הספיקה להסתיים טרם הניח הילד את ספרו באנחה כבדה
"מה אתה עושה?"
"מתקן"
"מה?"
"שעון. זוהי חנות שעונים. אני שען"
"אני חיימק'ה"
"אני עסוק"
חיימק'ה הבין שיעקב אינו מעוניין בשיחה וניסה לשוב אל ספרו. אולם חיימק'ה ניחן במחלה השכיחה אצל ילדים, מחלה אשר אינה מאפשרת להם להתרכז בספר כה עבה כאשר לצידם יושב איש כה זר ועוסק במשהו כה מוזר.
בשקט בשקט, מבלי שיעקב שם לב, הניח חיימק'ה את הספר, קם מכסאו והחל מטייל בחדר. יעקב חזר להיות עסוק בתיקון שעון השחמט. הוא חזר להתבודד עם מחשבותיו ולא שם לב שהילד כבר ניצב לידו. כאשר הרים אפו ע"מ לקחת איזה כלי תיקון, פגשו עיניו בפניו הקרובות של הילד, ומרוב בהלה פלט צרחה קטנה ותוך כדי כמעט שהפיל את השעון שבידו.
"מה אתה עושה?" צעק יעקב
"כלום. אני רק מסתכל"
"לעולם אל תעשה זאת. לעולם אל תבוא לי מאחור ותבהיל אותי כך"
"אבל לא באתי מאחור, באתי מלפנים, אתה פשוט לא שמת לב"
"זה מכיוון שאין לי זמן לשים לב לילדים קטנים. אתה רואה את השעון הזה? האיש שמסר אותו אמור לבוא היום בשתיים בצהריים. ואם הוא לא יהי'ה מוכן מי ישלם לי עליו? אבא?"
"לא נראה לי" ענה חיימק'ה "זה שעון די מכוער, לאבי אין צורך בשעון מכוער שכזה"
"השעון מכוער אה? ומה אתה? יפה?"
חיימק'ה לקח כמה דקות כדי לעכל את המחמאה ולחשוב על תשובה "אתה לא אוהב ילדים, נכון?"
"אני מאוד אוהב ילדים. ילדים שקטים, ילדים מחונכים. ילדים שיושבים בדיוק היכן שהאבות שלהם הניחו אותם וקוראים"
"הספר משעמם"
"אם אינך רוצה לגדול להיות בור אני מציע לך לקרוא גם דברים משעממים"
"אני בכלל לא רוצה להיות בור, אני רוצה להיות כבאי"
יעקב החל לאבד סבלנות
"מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול?"
"לבד"
"אבל לבד כל כך משעמם, כל כך שקט"
"בדיוק כך"
"אני לא יודע, לא נראה לי שתהנה להיות לבד" אמר חיימק'ה בעודו מתיישב על הכיסא לצד יעקב ועל פניו נפרשה ארשת של חשיבות רבה "אמא אומרת שאנשים צריכים אנשים. מה עם ילדים? יש לך ילדים?"
פניו של יעקב עברו מעצבנות לכעס. איזה מן ילד חצוף, חשב לעצמו, מה הוא בכלל יודע על העולם שהוא מדבר איתו על ילדים.
לי יש שישה אחים. הם כל היום מרביצים לי. אמא אומרת שזה יעבור להם. בכלל, אמא אומרת…"
"לא מעניין אותי מה אמא אומרת, הבנת ילד?!" התפרצותו של יעקב תפסה את חיימק'ה בהפתעה כה גדולה שהוא כמעט נפל אחור מכסאו.
יעקב הפחיד את הילד הרחק בחזרה אל הכסא הפינתי. הילד שב אל לימודיו אולם זאת רק לכמה דקות. ברגע שיעקב שוב חזר להתרכז בשעונו שוב קם הילד והחל לטייל בחנות. הוא כה התפעל מן השעונים המשונים שלא נתן דעתו על רגלו אשר נתקלה בכיסא עליו עמד שעון השחמט הרמאי. השעון ניתץ על הרצפה בקול רעם גדול ועיניהם של הילד ויעקב השחירו.
יעקב צעק וגידף תוך כדי שהוא אוסף את השברים. חיימק'ה הציע לעזור אך יעקב גרש אותו ואמר לו שאם עוד פעם אחת יזוז מן הכיסא הוא יתלה אותו לצד השעון הגדול שבקיר.
לאחר כחצי שעה סיים יעקב לאסוף את השברים. הוא לא ידע מה לעשות. מה יגיד למר גוטנברג? כיצד יפצהו? הוא הביט בשעון הגדול שבקיר: עשרה לשמונה. שש שעות עד השעה שתיים. אפילו לא חצי מהזמן שייקח לו לנסות לתקן את השעון מחדש. מניין ישיג זמן? לעומת זאת, עשרה לשמונה הינה עוד יותר משעה עד שאמור אבי הפרא לשוב, ומכיוון זה של השעון הזמן היה נראה די והותר. תוך כדי שהביט בשעון הקיר הגדול, הבחין יעקב בפירור לכלוך שעל מכסה הזכוכית שלו. יעקב, שתמיד שמר על שעוניו כילדיו (זאת כמובן לו היו לו ילדים) מיד לקח סולם ומטלית וטיפס אל עבר שעון הקיר. הוא ניקה את הלכלוך וסגר את מכסה הזכוכית. הוא המשיך לעמוד שם על הסולם. אולי מלמעלה צרותיו תיראנה לו קטנות יותר. חיימק'ה אכן נראה קטן יותר כילד אך כצרה נראה גודלו אותו דבר. יעקב לא ידע אם הוא אכן לומד אבל עיניו היו נתונות בספר. הוא חייך לעצמו מעצם המחשבה שהצליח כל כך להפחיד את הילד עד שאינו מעיז יותר להרים עיניו מן הספר. הוא חזר להביט בשעון. מה היה רוצה? עוד זמן או פחות? עוד זמן ע"מ לתקן את השעון או פחות זמן עם פרא האדם? עודנו יעקב משתעשע עם מחשבותיו ועם מחוגי השעון קדימה ואחורה והנה הוא שומע קריאה כה רמה עד כי כמעט נפל מן הסולם:
"אבא!"
בפתח החנות עמד שמואל וקיבל לידיו את בנו הקטן. יעקב המופתע לא היה יכול להסתיר את תחושת ההקלה שלו.
"ברוך שובך רב' שמואל! מה קרה? השיעור לא היה מעניין היום?"
"מדוע אתה אומר זאת?"
"אמרת שעתיים שלוש, השעה רק שמונה"
"מר גרשטיין, השעה תשע"
"מה?" שאל יעקב בפליאה.
"הינה הבט" אמר שמואל והחווה אל שעון הקיר הגדול.
"לאא" אמר יעקב וצחק "זה אני רק השתעשעתי איתו מעט, הוא אינו מכוון. הנה הבט בשעון הזה" אמר יעקב והחווה לעבר שעון השולחן המרובע. גם בשעון הזה השעה הייתה תשע בבוקר. תחילה טען יעקב שככל הנראה גם בזה השעון נפל שיבוש אולם משהראה לו שמואל שגם בשעון היד שלו, וכן גם בכל שאר השעונים שבחנות, הייתה השעה תשע, ולמעשה כבר תשע ושתי דקות, נעלם יעקב דום ולא ידע מה לומר.
"בכל אופן תודה ששמרת על חיימק'ה, אני בטוח שהוא לא עשה בעיות. נכון חיימק'ה?" אמר האב "נכון שהיית ילד טוב? נכון שהיה כיף עם דוד יעקב?"
הכינוי צרם ליעקב, ועוד יותר צרמה לו המחשבה שמא ייתכן, אף על פי שאין זה סביר, שאכן הילד נהנה בחנות ואולי אף ירצה לשוב.
שמואל שב והודה ליעקב והלך עם הילד מן החנות. יעקב עמד בפתח החנות כשהוא מנופף להם לשלום בחיוך ומברכם ב'רק בריאות'.
הייתכן? חשב יעקב לעצמו, הייתכן ששעה פרחה לו? הייתכן שלמרות שחשב, שלא עמד על הסולם השקט, והרהר לו, יותר מעשר דקות הייתה זו למעשה שעה שלימה? הדבר הרגיש לו מוזר אך הוא לא התעכב על כך. אין דבר יותר אמין משעוניו של יעקב. הם ימשיכו ללכת גם כשכל העולם כבר יעצור.
