ויהי אורן / אבישי נובינסקי

א'
כמו זמני מהדורות החדשות ברדיו, כך לאורן היה טקס קבוע בבוקר שבוצע בקפידה רבה באותן שעות. השכמה בשעה 8:30 בדיוק, הדלקת הקומקום לקפה ובמקביל מזיגת הגרנולה לאחת מהקערות הצבעוניות שעמדו בטור מופתי במגירה, לבוש זריז של הבגדים שהוכנו מבעוד מועד על הכיסא, בהתאם לבדיקת מזג האוויר שבוצעה בליל אמש, עניני אמבטיה מהירים, שתיית הקפה שבינתיים התקרר לטמפרטורה הנכונה, ניקיון של הכלים ומוכנות לצאת לעבודה, בדיוק חצי שעה לאחר היציאה מהמיטה.

אבל בניגוד לכלל הבקרים הסדורים והמונוטונים, היה ברור לאורן מהשנייה בה פקח את עיניו שמשהו הולך להיות שונה היום ושצפויה לו הרפתקאה בלתי שגרתית.
תחילה היו אלו פרפרי ההתרגשות עימם קם, אשר גרמו לו לבחילה קלה ולאי חשק ברור לקפה ולגרנולה. הוא עוד ניסה לפטור תחושה מטרידה זו במחשבה שאולי אכל משהו לא טוב אתמול, אבל הרהור זה לא שכנע את קולו הפנימי שאמר לו מפורשות שלא כך הם פני הדברים.

"אולי אשתה תה" חשב לעצמו, "הרי זה עשוי לעזור לי". הוא בחן את לוח הזמנים המעודכן בהתאם לשינוי בלתי מתוכנן זה – לו יעמיד קומקום עכשיו, אזי הזמן שייקח לו עד שתיית חליטת התה, ואורן לא שותה תה מתיון אלא רק מחליטת צמחים, יגרום לו לעיכוב של 10 דקות לערך ביציאה.

לאחר שהחליט שהוא יאחר היום, הוא החל להכין את קומקום התה החלוט, אך לא ציפה לכך שמיידית יעלו בראשו תחושות מנוגדות כמעין שני מגנטים קוטביים המושכים כל אחד לכיוון אחר. מצד אחד הוא נבהל מהאיחור, מאיך יגיבו הקולגות בעבודה, ובעיקר מנהלו הישיר, לכך שהוא מגיע שלא בזמן.
מאידך, הוא חיפש בליבו תימוכין לכך שהאיחור הינו תקין. הרי למעשה, לא מדובר באיחור אמיתי, שהרי אין באמת שעת התחלה רשמית בעבודה, וגם אם כן, אזי התעכבות חד פעמית של כמה דקות לא תרים את כל הגבות של הבניין.
התחושה הקשה של נשימה בקצב לא סדור והזיעה שכיסתה את ידיו, על אף שמדובר בבוקר קריר של אמצע נובמבר, לא הותירו מקום לספק לגבי איזה מגנט משך חזק יותר. אורן היסס לרגע בטרם לקח כדור הרגעה אך כיוון שידע שהפור נפל ושבכל מקרה ייקח את התרופה, הוא בלע את הכדור הכתום, לא מבלי להאשים את עצמו על כך שהוא חלש ולא מבלי לחוש שהוא הפסיד. לעצמו.

מלבד התחושה הגופנית הלא נעימה, הוא חש משהו שונה באוויר. אומנם, הוא מעולם לא היה אחד מאותם אנשים המאמינים בתחושות נבואיות מקדימות או מאלו שאומרים "הייתה לי הרגשה", אך עדיין, הוא לא יכל היה להתעלם מהזמזום המטריד שבראשו ששידר לו חוסר רצון ללכת לעבודתו היום.

