תהליך ההפשרה הוא ממש פשוט. אני רק צריך לנעוץ מבט בעיניים המזוגגות שמולי ואז לצעוק 'צא!'.
תמיד בלשון זכר, אפילו אם הקפאתי נקבה. והקורבן אף פעם לא יודע שהיה קפוא. הוא ממשיך בענייניו בדיוק מהנקודה שבה הוקפא, אבל סובל מתופעות לוואי כמו כאבי ראש, בחילה או גיהוקים. בעצם זה תלוי במשך הזמן שהשארתי אותו קפוא. ככל שהזמן מתארך כך התופעות מחמירות. הנרי אומר שאם אחכה יותר מעשר דקות אז לדעתו הקורבן יחזור לעולם צמח או אפילו מת לגמרי. אבל אני תמיד מתגבר על עצמי לפני שזה קורה. השיא שלי בהקפאה ארוכה הוא שתיים וחצי דקות. זה קרה בכיתה ז' כשאיזה ילד מניאק תפס לי את היד חזק מאחורה. מאז הוא בכסא גלגלים ובולע רק דרך אינפוזיה. הנרי ממש כעס כשסיפרתי לו. הוא התחיל לאיים שידאג לאשפז אותי אם עוד פעם אחכה כל כך הרבה זמן, אבל מיד עצר את עצמו ורק חייך אלי בעצבנות. ממש לא התאים לו שאני ארגיש מאוים ממנו. אחר כך ראיתי אותו רושם במחברת השרטוטים שלו: 2.5 דקות= שיתוק כללי, ונראה לי שהוא אפילו היה די מרוצה מזה שהמחקר מתחיל להתקדם.
אני לא יכול להקפיא אף אחד כשיש בסביבה עוד מישהו חוץ ממני ומהקורבן. רק אחד על אחד. בגלל זה אף אחד אף פעם לא גילה. חוץ מהנרי, שגילה במקרה. בפעם הראשונה נתקלתי בו כשהייתי בן תשע וקצת והתפרצתי בריצה אל הכביש. הנרי בלם את המכונית ממש ברגע האחרון. כשהוא יצא מתוכה בעצבים כדי לצעוק עלי, הרגשתי מאוים והקפאתי אותו על המקום. וחיכיתי ארבעים ושמונה שניות עד שהפשרתי אותו. כמובן שמיד ברחתי משם ולמזלי היה לו קשה לרדוף אחרי. הוא חזר מההקפאה צולע. שבועיים אחר כך הסתובבתי לי בקניון ופתאום הרגשתי יד כבדה מונחת לי על הכתף. זה היה הנרי והוא הזמין אותי לגלידה כדי לדבר. ואז הוא סיפר לי שהוא מדען בוייצמן ובדיוק יצא לו לקרוא איזשהו מחקר על תופעה נדירה של אנשים שיכולים להקפיא אנשים אחרים. כל כך נדירה עד שבכל העולם ידוע רק על שני אנשים עם היכולת הזו. כל כך נדירה ומוזרה, עד שארגון המדע העולמי מציע פרס כספי גדול למי שיפענח את התופעה. (את זה גיליתי לבד אחר כך באינטרנט.) כשהנרי כמעט דרס אותי ומיד התחיל לצלוע ללא סיבה הגיונית, הוא עשה אחד ועוד אחד והתחיל לחשוד. ואז הוא רחרח טיפה בסביבה שלי, וכשגילה שיש לי אמא מגמגמת, אחות עיוורת בעין אחת, אבא חולה אפילפסיה ודוד שמרייר על הרצפה- הוא הבין מיד שזה לא יכול להיות מקרי.
הנרי סיים לדבר והסתכל עלי במבט שואל. שתקתי. גם הוא שתק, ורק הוציא מהכיס ממחטה וניגב לי שאריות של גלידת תות מהאף. מאז יש בינינו סוג של ברית. אני מתייצב במכון שלוש פעמים בשבוע ומרשה לו לבדוק ולחקור אותי ארבע שעות בכל פעם, והוא שומר על כל העניין שלי בסוד. הוא אפילו מכניס אותי מחדר צדדי כדי שהמדענים האחרים לא יגלו.
וכך עוברים הימים במהירות, 12 שנים כמו עפעוף עצבני, והאנשים סביבי מתחלפים, כולם נפגעים ממני באיזשהו שלב, והרופאים לא מבינים מה קרה, ואף אחד לא יודע שזה אני, אבל אני כן יודע, ואני אף פעם לא מתחלף, תמיד נשאר רק עם עצמי, וגם עם הנרי, ועם אלקטרודות כחולות תקועות בחזה.
עד שפגשתי את שילה.
אין לי מושג איך הנרי מצא את שילה, אבל איכשהו הוא גילה בדנמרק את הבחורה היחידה בעולם אולי שיש לה יכולת כמו שלי. להקפיא אנשים. הוא הצליח להביא אותה לארץ וגם אותה הגניב כל פעם למכון מחדר צדדי. לא היינו אמורים להיפגש, הזמנים שלנו במעבדה היו שונים לגמרי, אבל נפגשנו בטעות במסדרון של וייצמן. ומהרגע הראשון ידעתי שזו היא. היא האחת בשבילי והיא היחידה שיכולה להבין מה עובר עלי, כי היא בדיוק כמוני. וסוף סוף יכולתי להיות אני. והיה לי עם מי לדבר, גם על תחושת הכוח שאתה מרגיש כשגורלו של המוקפא תלוי בידיים שלך בלבד, וגם על כל ייסורי המצפון שתוקפים אותך אחר כך, כשאתה מבין איזה סבל גרמת לו. שלא לדבר על הקושי להסתובב לבד בעולם עם סוד כל כך כבד ואפל. ודיברנו אני ושילה ללא הפסקה, ותמכנו אחד בשניה, וחיזקנו זה את זו, ובעבודה משותפת אפילו הצלחנו להרגיש יותר רגועים ופחות מאוימים ולהקפיא הרבה פחות אנשים.
עד שרבנו.
נכון, כל זוג רב לפעמים, אבל במקרה שלנו זה יכול להיות קטלני. וידענו שהיום הזה יגיע, וידענו שאחד מאיתנו יקפיא את השני. זה בלתי נמנע, אנשים מתעצבנים לפעמים. אבל גם ידענו שהאהבה שלנו כל כך גדולה עד שהמקפיא יפשיר את השני תוך שנייה או שתיים, גורם לו, במקרה הרע, לתופעות לוואי זניחות כמו פריחה בישבן או צלצולים באוזניים. רק שלא לקחנו בחשבון את האפשרות שנתעצבן אחד על השניה בו זמנית.
ועכשיו אני המוקפא.
שילה עומדת מולי, קפואה גם היא. אין מי שיפשיר אותה. אין מי שיפשיר אותי. העיניים שלה מזוגגות. גם שלי, כנראה. אף פעם לא הייתי בצד השני. תמיד הנחתי שמכיוון שבסוף הקורבן לא זוכר כלום, אז הוא גם לא מרגיש כלום בזמן ההקפאה. טעיתי. כנראה שהזיכרון נמחק לו רק ברגע ההפשרה. אני מביט לעבר שילה וצועק בלי הפסקה: צא! צא! אבל שום קול לא יוצא מהשפתיים שלי. שעון הקיר תלוי ממש ממולי.
אלוהים אדירים, כבר עברו עשר דקות.