יום עבר והנה שוב בוקר. והנה שוב יעקב נמצא בחנותו, מתענג על השקט של שעות הבוקר המוקדמות, מנסה לתקן את שעון השחמט, אשר באדיבותו, מר גוטנברג, הסכים לאסוף ביום שלם של איחור. והנה שוב אותו מחזה: שמואל ובנו הקטן ניצבים בפתח החנות ושמואל מברך את יעקב ברכת שלום לכאורה תמימה.
"מה קרה רב' שמואל? גם היום אין בית ספר?"
"אל תשאל"
יעקב אכן קיווה שיוכל לקחת את השאלה בחזרה.
"עליי לבקש ממך טובה נוספת"
"ומה עם טיפות האיקליפטוס?"
"לא עזרו"
יעקב ניסה למחות, להתחמק, אבל בכל זאת, שמואל הוא חבר ותיק ואף קרוב אצל הרב, לא כדאי לשרוף קשרים רק בגלל עוד שעתיים עם פרא האדם. בלית ברירה לקח יעקב את הילד ושלח את האב לדרכו.
"אתה רואה את זה?" שאל יעקב בעודו אוחז בחוט מיוחד לתיקון שעונים
"מה זה?"
"זה חבל חשמלי שאיתו קושרים אסירים בבית הכלא. פעם אחת, לא יותר, רק פעם אחת עליך לזוז מן הכיסא ותוכל לחוש את מגע החבל סביב גופך" חיימק'ה בלע את רוקו ורץ אל הכיסא.
שעה שלימה ישב הילד בלי להוציא הגה. לאחר שעה נכנס מר גוטנברג אל החנות.
"אין לי הרבה זמן, עליי לרוץ לעבודה. רק באתי לדרוש בשלום השעון"
"הסר דאגה מליבך" אמר יעקב "עוד היום יחזור השעון להיות שופט ראוי בין שחקני השחמט".
כבר היה מר גוטנברט עם רגל אחת מחוץ לחנות כאשר שמע לחישה צורמת: "שעון השחמט? זה לא השעון שנשבר אתמול לאלף אלפי חתיכות?" מר גוטנברט שב אחור.
עשר דקות לקחו ליעקב לשכנע את מר גוטנברג שדבר לא אירע לשעונו היקר מעולם ושהילד שוטה ואוהב להליץ הלצות על מבוגרים.
יעקב הביט בילד בפנים אדומות. מה יעשה לו? יכה אותו? יגרש אותו? לו רק יכול היה קצת ללמד אותו לקח, קצת לחנך אותו… אבל הילד אינו שלו ואין זה מתפקידו להבדיל לו בין טוב ורע, בין מותר לאסור, בין שקר לבן ואמת שחורה. הוא נזכר בנס שאירע לו אתמול, שם למעלה על הסולם לצד השעון הגדול. אולי באמת נס היה זה? אולי באמת כח פלא? האם ייתכן שאם יעשה את אותו הדבר היום יישנה הדבר ויחזור על עצמו? יעקב לא האמין אך בלנסות לא יהיה נזק. הוא לקח את הסולם, קרב אל השעון, פתח את מכסה הזכוכית ובעדינות רבה הזיז את מחוגי השעון קדימה.
"שלום עליכם" נשמעה קריאה מאחור.
לא ייתכן, לא אפשרי, האם זה כך? האם הזיז יעקב את הזמן לפנים. הוא הסתובב וראה את שמואל בפתח הדלת. הוא ירד מן הסולם והביט בשעונים שבחנות. לא פחות ולא יותר: תשע, תשע אפס אפס, בכל שעון ושעון בלי יוצא מן הכלל.
שמואל שוב הודה לו והבטיח לו שזו הפעם האחרונה "אם השפעת הזו לא תלך מעצמה אבריח אותה בכוח" אמר האב ולחץ את ידו של יעקב.
לאחר שיצאו, יצא יעקב את החנות והלך כמה מטרים לעבר הכביש הראשי. שם הוא עצר אישה צעירה ושאל אותה מה השעה. "תשע וחמש דקות. הנה" היא אמרה "אתה יכול אפילו לבדוק בשעונך שלך" אמרה האישה בצחוק של לעג לאיש זקן ושכחן.
הייתכן?
שוב בוקר, שוב יעקב מקדים את הציפורים ושוב הנה, שמואל ובנו עומדים בפתח החנות.
"הרופא אומר שאלו כבר רק השאריות" הסביר שמואל ופניו ממש בוכות מתחנונים "עד מחר לא יהיה זכר, ואם כן יביא את כספינו בחזרה"
"ובכסף יקנה חינוך לילד?" מלמל יעקב לעצמו אך בקול רם מספיק כדי שישמע האב.
שמואל לא חיכה לתשובה, רק זרק כמה מטבעות בידו של יעקב וברח טרם יוכל למחות.
גם הילד לא חיכה, המחשבה על חוט האסירים השליכה אותו היישר אל הכיסא בשקט ובחיוך. 'יפה מאוד' חשב יעקב לעצמו 'אולי הפעם זה לא יהיה נורא כל כך, אולי משהו בחינוך שלי כן מחלחל פנימה'. יעקב ניסה לאחוז בתקווה זו בעודו שב למלאכתו. אך אוי ואבוי לתמים שכמותו, כי הנה הילד, אפילו ללא רצונו, מניח את הספר, בודק שעיניו של יעקב נתונות במלאכה, ויוצא לחקור את החנות המופלאה. והנה תופס את עיניו השעון הגדול, השעון שעל הקיר. הסולם עוד ניצב שם מאתמול. הילד יודע שאסור, מנסה להתאפק אך אינו יכול. מטפס על הסולם, נוגע בשעון, יעקב אפילו עדיין לא הרים מבט. הילד פותח את מכסה הזכוכית אולם אבוי, לרגע אחד מאבד את שיוו משקלו ונופל ארצה ולוקח עימו את שעון הקיר.
רעש איום, אלפי זכוכיות מתנפצות. עיניו של יעקב לא יודעות איך לאכול את המחזה. את כל השעונים שייקח הפרא, את כולם רק לא זה. הוא לא צועק על הילד ולא מתעצבן, הוא רק פוסע לאט ובזהירות אל עבר השעון, לראות מה הנזק ואם יש תקווה. הילד פותח את פיו להוציא הגה אבל זה כבר לא ישנה. יעקב מביט בו ולא חושב פעמיים. הוא מושבו על הכסא, פותח את החוט ומלפף אותו פעם ועוד פעם סביב חיימק'ה. הוא קושר קשר חזק במיוחד ואף מוסיף ואומר "זהו אינו חוט רגיל. הוא יעביר לך זרם חשמלי חזק וכואב מנשוא אם תוציא מילה מפיך" הילד רוצה למחות על העוול אך ברגע שפותח את פיו מסמן לו יעקב שיחשוב פעמיים ואכן הילד מתחרט, שותק ושומט את ראשו.
הוא חייב לתקן את השעון, הוא חייב! הילד לא יכול להישאר כאן אפילו לא דקה. הוא קללה, קללה מיוחדת שירדה לו מן השמיים. הוא עוד לא ידע מדוע אבל הוא יבין, אבל קודם עליו לתקן את השעון, להריץ את הזמן קדימה ולהיפתר מהילד.
הוא החל לאסוף את החלקים. המוני חלקים, כה קטנים. ברזלים שונים ומשונים. לאחר שאסף התיישב והחל במלאכת התיקון. חיימק'ה הביט בו. לא אמר מילה, רק הביט. לאחר כמה דקות הפסיק יעקב את התיקון ונראה כמחפש דבר מה: "איפה זה יכול להיות?" מלמל לעצמו. הוא שוב ירד על הברכיים ובידו הקופסא אליה אסף את כל חלקי המתכת הקטנים. "אספתי את כולם, איפה זה יכול להיות?"
חיימק'ה נשך את שפתיו, אסור היה לו לדבר, אסור היה לו לזוז. הוא ידע שאם יוציא מילה ודאי ימות, גופו הקטן לא יעמוד בזרם החשמלי. אבל יעקב הזקן נראה כה נואש, כה מסכן. חיימק'ה ראה עד כמה חשוב לו השעון. הוא לא ידע מדוע אבל הוא ידע שהוא חשוב. אין ברירה, הוא יקריב את חייו עבור השען הזקן. באומץ לב ובקול חרישי לחש חיימק'ה "מתחן לארון". יעקב הסתובב וראה את חיימק'ה יושב כולו מכווץ ממתין לגורלו המר. הוא חייך. הילד חיכה וחיכה בעיניים מכווצות ושפתיים נשוכות אך הזרם בושש לבוא. יעקב הביט מתחת לארון ומצא את החלק הכסוף והמשונן שחיפש. הוא לא יוכל להוציאו משם, ידיו גסות. הוא ניגש אל חיימק'ה והתירו.