אורן ניצל את הזמן עד להתקררות התה, כדי להיכנס לתיבת המייל שלו בעבודה ולראות האם יוכל לקדם את הנושאים הבוערים שעל הפרק כאשר במקביל הוא חש איך הכדור שלקח מחזיר את נשימתו להיות סדורה ואת ידו להיות יבשה.

ב'
לבסוף הוא נכנס אורן ויצא לדרכו בת עשרים הדקות עד למקום עבודתו. הוא ניסה להשקיט את זמזום אי החשק לעבוד על ידי שמיעת מוסיקה שהוא אוהב. הוא הכניס לקורא הדיסקים את הדיסק של תיסלם, בחר בכוונה שיר עם קורטוב אירוני ושר בקול רם, מלנכולי ומזייף את "איזה בוקר של כיף", תוך שהוא מחייך לעצמו על הסתירה שזה עתה נוצרה ברכב.

כך, הוא הגיע למרחק של שני רמזורים וחמש דקות ממקום עבודתו. למן הרגע בו החליט לעכב את הגעתו לעבודה, הוא חשש שמישהו יתקשר אליו ויתהה היכן הוא ואולי אף ישאל אותו שאלה מקצועית בנושא זה או אחר. כאשר הטלפון לבסוף אכן צילצל, זה היה כבר לאחר שהעובד המצטיין לשנת 2012 באגף ההנדסה היה בטוח שצלח מכשול זה.

נשימתו שכבר חזרה לסדרה, החסירה פעימה לרגע. כאשר ראה שעל גבי צג הטלפון לא מופיע שם של עמית לעבודה או טלפון בלתי מוכר, אלא "אבא", נשימתו החלה לאבד פעימות בקצב מסחרר, כיוון שאורן נכנס ללחץ מכך שאביו מתקשר אליו בשעה זו שאינה שעה "רגילה" בה הם מנהלים שיחות. הוא קיווה שאולי מדובר בטעות, ואביו שלא היה מומחה פלאפונים גדול, לחץ בטעות על שמו כיוון ש-'אורן' היה השם הראשון ברשימת אנשי הקשר שלו. זה גם מה שהוא קיווה באותו בוקר גורלי בו אביו התקשר אליו והודיע לו על מות אמו.
היום כמו אז, אבא לא לחץ את שמו בטעות.

"היי אבא", אמר אורן בקול בוטח אשר הניח שאינו מסגיר את תחושותיו.
"היי אורני, מה שלומך? אתה כבר בטח בעבודה, נכון?" קולו של אביו אומנם היה יציב אך בו בעת, גם מהוסס ולחוץ.
"לא, הייתי צריך לעבור בבוקר ב… דואר לאסוף מעטפה מהעירייה, אז קצת התעכבתי". בשנייה שאמר "דואר" כעס על עצמו שלא מצא דרך אחרת שלא להדאיג את אביו, שבוודאי תוהה מדוע יצא מאוחר מהבית. "טיפש" המשיך אורן להלקות את עצמו. לא יכול היה לומר שהוא בעבודה ורק יצא החוצה לרגע?

"יצאתי לסיבוב עם שוקו ולקחתי בטעות את המפתחות של הרכב ולא של הדירה ועכשיו אני תקוע מחוץ לבית". אורן התחיל להבין מדוע קולו של אביו רעד קלות. "אתה חושב שתוכל לקחת חצי שעה הפסקה מהעבודה ולבוא לפתוח לי את הדלת?".
"אהה, כן, אני חושב, נראה לי. אין לאף שכן את המפתחות?".
"לא, זה באמת רעיון טוב לשים צרור אצל מישהו, אבל כרגע אין. ואתה מבין, אני בעוד שעה צריך להיות אצל דוקטור פילוסוף"
"מה יש לך אצל פילוסוף?"
"לא.. בדיקה שגרתית של העיניים. וגם מסכן הכלב.. הוא רוצה ללכת הביתה כבר ולנוח".
אורן תהה מתי בדיוק אביו הפך ל"לוחש לכלבים" שיודע תמיד בדיוק מה הכלב המשפחתי האהוב רוצה וחושב.
"אהה, אם אין לך ברירה אחרת… אז אני אגיע.. רק תן לי רגע לברר פה בעבודה שזה בסדר".
"אוקי מתוקי. אני מחכה לטלפון שלך".

אורן עצר את רכבו במפרץ אוטובוסים וחיכה לרגע שבו תבשיל בו ההחלטה מה הוא מתכוון לעשות, אך הוא לא חיכה רק לתשובות, אלא גם המתין עד שהנשימה תחזור לסדרה, שהזיעה תיעלם מהיד ושהתוספת בדמות כאב הראש תמוג לה. בזמן ההמתנה הוא הבין שמדובר במקרה קשה יותר מאשר עבר לפני שעה קלה בדירה, ולכן הוסיף לכדור ההרגעה גם כדור אקמול.

הילד בן ה-32 מדד בדיוק עשר דקות עד אשר החליט להתקשר למנהלו הישיר. תחילה שקל לשלוח הודעת טקסט ולהודיעו שהוא מתעכב – הרי הוא רק נוסע, פותח את הדלת וחוזר – ואולי לא? אורן הבין לפתע שזו כבר לא באמת שאלה – הוא לא מתכוון לבוא היום לעבודה, הרי אין לו חשק. היום הזה יירשם כיום חופש.
לכן, היה ברור שזו מוכרחה להיות שיחה ולא ניתן להתחבא מאחורי SMS, מייל או הודעה בפייסבוק.

אורן קילל בלבו את מוסכמות העולם החברתי אשר דרשו ממנו להתקשר לבוס, בזמן שאצבעותיו הרועדות לחצו על כפתור השיחה, בעוד בלבו הייתה תקווה שהבוס שלו לא יענה לטלפון, ואז יוכל להשאיר הודעה, אך קולו המוכר של המנהל סילקה משאלה זו.

"הלו", אמר המנהל.
"היי… מה קורה?"
"בסדר גמור אורן".
"אתה במשרד כבר?"
"כן. וכבודו?"
"אני לא במשרד".
"כן, הבנתי את זה. איפה אתה? הכול בסדר?"
"אז זהו, שאבא שלי התקשר.. הוא.. יש לו בעיות עם העיניים והבוקר הוא התעורר והרגיש שהוא רואה מטושטש, אז הוא התקשר אליי וככה שאל אם אני יכול אולי לבוא לקצת זמן ולהיות איתו".
"הבנתי. אז אתה רוצה לנסוע אליו? אין בעייה".
"כן. כלומר, אני מקווה שהוא ירגיש יותר טוב… זה כבר קרה לו פעם ואז זה השתפר, אתה מבין. אז יכול להיות שאני איתו אהיה קצת זמן ואבוא למשרד. אני בדקתי וראיתי שאין לי היום פגישות ו.."

"זה בסדר. אני יודע שאין משהו דחוף על הפרק ומקסימום החבר'ה האחרים יוכלו לתת מענה לנושאים שלך. המשפחה והבריאות יותר חשובים כרגע. תסע ותעדכן אותי".
"אוקי, בטח שאני אעדכן. יופי. כלומר, אני קצת דואג, אבל מאמין שיהיה בסדר. אז תודה. ביי בינתיים".
"ביי".

אורן התניע את הרכב שעדיין עמד במפרץ החנייה והתחיל לנסוע לכיוון דירתו על מנת לאסוף את המפתחות לדירה של אביו. לו ניתן, היה תופס את השד שהתגלה כלא נורא כל כך ומפוצץ אותו במכות. זאת על אף שידע שזה חסר טעם – השד עוד יחזור.

הוא חייך לעצמו כאשר ראה את פרצופו משתקף בחלון, בעוד הוא מאזין לתיסלמים השואלים ומאשימים כאחד "אז מה אם בדרך שיקר וגנב?",
"אולי שיקרתי" חשב לעצמו, אבל זה שקר לבן. וחוץ מזה, לא היה לי חשק לעבוד היום.