"מדוע החבל אינו עובד?"
"כנראה תקלה" אמר יעקב ושוב חיוך נסוב על פניו "אני אתקן את החבל ואתה לך תוציא את החלק". חיימק'ה הכניס את ידיו הקטנות מתחת לארון הארוך והכבד והוציא את החלק הכסוף.
חיימק'ה הביא ליעקב את החלק והתיישב על הכיסא כשהוא מכווץ את גופו ומצמיד ידיו, מוכן להיקשר בשנית. יעקב לא יכול היה שלא לצחוק מן המחזה: ילד פתי ופחדן מקבל על עצמו את הגזרה ומקריב עצמו לעולה. גם לא היתה לו סבלנות לשוב ולכרוך את החבל. אז הוא השליך את החבל ואמר "אה עזוב… פשוט שב. שב בשקט ואל תפריע"
"כן המפקד" צווח הילד והצדיע.
יעקב לא אהב את המחווה, הוא נתן בחיימק'ה מבט עקום וזה מייד הוריד את ידו. זהו. שקט. יעקב התיישב על הכיסא בשקט ובעדינות כאשר עינו כל הזמן נתונה בחיימק'ה, משל היה אוחז בפיו של הילד במבטו, וחשש שאם יעזוב יפתח שוב הפה. הילד שתק. יעקב הוריד את המבט. הוא עבד. דקה, ועוד דקה, ועוד שתיים. נראה שאכן קרה הנס, נראה שאכ…
"למה כל כך חשוך פה?"
יעקב סובב ראשו באיטיות צורמת "מה?"
"עבודה מרובה בחושך מאמצת מדי את העיניים"
"העיניים שלי כבר רגילות"
"האור פה נורא חלש"
"ככה זה, זה האור"
"למה אתה לא משתמש בפנס?"
"ומי יחזיק את הפנס? אתה?"
"כן"
"אתה רוצה להחזיק את הפנס?" אמר יעקב בעודו מנסה להבין את משמעות הדברים היוצאים מפיו
"כן"
"אתה יודע להחזיק פנס?"
"מדוע לא?"
יעקב חשב כמה שניות.
"אבל אתה לא תוציא הגה נכון?"
הילד סימן בידיו כאילו היה רוכס את שפתיו ברוכסן ומשליך את המפתח.
יעקב נאנח "נו שוין, כמה קשה זה כבר יכול להיות" הוא קם וניגש לארגז הכלים שלו, הוציא משם פנס גדול ושחור ונתן אותו לחיימק'ה. ברגע שנחת הפנס בידיו של חיימק'ה כמעט וקרס כל גופו תחת הכובד. אולם הוא החזיק את עצמו, הוא לא יראה ליעקב שהוא קטן וחלש.
"עכשיו תרים אותו ככה, גבוה" יעקב הדגים לחיימק'ה כיצד יש לאחוז בפנס. חיימק'ה מתח זרועותיו מלא האורך ועצר את נשימתו. הוא לא יעזוב את הפנס, לא כל עוד הוא חי.
לאחר כמה דקות של עבודה החל יעקב לחוש בנשימתו של חיימק'ה בעורפו "הכל בסדר שם?"
"בסדר גמור" אמר חיימק'ה בפנים אדומות.
חיימקה ניסה להסיח את דעתו. הוא הביט ביעקב המתקן את השעון.
"מה זה?"
"זה שעון. היה פעם. יתכן ויהיה שוב"
"לא, זה" אמר חיימק'ה וניסה להחוות עם ראשו לכיוון הנכון.
"זה מגנט"
"מה?"
"גנט!"
"אה. מה זה עושה?"
"זה… זה מווסט את הכוח של המשקולת"
"מה זה משקולת?"
"זה משהו כבד"
"מה זה עושה?"
"מייצר אנרגיה"
"אה" לרגע נראה הילד כמסופק. אולי זה יהיה הסוף?
יעקב חזר והרכין את ראשו.
"מה זה 'מווסט'?"
"תגיד ילד!" יעקב קם מהכיסא והפנס כמעט נפל מידו של חיימק'ה "אתה מתכוון להמשיך עם המשחק הזה עוד הרבה זמן?"
חיימק'ה אימץ את כל כוחו להישאר ישר. פיו רעד והיה ברור שרגליו עומדות ליפול. מזווית העין היה יכול יעקב להבחין במן נוזל מוזר בעינו של הילד.
"אני… אני פשוט… פשוט רק רציתי לשאול…"
"אז אל תשאל!"
הילד שתק. יעקב הביט בו מעט לראות אם נותרו לו עוד שאריות מילים. משראה שהכל יצא חזר והתיישב. זהו, עכשיו בטוח שזה נגמר, לא יתכן שנשארו לו עוד שאלות. הוא שב ולקח בידו את מנגנון השעון, הוא הרכיב את משקפיו, לקח בידיו את הפלייר וכבר כמעט תחב אותו בין שתי חתיכות מתכת כאשר היה נדמה לו ששמע משהו מכיוון הילד. הוא הסתובב.
"אמרת משהו?"
"לא אמרתי כלום"
יעקב נתן בו מבט מזהיר "אתה בטוח?"
הילד הנהן בראשו אך לא פתח את פיו.
יעקב ראה שהוא אדום בפניו. לפתע חצי חיוך עלה על שפתיו "אתה בטוח שאתה מסתדר עם זה?"
שוב הנהון.
"תביא את זה" אמר ולקח את הפנס. הילד נשאר בתנוחה דרוכה.
"תנשום ילד תנשום"
הוא הרפה את גופו והתנשם בכבדות.
"פנס לא קל"
"לא נורא" הוא המשיך להתנשם. יעקב עמד לחזור למלאכתו אך הילד שאל "מדוע אתה לא אוהב שאלות?"
הווריד במוחו של יעקב חזר להמתח.
"כי שאלות מרגיזות אותי"
"אבל איך אלמד אם לא אשאל?"
יעקב הסתובב אל חיימק'ה. הווריד עדיין מתוח. הוא הביט בילד מחפש תשובה שתשתיק אותו. לבסוף, משלא מצא, התיאש והרפה את גופו באנחה "אתה לא יכול ללמוד" אמר תוך כדי שהוא מסתובב חזרה אל השעון.
חיימק'ה סידר את חולצתו וניסה להחזיר לעצמו את בטחונו "מדוע?"
"מפני שאתה ילד. ילד קטן"
"אז מה?"
"אז לילדים קטנים יש מוח קטן, ומוח קטן אינו יכול לתפוס דברים גדולים"
"דווקא ראיתי שעונים גדולים מזה בעבר. פעם אחת הייתי אצל סבתא ו…"
"האמן לי ילד, אני יודע על מה אני מדבר, זה מאוד מסובך ללמוד שענות ואינך יכול"
"מניין לך"
"מכיוון שגם אני לא יכולתי כשהייתי בגילך" יעקב לא הבין מדוע אמר את הדברים הללו, הוא לא התכוון לומר אותם, לא היה להם שום קשר. מה הקשר איך הוא היה כשהיה בגילו? הוא פשוט לא רצה להסביר לילד, פשוט לא רצה וזהו.
"היית טיפש?"
"לא" אמר יעקב וכיווץ את עינו לכיוון הילד "לא הייתי טיפש. דווקא הייתי חכם מאוד"
"אז מדוע לא יכולת ללמוד?"
"מכיוון… מכיוון שאבי לא הסכים ללמד אותי"
"מדוע? הוא רצה לשמור את זה בסוד?"
"לא. הוא לא רצה לשמור את זה בסוד. הוא פשוט… הוא פשוט אמר שזה בזבוז זמן"
"בזבוז זמן? מדוע?"
"אני לא יודע מדוע" יעקב כבר החל לאבד את סבלנותו לחלוטין, ידיו רעדו וחלקי השעון הקטנים כל הזמן נפלו מהם "אולי… אולי מפני שהחנות הייתה עמוסה כל הזמן ולא היה לו זמן להתעסק עם ילד קטן. הייתה לו מספיק עבודה על הראש גם כך"
"אבל לו היית יודע את המקצוע היית יכול לעזור לו"
יעקב נאנח "כן. גם אני חשבתי כך"
"ובכלל, זה לא נראה כה קשה. אני כבר רואה אותך עושה זאת שלושה ימים. אתה בסך הכל שם את העיגולים האלה עם השפיצים אחד ליד השני…"
"גלגלי שיניים"
"מה?"
"לעיגולים עם השפיצים קוראים גלגלי שיניים"
"איזה שם מצחיק"
"מה כל כך מצחיק בו?"
"מה? לגלגל יש שיניים?"
"לא, לגלגל אין שיניים" יעקב ניסה לחכות את הטון המגחך של חיימק'ה "הזיזים הללו, הבליטות הקטנות מסביבו, נקראות שיניים"
"למה?"
"כי הם דומים לשיניים"
חיימק'ה מצמץ בעיניו והביט בגלגל. יעקב לא הבין מה הוא מנסה לעשות, אבל משום מה העניין עצבן אותו
"הנה רואה?" הוא לקח את גלגל השיניים ואחז בו קרוב קרוב מול עיניו של חיימק'ה "בעזרת הזיזים הגלגל מסתובב רק מקום אחד בכל סיבוב. המשקולת יורדת למטה ומאיצה, אולם הזיזים מונעים מן הגלגל לעשות סיבוב שלם ומווסטים את תזוזתו לתזוזות קטנות ומדודות בכל פעם. זה הכל. הבנת?"
"כן"
"יופי"
"למה?"
"למה מה?"
"למה זה עושה את כל מה שאמרת"
יעקב חייך חיוך מיואש "כדי שמחוג השניות יוכל למדוד בדיוק שישים שניות. ואז לאחר שישים פעם, זז מחוג הדקות"
"זה?"
"היזהר!" יעקב עצר מבעד חיימק'ה שקרב את ידו במהירות אל חלקי השעון, אולם משבלם הילד את התלהבותו, הרשה לו יעקב לגעת במחוג בעדינות "כן, זה. זהו מחוג הדקות. הוא מורכב על גלגל השיניים הגדול. הנה כך" הילד הביט בדריכות ויעקב הלביש בזהירות את חור מחוג הדקות על הוו של גלגל השיניים. "עכשיו משוך במשקולת. בעדינות!"
חיימק'ה היסס אולם לבסוף ניגש בזהירות בזהירות ונתן דחיפה קלה למשקולת הגדולה כלפי הרצפה. עיניו נפקחו מלוא חוריהם כאשר תנופת המשקולת גרמה לגלגל השיניים הקטן לזוז, ואיתו להזיז גם את גלגל השינים הגדול. הם זזו בקצב אחיד ובמהירות מדודה, ממש כמו שעון.
"אז ככה עובד שעון?" אמר חיימק'ה, עיניו עדיין נוצצות
"לא, לא כך. בשעון אמיתי אין איש שמזיז את המשקולת. אבל זה העיקרון הבסיסי"
"ומה עוד?"
"עוד? אין עוד. זהו. זה מה שהמוח שלך מסוגל לקלוט. אנחנו לא רוצים שהשכל שלך יעבור על גדותיו וינזול מהמוח, נכון?" יעקב הפנה את השאלה לחיימק'ה בחיוך מטופש וקול תינוקי. חיימק'ה הביט בו מעט. יעקב לא היה בטוח אם הוא חושב מה לענות או שהוא מבין שהבדיחה על חשבונו. חיימק'ה המשיך להרהר, כנראה רצה למצוא תשובה ממש טובה.
עוד הילד חושב, והנה דמותו של שמואל מתחילה לצוץ מבעד לחלון. יעקב, מתוך הרגל, נתן מבטו מעלה למקום בו היה תמיד תלוי שעון הקיר. משהבין שאיננו שם, הביט על השולחן. השעון עודנו עומד, לא זז. יעקב הביט אל שאר השעונים בחנות, כולם מרו על השעה 9:00. לפתע חש בהלה. הוא לא ידע מדוע. הוא חש שמשהו לא בסדר אך לא ידע מה. אמנם הוא תכנן לתקן את השעון טרם יגיע אבי הילד, ואמנם הילד כל הזמן הפריע ועיקב אותו, אבל מה זה משנה? הרי כל הסיבה שבגללה היה השעון חשוב כל כך הייתה כדי להוציא את הילד החוצה. והנה הילד כבר עם רגל אחת בחוץ ומשהו בבטנו של יעקב חש שלא כשורה.
הוא היה ממשיך לנסות להבין את העניין אך שמואל התקדם במלוא המרץ וכבר היה למרגלות המדרגות.
"ילד, ילד בוא הנה!"
"מה?"
"אתה רואה את המברג הזה שם?"
"את המה?"
"את המברג את המבר…" אוי איזה ילד בור ועם הארץ "את הכלי הארוך הזה שם עם הידית הצהובה"
"אהה כן"
"הבא לי אותו"
חיימק'ה ניגש לשולחן ויעקב ניצל את השניות לבדו. בשיא המהירות ללא גינונים מיוחדים, ללא בדיקות תקינות ויופי, ללא הרכבת מכסה הזכוכית וכיסוי העץ, תיקן יעקב את מנגנון שעון הקיר, אך ורק את המנגנון. אפילו המחוגים לא היו מורכבים. וכך, שניות אחדות לפני שנכנס שמואל לחנות, הזיז יעקב את גלגל השיניים, זה האחראי על מחוג השעות, אולם הפעם קדימה.
"הנה" אמר חיימק'ה בעוד אוחז במברג. יעקב הביט סביבו. הוא רצה לדעת אם דבר מה השתנה. הוא קם מהכיסא ויצא את פתח הדלת. שמואל לא היה שם. הוא חיפש אותו אך לא היה זכר. הוא הסתובב והביט בשעונים. כולם, אחד אחד עד האחרון, כולם הורו על השעה 8:00. יעקב נשאר עומד לכמה שניות. זו הייתה הפעם השלישית שקרה הנס, אולם הפעם התחושה הייתה מוזרה יותר. כיוון שהפעם לא רק דרכי הטבע פעלו בצורה מוזרה ובלתי שגרתית, אלא גם דרכיו שלו עצמו.
"מה קרה?"
יעקב ניתק ממחשבותיו "מה? אה כלום כלום. תודה רבה על המברג".
יעקב חזר אל השולחן והתיישב אל הכיסא. הוא שב והרכיב את משקפיו ועמד לשוב למלאכת תיקון השעון. חיימק'ה החל לפסוע מן השולחן בחזרה למקומו.
"לאן אתה הולך?"
"אה? אני?"
"אמרת שאתה רוצה ללמוד לא?"
על פניו של חיימק'ה נפרש חיוך כה רחב עד שנדמה היה לרגע כי כל פרצופו אינו אלא פה ושיניים.
יעקב הושיב את חיימק'ה לצידו והמשיך לתקן את השעון תוך כדי שהוא מקריין את מעשיו בקפידה. חיימק'ה, כך הסתבר, באמת לא היה טיפש. שאלותיו היו ברורות וענייניות והדברים נתפסו הייטב במוחו. ואלו שלא נתפסו אחר הפעם הראשונה, שב יעקב והסבירם שוב. בפעם השנייה ואף בפעם השלישית.
אך למרות שחיימק'ה היה ילד ותלמיד טוב, מלאכת ההוראה לא הייתה קלה וארכה זמן רב. ומדי פעם בפעם היה לפתע נצטרך יעקב לאיזשהו כלי, אשר לגמרי במקרה היה מונח על השולחן בצידה האחר של החנות. וכאשר שב חיימק'ה עם הכלי, שוב הורה שעון הקיר על השעה שמונה.
בוקר אחד, עת התענג יעקב על השקט, תוך כדי שהוא עסוק בתיקון שעון שחמט אשר משום מה נתן תמיד פור לשחקן הלבן, נכנס לחנות שמואל קרשנברג ובנו הקטן.
"שלום עליך מר גרשטיין" אמר שמואל
"שלום שלום, שמואל. מה מעשיך כאן בחנותי בשעות הבוקר המוקדמות?"
שמואל סיפר ליעקב שהוא בדרכו לשיעור אצל הרב. "הילד" כך אמר שמואל "חולה, ואינו יכול ללכת לחיידר כיוון שהמלמד פוחד שידביק את שאר התלמידים"
"אל דאגה" ענה יעקב "שתי טיפות מי איקליפטוס והמחלה הייתה כלא הייתה".
שמואל הביט ביעקב כמנסה לומר דבר מה, ויעקב החל לחשוש שאינו בא אליו ע"מ לקבל עצות רפואיות.
"לאאא מר קרשנברג, זה אינו בא בחשבון, מניין נדמה כי יש לי זמן להשגיח אחר ילדים קטנים?"