ג'
אורן אסף את המפתח מדירתו ולאחר מכן נסע לדירת אביו. הוא החליט שאם ממילא מדובר בבוקר לא שגרתי, אז מן הראוי שהוא יאזין למשהו אחר בדמות אחת מתוכניות האקטואליה היומיות ברדיו, המשודרות בשעות הבוקר. על כן, השקיט לבינתיים את תיסלם והתחבר לגל"צ.
הוא גמע את הדרך בחצי שעה, מבלי שלמעשה שם לב לדרך, אלא בעיקר לנהגים האחרים על הכביש המהיר. הוא רצה לראות כיצד נראים פניהם של אנשים שעבורם בוקר זה הינו בוקר שגרתי. הוא הביט בעוברים ונוסעים וחש כיצד הוא מקנא בהם וכמה היה נותן להתחלף עימם. מבחינתו, חייהם היו טובים בהרבה משלו, על אף שכמובן לא ידע דבר וחצי דבר על צרותיהם. איכשהו, בדרך כלל הבעיות של אחרים נדמו כפחות מאיימות ויותר ברות פתרון מאשר שלו.

פתיחת הדלת לקחה כמה שניות, לאחריהן אביו מיהר לחדרו להתלבש לקראת הביקור אצל הרופא, בעוד אורן מבצע את הטקס הקבוע כאשר הוא פוגש את שוקו הכלב: נשיקה ראשונה על המצח, ליטוף הסנטר, נשיקה שנייה על המצח, טפיחות בקצב תיפוף על בטנו של שוקו כאשר זה מתהפך על גבו, ליטוף הזנב, נשיקה שלישית על המצח וסיום בחיבוק ארוך.
אורן סיים סבב שני של נשיקות, ליטופים וחיבוקים, כאשר אביו יצא מהחדר, הודה לו על שבא לעזרתו והתנצל על כך שהוא מוכרח לרוץ.
"אין בעייה, גם ככה אני צריך לחזור לעבודה". השיב בקול בוטח שלא הסגיר שמשפט זו איננו אמת.
"גם זה שקר לבן" הרהר. "הרי אם אגיד שאני לא חוזר לעבודה, הוא ידאג ויחשוב שקרה משהו", ניסה להשתיק את מצפונו.

אורן נפרד מאביו ומכלבו והתיישב ברכב. הוא התלבט במשך כמה דקות מה לעשות עתה. המחשבה הראשונה הייתה לנסוע לדירתו ולהעביר את היום בצורה נינוחה מול כמה סרטים שרצה לצפות בהם מזה זמן רב, תוך הזמנת אוכל מאחת המסעדות החביבות עליו ואולי אף יוסיף שנת צהריים קלה.

אולם, אורן נטה ללכת אחר הקול הפנימי אשר היה מדבר אליו רבות והפוך. עתה, קולו הפנימי אמר לו שאם ממילא הוא כבר נמצא כאן, אז מדוע שלא יבקר במקומות שונים בעיר בה נולד והתבגר – מקומות משמעותיים עבורו ואשר כף רגלו לא דרכה בהם שנים.

לא היה לו ברור עד הסוף מדוע זו המנגינה שמשמיע קולו הפנימי. אולם, כפי שהוא אמר פעמים רבות, הן לעצמו והן לסביבתו, כולל בכרטיס האישי שלו באתרי הכרויות, הוא נטה להקשיב ללבו וללכת אחר האינטואיציה שלו. באמצעות שימוש במשפט זה, הוא נהג לעיתים קרובות להצדיק את התנהגויותו במצבים שונים. בעיקר לעצמו.
המורד החדש במוסכמות לא היה בטוח מה המסלול שהוא יעשה בעיר, אך ידע בוודאות מה יהיה היעד הראשון. טיול השורשים יתחיל בדירה בה נולד ובה גר עד גיל 23, אז עזב את הבית לטובת הלימודים.

ד'
אורן התניע את הרכב והניח לתיסלם לשוב ולהתנגן. הוא החל בנסיעה רק לאחר שמצא את "כבר הסתיו עכשיו", כיוון שהיה לו ברור שאין ראוי מהמילים "הכול נראה אותו דבר, נוסע למקום מוכר" ללוות אותו.
אולם, כאשר הגיע ליעדו, ראה שהכול ממש לא נראה אותו דבר. הבניין בן שלוש הקומות עבר שיפוץ וחידוש, ועתה התווספו לו עוד שתי קומות. המרפסת בו אורן ואחיו שתלו קקטוסים כבר לא נראתה באופק, בעוד הגינה הקטנטנה הוחלפה בארבעה מקומות חנייה.

הוא פסע בהליכה איטית לעבר הכניסה לבניין על מנת להציץ בתיבות הדואר. הוא תהה אילו שמות הוא יזהה, אך התאכזב לגלות שכלל תיבות הדואר עוטרו בשמות חדשים ולא מוכרים. פחות מעשור עבר, והבניין הפך לחלוטין למקום זר, כאילו לא היה זה המקום בו התגבש והפך לאדם, כאילו לא היה זה המקום בו אמו החזירה את נשימתה לבורא.

הדייר לשעבר עוד תיכנן לשאול את הדיירים שגרים בדירה בה התגוררה משפחתו האם הוא יכול לעשות בה סיבוב קטן. אולם, לאחר שלחץ על כפתור האינטרקום ושמע קולה של ילדה קטנה צועק "מי זה?", החליט שהוא מעדיף לזכור את הדירה כבית ולא כמפלצת בטון ולכן מילמל "טעות", וחזר לרכבו.

אורן ידע שהתחנה הבאה תהיה אחד מבתי הספר בהם למד, אלא שעד הרגע האחרון התלבט באיזה. הוא ידע שלא ירצה לבקר בחטיבת הביניים, ממנה יש לו זכרונות רעים הקשורים להצקות חוזרות ונשנות, בכי בפני כל כיתתו ותחושת בידוד חברתי. את בי"ס היסודי הוא אומנם אהב אך חש שלו יילך לשם, תיפול עליו שוב התחושה המוכרת שהוא ילד שטרם התבגר.
לכן הבוגר של חמש יחידות מתמטיקה וחמש יחידות פיזיקה, בחר ללכת לתיכון בו למד.

ה'
הוא החנה את רכבו בחנייה האחורית, לא רחוק מקבוצה של תיכוניסטים אשר כולם החזיקו בידם מכשיר סמארטפון חדיש. אורן נזכר שבכיתה י"ב קנה את המכשיר הסלולרי הראשון שלו שהיה כבד וגדול פי כמה מאלו של היום ושמשמש בוודאי מיצג ארכיוני במוזיאון כלשהו להתפתחות התקשורת.
אורן הסתכל בערגה לעבר חצר בית הספר וספציפית לעבר אמפי התיאטרון בו נהגו הוא וחבריו לשבת בהפסקות.
בחצר חלו כמה שינויים. נוספו לה בניינים ולצידם מדשאות מטופחות ויפות, גדר הברזל הוחלפה בגדר פלסטיק חדשה ונראה היה שהוקמה מעין מסעדה בבית ספר, במקום המזנון הקטן והעלוב של אז.