"להשגיח?" אמר שמואל כמעט נעלב "להשגיח? מה פתאום להשגיח. בקושי תרגיש שהילד פה. הוא יישב פה על הכיסא, ילמד את שיעורי הבית שלו ולא יוציא אפילו ציוץ" אמר בעודו מציב את בנו, בכיסא הפינתי, כפסל תפאורה כך שישתלב בצורה ההרמונית ביותר בחדר. "תוך שעתיים שלוש אני בחזרה"
"ומה אם…"
"אלפי תודות מר גרשטיין, אינך יודע עד כמה אתה עוזר לי" אמר שמואל ועזב את פתח החנות, משאיר את יעקב המסכן עם לשונו בחוץ.
כשיצא שמואל מהחנות התיישב הילד ופתח את ספר הלימוד שלו. שוב חזר השקט אל מחוזות השעניה כיאה לשעה שבע בבוקר. יעקב החל משתעשע ברעיון שאבי הילד אכן דבר אמת, שאולי הילד אינו חייב להיות טרחה רבה כל כך. אולם מחשבה זו אף לא הספיקה להסתיים טרם הניח הילד את ספרו באנחה כבדה
"מה אתה עושה?"
"מתקן"
"מה?"
"שעון. זוהי חנות שעונים. אני שען"
"אני חיימק'ה"
"אני עסוק"
חיימק'ה הבין שיעקב אינו מעוניין בשיחה וניסה לשוב אל ספרו. אולם חיימק'ה ניחן במחלה השכיחה אצל ילדים, מחלה אשר אינה מאפשרת להם להתרכז בספר כה עבה כאשר לצידם יושב איש כה זר ועוסק במשהו כה מוזר.
בשקט בשקט, מבלי שיעקב שם לב, הניח חיימק'ה את הספר, קם מכסאו והחל מטייל בחדר. יעקב חזר להיות עסוק בתיקון שעון השחמט. הוא חזר להתבודד עם מחשבותיו ולא שם לב שהילד כבר ניצב לידו. כאשר הרים אפו ע"מ לקחת איזה כלי תיקון, פגשו עיניו בפניו הקרובות של הילד, ומרוב בהלה פלט צרחה קטנה ותוך כדי כמעט שהפיל את השעון שבידו.
"מה אתה עושה?" צעק יעקב
"כלום. אני רק מסתכל"
"לעולם אל תעשה זאת. לעולם אל תבוא לי מאחור ותבהיל אותי כך"
"אבל לא באתי מאחור, באתי מלפנים, אתה פשוט לא שמת לב"
"זה מכיוון שאין לי זמן לשים לב לילדים קטנים. אתה רואה את השעון הזה? האיש שמסר אותו אמור לבוא היום בשתיים בצהריים. ואם הוא לא יהי'ה מוכן מי ישלם לי עליו? אבא?"
"לא נראה לי" ענה חיימק'ה "זה שעון די מכוער, לאבי אין צורך בשעון מכוער שכזה"
"השעון מכוער אה? ומה אתה? יפה?"
חיימק'ה לקח כמה דקות כדי לעכל את המחמאה ולחשוב על תשובה "אתה לא אוהב ילדים, נכון?"
"אני מאוד אוהב ילדים. ילדים שקטים, ילדים מחונכים. ילדים שיושבים בדיוק היכן שהאבות שלהם הניחו אותם וקוראים"
"הספר משעמם"
"אם אינך רוצה לגדול להיות בור אני מציע לך לקרוא גם דברים משעממים"
"אני בכלל לא רוצה להיות בור, אני רוצה להיות כבאי"
יעקב החל לאבד סבלנות
"מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול?"
"לבד"
"אבל לבד כל כך משעמם, כל כך שקט"
"בדיוק כך"
"אני לא יודע, לא נראה לי שתהנה להיות לבד" אמר חיימק'ה בעודו מתיישב על הכיסא לצד יעקב ועל פניו נפרשה ארשת של חשיבות רבה "אמא אומרת שאנשים צריכים אנשים. מה עם ילדים? יש לך ילדים?"
פניו של יעקב עברו מעצבנות לכעס. איזה מן ילד חצוף, חשב לעצמו, מה הוא בכלל יודע על העולם שהוא מדבר איתו על ילדים.
לי יש שישה אחים. הם כל היום מרביצים לי. אמא אומרת שזה יעבור להם. בכלל, אמא אומרת…"
"לא מעניין אותי מה אמא אומרת, הבנת ילד?!" התפרצותו של יעקב תפסה את חיימק'ה בהפתעה כה גדולה שהוא כמעט נפל אחור מכסאו.
יעקב הפחיד את הילד הרחק בחזרה אל הכסא הפינתי. הילד שב אל לימודיו אולם זאת רק לכמה דקות. ברגע שיעקב שוב חזר להתרכז בשעונו שוב קם הילד והחל לטייל בחנות. הוא כה התפעל מן השעונים המשונים שלא נתן דעתו על רגלו אשר נתקלה בכיסא עליו עמד שעון השחמט הרמאי. השעון ניתץ על הרצפה בקול רעם גדול ועיניהם של הילד ויעקב השחירו.
יעקב צעק וגידף תוך כדי שהוא אוסף את השברים. חיימק'ה הציע לעזור אך יעקב גרש אותו ואמר לו שאם עוד פעם אחת יזוז מן הכיסא הוא יתלה אותו לצד השעון הגדול שבקיר.
לאחר כחצי שעה סיים יעקב לאסוף את השברים. הוא לא ידע מה לעשות. מה יגיד למר גוטנברג? כיצד יפצהו? הוא הביט בשעון הגדול שבקיר: עשרה לשמונה. שש שעות עד השעה שתיים. אפילו לא חצי מהזמן שייקח לו לנסות לתקן את השעון מחדש. מניין ישיג זמן? לעומת זאת, עשרה לשמונה הינה עוד יותר משעה עד שאמור אבי הפרא לשוב, ומכיוון זה של השעון הזמן היה נראה די והותר. תוך כדי שהביט בשעון הקיר הגדול, הבחין יעקב בפירור לכלוך שעל מכסה הזכוכית שלו. יעקב, שתמיד שמר על שעוניו כילדיו (זאת כמובן לו היו לו ילדים) מיד לקח סולם ומטלית וטיפס אל עבר שעון הקיר. הוא ניקה את הלכלוך וסגר את מכסה הזכוכית. הוא המשיך לעמוד שם על הסולם. אולי מלמעלה צרותיו תיראנה לו קטנות יותר. חיימק'ה אכן נראה קטן יותר כילד אך כצרה נראה גודלו אותו דבר. יעקב לא ידע אם הוא אכן לומד אבל עיניו היו נתונות בספר. הוא חייך לעצמו מעצם המחשבה שהצליח כל כך להפחיד את הילד עד שאינו מעיז יותר להרים עיניו מן הספר. הוא חזר להביט בשעון. מה היה רוצה? עוד זמן או פחות? עוד זמן ע"מ לתקן את השעון או פחות זמן עם פרא האדם? עודנו יעקב משתעשע עם מחשבותיו ועם מחוגי השעון קדימה ואחורה והנה הוא שומע קריאה כה רמה עד כי כמעט נפל מן הסולם:
"אבא!"
בפתח החנות עמד שמואל וקיבל לידיו את בנו הקטן. יעקב המופתע לא היה יכול להסתיר את תחושת ההקלה שלו.
"ברוך שובך רב' שמואל! מה קרה? השיעור לא היה מעניין היום?"
"מדוע אתה אומר זאת?"
"אמרת שעתיים שלוש, השעה רק שמונה"
"מר גרשטיין, השעה תשע"
"מה?" שאל יעקב בפליאה.
"הינה הבט" אמר שמואל והחווה אל שעון הקיר הגדול.
"לאא" אמר יעקב וצחק "זה אני רק השתעשעתי איתו מעט, הוא אינו מכוון. הנה הבט בשעון הזה" אמר יעקב והחווה לעבר שעון השולחן המרובע. גם בשעון הזה השעה הייתה תשע בבוקר. תחילה טען יעקב שככל הנראה גם בזה השעון נפל שיבוש אולם משהראה לו שמואל שגם בשעון היד שלו, וכן גם בכל שאר השעונים שבחנות, הייתה השעה תשע, ולמעשה כבר תשע ושתי דקות, נעלם יעקב דום ולא ידע מה לומר.
"בכל אופן תודה ששמרת על חיימק'ה, אני בטוח שהוא לא עשה בעיות. נכון חיימק'ה?" אמר האב "נכון שהיית ילד טוב? נכון שהיה כיף עם דוד יעקב?"
הכינוי צרם ליעקב, ועוד יותר צרמה לו המחשבה שמא ייתכן, אף על פי שאין זה סביר, שאכן הילד נהנה בחנות ואולי אף ירצה לשוב.
שמואל שב והודה ליעקב והלך עם הילד מן החנות. יעקב עמד בפתח החנות כשהוא מנופף להם לשלום בחיוך ומברכם ב'רק בריאות'.
הייתכן? חשב יעקב לעצמו, הייתכן ששעה פרחה לו? הייתכן שלמרות שחשב, שלא עמד על הסולם השקט, והרהר לו, יותר מעשר דקות הייתה זו למעשה שעה שלימה? הדבר הרגיש לו מוזר אך הוא לא התעכב על כך. אין דבר יותר אמין משעוניו של יעקב. הם ימשיכו ללכת גם כשכל העולם כבר יעצור.
יום עבר והנה שוב בוקר. והנה שוב יעקב נמצא בחנותו, מתענג על השקט של שעות הבוקר המוקדמות, מנסה לתקן את שעון השחמט, אשר באדיבותו, מר גוטנברג, הסכים לאסוף ביום שלם של איחור. והנה שוב אותו מחזה: שמואל ובנו הקטן ניצבים בפתח החנות ושמואל מברך את יעקב ברכת שלום לכאורה תמימה.
"מה קרה רב' שמואל? גם היום אין בית ספר?"
"אל תשאל"
יעקב אכן קיווה שיוכל לקחת את השאלה בחזרה.
"עליי לבקש ממך טובה נוספת"
"ומה עם טיפות האיקליפטוס?"
"לא עזרו"
יעקב ניסה למחות, להתחמק, אבל בכל זאת, שמואל הוא חבר ותיק ואף קרוב אצל הרב, לא כדאי לשרוף קשרים רק בגלל עוד שעתיים עם פרא האדם. בלית ברירה לקח יעקב את הילד ושלח את האב לדרכו.
"אתה רואה את זה?" שאל יעקב בעודו אוחז בחוט מיוחד לתיקון שעונים
"מה זה?"
"זה חבל חשמלי שאיתו קושרים אסירים בבית הכלא. פעם אחת, לא יותר, רק פעם אחת עליך לזוז מן הכיסא ותוכל לחוש את מגע החבל סביב גופך" חיימק'ה בלע את רוקו ורץ אל הכיסא.
שעה שלימה ישב הילד בלי להוציא הגה. לאחר שעה נכנס מר גוטנברג אל החנות.
"אין לי הרבה זמן, עליי לרוץ לעבודה. רק באתי לדרוש בשלום השעון"
"הסר דאגה מליבך" אמר יעקב "עוד היום יחזור השעון להיות שופט ראוי בין שחקני השחמט".
כבר היה מר גוטנברט עם רגל אחת מחוץ לחנות כאשר שמע לחישה צורמת: "שעון השחמט? זה לא השעון שנשבר אתמול לאלף אלפי חתיכות?" מר גוטנברט שב אחור.
עשר דקות לקחו ליעקב לשכנע את מר גוטנברג שדבר לא אירע לשעונו היקר מעולם ושהילד שוטה ואוהב להליץ הלצות על מבוגרים.
יעקב הביט בילד בפנים אדומות. מה יעשה לו? יכה אותו? יגרש אותו? לו רק יכול היה קצת ללמד אותו לקח, קצת לחנך אותו… אבל הילד אינו שלו ואין זה מתפקידו להבדיל לו בין טוב ורע, בין מותר לאסור, בין שקר לבן ואמת שחורה. הוא נזכר בנס שאירע לו אתמול, שם למעלה על הסולם לצד השעון הגדול. אולי באמת נס היה זה? אולי באמת כח פלא? האם ייתכן שאם יעשה את אותו הדבר היום יישנה הדבר ויחזור על עצמו? יעקב לא האמין אך בלנסות לא יהיה נזק. הוא לקח את הסולם, קרב אל השעון, פתח את מכסה הזכוכית ובעדינות רבה הזיז את מחוגי השעון קדימה.
"שלום עליכם" נשמעה קריאה מאחור.
לא ייתכן, לא אפשרי, האם זה כך? האם הזיז יעקב את הזמן לפנים. הוא הסתובב וראה את שמואל בפתח הדלת. הוא ירד מן הסולם והביט בשעונים שבחנות. לא פחות ולא יותר: תשע, תשע אפס אפס, בכל שעון ושעון בלי יוצא מן הכלל.
שמואל שוב הודה לו והבטיח לו שזו הפעם האחרונה "אם השפעת הזו לא תלך מעצמה אבריח אותה בכוח" אמר האב ולחץ את ידו של יעקב.
לאחר שיצאו, יצא יעקב את החנות והלך כמה מטרים לעבר הכביש הראשי. שם הוא עצר אישה צעירה ושאל אותה מה השעה. "תשע וחמש דקות. הנה" היא אמרה "אתה יכול אפילו לבדוק בשעונך שלך" אמרה האישה בצחוק של לעג לאיש זקן ושכחן.
הייתכן?
שוב בוקר, שוב יעקב מקדים את הציפורים ושוב הנה, שמואל ובנו עומדים בפתח החנות.
"הרופא אומר שאלו כבר רק השאריות" הסביר שמואל ופניו ממש בוכות מתחנונים "עד מחר לא יהיה זכר, ואם כן יביא את כספינו בחזרה"
"ובכסף יקנה חינוך לילד?" מלמל יעקב לעצמו אך בקול רם מספיק כדי שישמע האב.
שמואל לא חיכה לתשובה, רק זרק כמה מטבעות בידו של יעקב וברח טרם יוכל למחות.
גם הילד לא חיכה, המחשבה על חוט האסירים השליכה אותו היישר אל הכיסא בשקט ובחיוך. 'יפה מאוד' חשב יעקב לעצמו 'אולי הפעם זה לא יהיה נורא כל כך, אולי משהו בחינוך שלי כן מחלחל פנימה'. יעקב ניסה לאחוז בתקווה זו בעודו שב למלאכתו. אך אוי ואבוי לתמים שכמותו, כי הנה הילד, אפילו ללא רצונו, מניח את הספר, בודק שעיניו של יעקב נתונות במלאכה, ויוצא לחקור את החנות המופלאה. והנה תופס את עיניו השעון הגדול, השעון שעל הקיר. הסולם עוד ניצב שם מאתמול. הילד יודע שאסור, מנסה להתאפק אך אינו יכול. מטפס על הסולם, נוגע בשעון, יעקב אפילו עדיין לא הרים מבט. הילד פותח את מכסה הזכוכית אולם אבוי, לרגע אחד מאבד את שיוו משקלו ונופל ארצה ולוקח עימו את שעון הקיר.
רעש איום, אלפי זכוכיות מתנפצות. עיניו של יעקב לא יודעות איך לאכול את המחזה. את כל השעונים שייקח הפרא, את כולם רק לא זה. הוא לא צועק על הילד ולא מתעצבן, הוא רק פוסע לאט ובזהירות אל עבר השעון, לראות מה הנזק ואם יש תקווה. הילד פותח את פיו להוציא הגה אבל זה כבר לא ישנה. יעקב מביט בו ולא חושב פעמיים. הוא מושבו על הכסא, פותח את החוט ומלפף אותו פעם ועוד פעם סביב חיימק'ה. הוא קושר קשר חזק במיוחד ואף מוסיף ואומר "זהו אינו חוט רגיל. הוא יעביר לך זרם חשמלי חזק וכואב מנשוא אם תוציא מילה מפיך" הילד רוצה למחות על העוול אך ברגע שפותח את פיו מסמן לו יעקב שיחשוב פעמיים ואכן הילד מתחרט, שותק ושומט את ראשו.
הוא חייב לתקן את השעון, הוא חייב! הילד לא יכול להישאר כאן אפילו לא דקה. הוא קללה, קללה מיוחדת שירדה לו מן השמיים. הוא עוד לא ידע מדוע אבל הוא יבין, אבל קודם עליו לתקן את השעון, להריץ את הזמן קדימה ולהיפתר מהילד.
הוא החל לאסוף את החלקים. המוני חלקים, כה קטנים. ברזלים שונים ומשונים. לאחר שאסף התיישב והחל במלאכת התיקון. חיימק'ה הביט בו. לא אמר מילה, רק הביט. לאחר כמה דקות הפסיק יעקב את התיקון ונראה כמחפש דבר מה: "איפה זה יכול להיות?" מלמל לעצמו. הוא שוב ירד על הברכיים ובידו הקופסא אליה אסף את כל חלקי המתכת הקטנים. "אספתי את כולם, איפה זה יכול להיות?"