אבל האמפי לא השתנה. אלו היו אותן שמונה שורות של אבן לבנה וקרה בהן הוחלפו אלפי מילים בנושאים המעניינים תיכוניסטים. אהבה ראשונה וסקס בתולי, סיגריות בגלוי וג'וינט בסתר, רישיון נהיגה, בגרויות, צבא. הנושאים הפרה-היסטוריים הללו הם עכשיו האקטואליה לבני הטיפש עשרה החדשים.
לפתע זיהה את המורה להתעמלות שלו מהתיכון. אורן נתעצב לראות ששערו של המורה האפיר, בטנו גדלה מעט, קמטים נרשמו על פניו והוא כבר בהחלט לא נראה נמרץ ומלא חיים כמו לפני עשור וחצי. הזיהוי גרם לאורן להיזכר בשיעורי החינוך הגופני. מכל השיעורים הפעילים, הוא נזכר דווקא בשיעור האחרון, בו המורה הניח בתחילת השיעור פתק לבן ריק ליד כל תלמיד ומיד לאחר מכן עבר לסכם את שנת הלימודים ולא הוציא מילה לגבי הפתק.
רק בסוף השיעור, פנה המורה לכל אחד מהתלמידים ושאל מה עשה עם הפתק. אורן ענה "כלום", אך המורה השיב לו שאין זה נכון. גם קריעת הפתק לרצועות, כפי שעשה אורן, הינה משהו חדש נוצר ובוודאי שאיננה כלום.

אורן היסס לרגע האם לפנות למורה ולומר לו שאז לא הבין לגמרי את כוונתו, אך היום זה יותר נהיר לו. אבל כיצד יסביר מדוע הוא נמצא פה בכלל? ומניין לו שהמורה בכלל זוכר אותו? וכמה פתקים כבר עברו מאז?

ו'
בדרכו חזרה לאוטו חש שאך טבעי יהיה עתה לנסוע לביתה של הבחורה אותה אהב בתיכון, אשר עליה חלם בלילות, אשר את שמה רשם פעמים רבות מספור במחברותיו ואשר איתה דמיין זוגיות.
למעשה, הם מעולם לא החליפו מילה. היא למדה בשכבה מתחתיו ולכן תחילה יכל לראותה רק כאשר לעיתים היה נתקל בה באחד המסדרונות. על אף שדמיין לעצמו עשרות פעמים מה יגיד לה בהתקלות המקרית הבאה, כאשר הדבר היה לבסוף קורה, הוא היה קופא במקום. לאחר מכן, היה מנחם עצמו שיהיו עוד הזדמנויות, ואכן היו כאלה, בעיקר תודות לכך שאורן החל להסתובב בהפסקות קרוב לכיתתה. אך השתיקה לא הופרה מעולם.
לאחר זמן מסוים אורן הוציא רישיון נהיגה, ואז הוא היה מבקש מאביו את הרכב המשפחתי בתואנה שהוא נפגש עם חברים, אך למעשה הוא היה מסתובב ליד ביתה. הוא המשיך לעשות כן גם בחופשותיו הראשונות מהצבא. "לראות אותה היום" הוא היה מזמזם לעצמו וחושב שהשיר נכתב עליו ועבורו.

יותר מעשור חלף מאז הפעם האחרונה בה אורן עמד עם רכבו במרחק של עשרות מטרים מביתה. בניגוד לדירת משפחתו, ביתה נשאר בדיוק כפי שזכר אותו מאותם ימים. למעשה, כל האיזור נשאר זהה. רק היא כבר לא גרה שם. אורן ישב במשך כמה דקות ברכבו ללא ניע תוך שהוא אוחז את ההגה בשתי ידיו ומהרהר על כברת הדרך שהוא עשה וההישגים הרבים שרשם מאז הימים ההם. "ידעתי שיש לך את זה" נזכר במילותיו של מנהלו, כשזה העניק לו את תעודת העובד המצטיין. אותו מנהל שחושב שהוא מסייע כעת לאביו לגשש באפלה.

הוא הקיץ מהמחשבות, שלף את המכשיר הסלולרי שלו, ועל אף שידע בדיוק מה יהיה שם, נכנס לעמוד הפייסבוק שלה, כדי לראות שוב את תמונותיה עם בעלה ושני ילדיה.
"כמה עוד אפשר לחשוב על דבר שטרם קרה?" אורן ספק שאל, ספק ציטט מתוך השיר שפעם דמיין שנכתב עליו.