חיימק'ה נשך את שפתיו, אסור היה לו לדבר, אסור היה לו לזוז. הוא ידע שאם יוציא מילה ודאי ימות, גופו הקטן לא יעמוד בזרם החשמלי. אבל יעקב הזקן נראה כה נואש, כה מסכן. חיימק'ה ראה עד כמה חשוב לו השעון. הוא לא ידע מדוע אבל הוא ידע שהוא חשוב. אין ברירה, הוא יקריב את חייו עבור השען הזקן. באומץ לב ובקול חרישי לחש חיימק'ה "מתחן לארון". יעקב הסתובב וראה את חיימק'ה יושב כולו מכווץ ממתין לגורלו המר. הוא חייך. הילד חיכה וחיכה בעיניים מכווצות ושפתיים נשוכות אך הזרם בושש לבוא. יעקב הביט מתחת לארון ומצא את החלק הכסוף והמשונן שחיפש. הוא לא יוכל להוציאו משם, ידיו גסות. הוא ניגש אל חיימק'ה והתירו.
"מדוע החבל אינו עובד?"
"כנראה תקלה" אמר יעקב ושוב חיוך נסוב על פניו "אני אתקן את החבל ואתה לך תוציא את החלק". חיימק'ה הכניס את ידיו הקטנות מתחת לארון הארוך והכבד והוציא את החלק הכסוף.
חיימק'ה הביא ליעקב את החלק והתיישב על הכיסא כשהוא מכווץ את גופו ומצמיד ידיו, מוכן להיקשר בשנית. יעקב לא יכול היה שלא לצחוק מן המחזה: ילד פתי ופחדן מקבל על עצמו את הגזרה ומקריב עצמו לעולה. גם לא היתה לו סבלנות לשוב ולכרוך את החבל. אז הוא השליך את החבל ואמר "אה עזוב… פשוט שב. שב בשקט ואל תפריע"
"כן המפקד" צווח הילד והצדיע.
יעקב לא אהב את המחווה, הוא נתן בחיימק'ה מבט עקום וזה מייד הוריד את ידו. זהו. שקט. יעקב התיישב על הכיסא בשקט ובעדינות כאשר עינו כל הזמן נתונה בחיימק'ה, משל היה אוחז בפיו של הילד במבטו, וחשש שאם יעזוב יפתח שוב הפה. הילד שתק. יעקב הוריד את המבט. הוא עבד. דקה, ועוד דקה, ועוד שתיים. נראה שאכן קרה הנס, נראה שאכ…
"למה כל כך חשוך פה?"
יעקב סובב ראשו באיטיות צורמת "מה?"
"עבודה מרובה בחושך מאמצת מדי את העיניים"
"העיניים שלי כבר רגילות"
"האור פה נורא חלש"
"ככה זה, זה האור"
"למה אתה לא משתמש בפנס?"
"ומי יחזיק את הפנס? אתה?"
"כן"
"אתה רוצה להחזיק את הפנס?" אמר יעקב בעודו מנסה להבין את משמעות הדברים היוצאים מפיו
"כן"
"אתה יודע להחזיק פנס?"
"מדוע לא?"
יעקב חשב כמה שניות.
"אבל אתה לא תוציא הגה נכון?"
הילד סימן בידיו כאילו היה רוכס את שפתיו ברוכסן ומשליך את המפתח.
יעקב נאנח "נו שוין, כמה קשה זה כבר יכול להיות" הוא קם וניגש לארגז הכלים שלו, הוציא משם פנס גדול ושחור ונתן אותו לחיימק'ה. ברגע שנחת הפנס בידיו של חיימק'ה כמעט וקרס כל גופו תחת הכובד. אולם הוא החזיק את עצמו, הוא לא יראה ליעקב שהוא קטן וחלש.
"עכשיו תרים אותו ככה, גבוה" יעקב הדגים לחיימק'ה כיצד יש לאחוז בפנס. חיימק'ה מתח זרועותיו מלא האורך ועצר את נשימתו. הוא לא יעזוב את הפנס, לא כל עוד הוא חי.
לאחר כמה דקות של עבודה החל יעקב לחוש בנשימתו של חיימק'ה בעורפו "הכל בסדר שם?"
"בסדר גמור" אמר חיימק'ה בפנים אדומות.
חיימקה ניסה להסיח את דעתו. הוא הביט ביעקב המתקן את השעון.
"מה זה?"
"זה שעון. היה פעם. יתכן ויהיה שוב"
"לא, זה" אמר חיימק'ה וניסה להחוות עם ראשו לכיוון הנכון.
"זה מגנט"
"מה?"
"גנט!"
"אה. מה זה עושה?"
"זה… זה מווסט את הכוח של המשקולת"
"מה זה משקולת?"
"זה משהו כבד"
"מה זה עושה?"
"מייצר אנרגיה"
"אה" לרגע נראה הילד כמסופק. אולי זה יהיה הסוף?
יעקב חזר והרכין את ראשו.
"מה זה 'מווסט'?"
"תגיד ילד!" יעקב קם מהכיסא והפנס כמעט נפל מידו של חיימק'ה "אתה מתכוון להמשיך עם המשחק הזה עוד הרבה זמן?"
חיימק'ה אימץ את כל כוחו להישאר ישר. פיו רעד והיה ברור שרגליו עומדות ליפול. מזווית העין היה יכול יעקב להבחין במן נוזל מוזר בעינו של הילד.
"אני… אני פשוט… פשוט רק רציתי לשאול…"
"אז אל תשאל!"
הילד שתק. יעקב הביט בו מעט לראות אם נותרו לו עוד שאריות מילים. משראה שהכל יצא חזר והתיישב. זהו, עכשיו בטוח שזה נגמר, לא יתכן שנשארו לו עוד שאלות. הוא שב ולקח בידו את מנגנון השעון, הוא הרכיב את משקפיו, לקח בידיו את הפלייר וכבר כמעט תחב אותו בין שתי חתיכות מתכת כאשר היה נדמה לו ששמע משהו מכיוון הילד. הוא הסתובב.
"אמרת משהו?"
"לא אמרתי כלום"
יעקב נתן בו מבט מזהיר "אתה בטוח?"
הילד הנהן בראשו אך לא פתח את פיו.
יעקב ראה שהוא אדום בפניו. לפתע חצי חיוך עלה על שפתיו "אתה בטוח שאתה מסתדר עם זה?"
שוב הנהון.
"תביא את זה" אמר ולקח את הפנס. הילד נשאר בתנוחה דרוכה.
"תנשום ילד תנשום"
הוא הרפה את גופו והתנשם בכבדות.
"פנס לא קל"
"לא נורא" הוא המשיך להתנשם. יעקב עמד לחזור למלאכתו אך הילד שאל "מדוע אתה לא אוהב שאלות?"
הווריד במוחו של יעקב חזר להמתח.
"כי שאלות מרגיזות אותי"
"אבל איך אלמד אם לא אשאל?"
יעקב הסתובב אל חיימק'ה. הווריד עדיין מתוח. הוא הביט בילד מחפש תשובה שתשתיק אותו. לבסוף, משלא מצא, התיאש והרפה את גופו באנחה "אתה לא יכול ללמוד" אמר תוך כדי שהוא מסתובב חזרה אל השעון.
חיימק'ה סידר את חולצתו וניסה להחזיר לעצמו את בטחונו "מדוע?"
"מפני שאתה ילד. ילד קטן"
"אז מה?"
"אז לילדים קטנים יש מוח קטן, ומוח קטן אינו יכול לתפוס דברים גדולים"
"דווקא ראיתי שעונים גדולים מזה בעבר. פעם אחת הייתי אצל סבתא ו…"
"האמן לי ילד, אני יודע על מה אני מדבר, זה מאוד מסובך ללמוד שענות ואינך יכול"
"מניין לך"
"מכיוון שגם אני לא יכולתי כשהייתי בגילך" יעקב לא הבין מדוע אמר את הדברים הללו, הוא לא התכוון לומר אותם, לא היה להם שום קשר. מה הקשר איך הוא היה כשהיה בגילו? הוא פשוט לא רצה להסביר לילד, פשוט לא רצה וזהו.
"היית טיפש?"