להפתעתו ולשמחתו, הוא חש רגוע ושלו יותר מאשר חש כך מה זמן רב.
"הגיע הזמן לשחרר, לתת לה ללכת, להשלים עם זה שהיא לא תחזור", לחש לו קולו הפנימי.
אורן הנהן לעצמו והחליט לבצע משהו שדחה מזה זמן רב. הוא שלף את הטלפון הנייד ובפעולה מהירה ורציפה מחק מאנשי הקשר את מספר הטלפון של אמו המנוחה, אשר הלכה לעולמה לפני חמש שנים.

על אף שאביו היה זה שהלך לרופא עיניים, אורן הבין מי ראה הבוקר ניצוץ בקצה המנהרה.

ז'
הרעב הבריא הציק לאורן, ולכן הוא נכנס לבית קפה סמוך והזמין לו ארוחת בוקר גדולה. בזמן שחיכה להזמנתו, הוא פתח את ארנקו ושלף מאחד התאים הקטנים את זוג הכרטיסים להופעה של תיסלם, אשר קנה כמתנת יום נישואים להוריו. אמו הלכה לעולמה כמה שבועות לפני מועד ההופעה וכך נותרו זוג הכרטיסים בארנקו מעל חמש שנים.
"היא לא תבוא יותר וכדאי לוותר. קפה מתקרר". ציטט לעצמו את השורה האחרונה מתוך השיר שפעם דמיין שנכתב עבורו.

אורן ביקש שקית מהמלצרית ולאחר מכן ניגש לשירותים ועמד מול כיור הרחצה. הוא שלף את זוג הכרטיסים, קיפל כל אחד מהם לשמונה חלקים, תוך שהוא מקפיד שהם יישארו ישרים וסימטריים וקרע אותם לתוך מגבת נייר. על שולחן הרחצה ניצב זר ורדים אדומים ורעננים. אורן בחר ורד אשר נראה לו כבוהק ביותר, שלף אותו מהאגרטל והכניס אותו יחד עם מגבת הנייר לשקית, אותה קשר בקשר כפול והניחה בעדינות בקצה אמבט הרחצה. הוא שלף את הטלפון הנייד, צילם את המראה הגדולה שמעל הכיור, כך שהתמונה תקלוט הן אותו והן את אמבט הרחצה ויצא מהשירותים ללא השקית.

בדרכו חזרה, אורן לקח מגזין יומי מסטנד העיתונים הסמוך והתיישב במקומו. הוא עילעל בעיתון במשך כמה דקות עד אשר הגיע למדור שנקרא "היום לפני" וקרא על הבחירות לנשיאות ארה"ב שנערכו ביום הזה לפני בדיוק עשר שנים.

אורן ידע בדיוק היכן היה באותו יום. זה היה בערב בו אמו כינסה את כל המשפחה בסלון המשפחתי, אותו סלון ששייך כעת לאחרים, והודיעה להם על מחלתה.
לרגע קצר הוא תהה האם בשל כך הוא חש שהבוקר הזה הולך להיות שונה, אבל אז הגיעה המלצרית החייכנית עם האוכל שהזמין והוא שקע לתוך ארוחתו.

—-סוף—

בסיפור זה נעשה שימוש בשירים הבאים של להקת תיסלם:

1. כשאת בוכה את לא יפה
מילים: יהונתן גפן
לחן: שמוליק קראוס

2. בוקר של כיף
מילים: יענקל'ה רוטבליט
לחן: יאיר ניצני

3. פרצופה של המדינה
מילים: יאיר ניצני
לחן: דני בסן, יאיר ניצני, יושי שדה, יזהר אשדות וצוף פילוסוף

4. כבר הסתיו עכשיו
מילים: יאיר ניצני
לחן: יזהר אשדות

5 לראות אותה היום
מילים: דני בסן, יאיר ניצני, יושי שדה וצוף פילוסוף
לחן: יזהר אשדות