"לא" אמר יעקב וכיווץ את עינו לכיוון הילד "לא הייתי טיפש. דווקא הייתי חכם מאוד"
"אז מדוע לא יכולת ללמוד?"
"מכיוון… מכיוון שאבי לא הסכים ללמד אותי"
"מדוע? הוא רצה לשמור את זה בסוד?"
"לא. הוא לא רצה לשמור את זה בסוד. הוא פשוט… הוא פשוט אמר שזה בזבוז זמן"
"בזבוז זמן? מדוע?"
"אני לא יודע מדוע" יעקב כבר החל לאבד את סבלנותו לחלוטין, ידיו רעדו וחלקי השעון הקטנים כל הזמן נפלו מהם "אולי… אולי מפני שהחנות הייתה עמוסה כל הזמן ולא היה לו זמן להתעסק עם ילד קטן. הייתה לו מספיק עבודה על הראש גם כך"
"אבל לו היית יודע את המקצוע היית יכול לעזור לו"
יעקב נאנח "כן. גם אני חשבתי כך"
"ובכלל, זה לא נראה כה קשה. אני כבר רואה אותך עושה זאת שלושה ימים. אתה בסך הכל שם את העיגולים האלה עם השפיצים אחד ליד השני…"
"גלגלי שיניים"
"מה?"
"לעיגולים עם השפיצים קוראים גלגלי שיניים"
"איזה שם מצחיק"
"מה כל כך מצחיק בו?"
"מה? לגלגל יש שיניים?"
"לא, לגלגל אין שיניים" יעקב ניסה לחכות את הטון המגחך של חיימק'ה "הזיזים הללו, הבליטות הקטנות מסביבו, נקראות שיניים"
"למה?"
"כי הם דומים לשיניים"
חיימק'ה מצמץ בעיניו והביט בגלגל. יעקב לא הבין מה הוא מנסה לעשות, אבל משום מה העניין עצבן אותו
"הנה רואה?" הוא לקח את גלגל השיניים ואחז בו קרוב קרוב מול עיניו של חיימק'ה "בעזרת הזיזים הגלגל מסתובב רק מקום אחד בכל סיבוב. המשקולת יורדת למטה ומאיצה, אולם הזיזים מונעים מן הגלגל לעשות סיבוב שלם ומווסטים את תזוזתו לתזוזות קטנות ומדודות בכל פעם. זה הכל. הבנת?"
"כן"
"יופי"
"למה?"
"למה מה?"
"למה זה עושה את כל מה שאמרת"
יעקב חייך חיוך מיואש "כדי שמחוג השניות יוכל למדוד בדיוק שישים שניות. ואז לאחר שישים פעם, זז מחוג הדקות"
"זה?"
"היזהר!" יעקב עצר מבעד חיימק'ה שקרב את ידו במהירות אל חלקי השעון, אולם משבלם הילד את התלהבותו, הרשה לו יעקב לגעת במחוג בעדינות "כן, זה. זהו מחוג הדקות. הוא מורכב על גלגל השיניים הגדול. הנה כך" הילד הביט בדריכות ויעקב הלביש בזהירות את חור מחוג הדקות על הוו של גלגל השיניים. "עכשיו משוך במשקולת. בעדינות!"
חיימק'ה היסס אולם לבסוף ניגש בזהירות בזהירות ונתן דחיפה קלה למשקולת הגדולה כלפי הרצפה. עיניו נפקחו מלוא חוריהם כאשר תנופת המשקולת גרמה לגלגל השיניים הקטן לזוז, ואיתו להזיז גם את גלגל השינים הגדול. הם זזו בקצב אחיד ובמהירות מדודה, ממש כמו שעון.
"אז ככה עובד שעון?" אמר חיימק'ה, עיניו עדיין נוצצות
"לא, לא כך. בשעון אמיתי אין איש שמזיז את המשקולת. אבל זה העיקרון הבסיסי"
"ומה עוד?"
"עוד? אין עוד. זהו. זה מה שהמוח שלך מסוגל לקלוט. אנחנו לא רוצים שהשכל שלך יעבור על גדותיו וינזול מהמוח, נכון?" יעקב הפנה את השאלה לחיימק'ה בחיוך מטופש וקול תינוקי. חיימק'ה הביט בו מעט. יעקב לא היה בטוח אם הוא חושב מה לענות או שהוא מבין שהבדיחה על חשבונו. חיימק'ה המשיך להרהר, כנראה רצה למצוא תשובה ממש טובה.
עוד הילד חושב, והנה דמותו של שמואל מתחילה לצוץ מבעד לחלון. יעקב, מתוך הרגל, נתן מבטו מעלה למקום בו היה תמיד תלוי שעון הקיר. משהבין שאיננו שם, הביט על השולחן. השעון עודנו עומד, לא זז. יעקב הביט אל שאר השעונים בחנות, כולם מרו על השעה 9:00. לפתע חש בהלה. הוא לא ידע מדוע. הוא חש שמשהו לא בסדר אך לא ידע מה. אמנם הוא תכנן לתקן את השעון טרם יגיע אבי הילד, ואמנם הילד כל הזמן הפריע ועיקב אותו, אבל מה זה משנה? הרי כל הסיבה שבגללה היה השעון חשוב כל כך הייתה כדי להוציא את הילד החוצה. והנה הילד כבר עם רגל אחת בחוץ ומשהו בבטנו של יעקב חש שלא כשורה.
הוא היה ממשיך לנסות להבין את העניין אך שמואל התקדם במלוא המרץ וכבר היה למרגלות המדרגות.
"ילד, ילד בוא הנה!"
"מה?"
"אתה רואה את המברג הזה שם?"
"את המה?"
"את המברג את המבר…" אוי איזה ילד בור ועם הארץ "את הכלי הארוך הזה שם עם הידית הצהובה"
"אהה כן"
"הבא לי אותו"
חיימק'ה ניגש לשולחן ויעקב ניצל את השניות לבדו. בשיא המהירות ללא גינונים מיוחדים, ללא בדיקות תקינות ויופי, ללא הרכבת מכסה הזכוכית וכיסוי העץ, תיקן יעקב את מנגנון שעון הקיר, אך ורק את המנגנון. אפילו המחוגים לא היו מורכבים. וכך, שניות אחדות לפני שנכנס שמואל לחנות, הזיז יעקב את גלגל השיניים, זה האחראי על מחוג השעות, אולם הפעם קדימה.
"הנה" אמר חיימק'ה בעוד אוחז במברג. יעקב הביט סביבו. הוא רצה לדעת אם דבר מה השתנה. הוא קם מהכיסא ויצא את פתח הדלת. שמואל לא היה שם. הוא חיפש אותו אך לא היה זכר. הוא הסתובב והביט בשעונים. כולם, אחד אחד עד האחרון, כולם הורו על השעה 8:00. יעקב נשאר עומד לכמה שניות. זו הייתה הפעם השלישית שקרה הנס, אולם הפעם התחושה הייתה מוזרה יותר. כיוון שהפעם לא רק דרכי הטבע פעלו בצורה מוזרה ובלתי שגרתית, אלא גם דרכיו שלו עצמו.
"מה קרה?"
יעקב ניתק ממחשבותיו "מה? אה כלום כלום. תודה רבה על המברג".
יעקב חזר אל השולחן והתיישב אל הכיסא. הוא שב והרכיב את משקפיו ועמד לשוב למלאכת תיקון השעון. חיימק'ה החל לפסוע מן השולחן בחזרה למקומו.
"לאן אתה הולך?"
"אה? אני?"
"אמרת שאתה רוצה ללמוד לא?"
על פניו של חיימק'ה נפרש חיוך כה רחב עד שנדמה היה לרגע כי כל פרצופו אינו אלא פה ושיניים.
יעקב הושיב את חיימק'ה לצידו והמשיך לתקן את השעון תוך כדי שהוא מקריין את מעשיו בקפידה. חיימק'ה, כך הסתבר, באמת לא היה טיפש. שאלותיו היו ברורות וענייניות והדברים נתפסו הייטב במוחו. ואלו שלא נתפסו אחר הפעם הראשונה, שב יעקב והסבירם שוב. בפעם השנייה ואף בפעם השלישית.
אך למרות שחיימק'ה היה ילד ותלמיד טוב, מלאכת ההוראה לא הייתה קלה וארכה זמן רב. ומדי פעם בפעם היה לפתע נצטרך יעקב לאיזשהו כלי, אשר לגמרי במקרה היה מונח על השולחן בצידה האחר של החנות. וכאשר שב חיימק'ה עם הכלי, שוב הורה שעון הקיר על השעה שמונה.
