עכשיו ידע משה שגם בעיר הגדולה הזאת הוא לא ימצא אישה אחת אמתית. אישה אחת שתאהב אותו כמו שהוא, עם השערות על החזה, והקרחת. אישה שתלטף אותו ותאמר לו מילה טובה. הנה אפילו זאתי, העליזה, עשתה לעצמה שני ילדים, מסודרת, היא לא צריכה אותו אפילו לזה משה ידע שנשים לא צריכות אותו לשום דבר.
קולה של אזעקה רמה נשמע, בדיוק כשעמדה דריה מול חנות לבגדי ים בקניון וייצמן.
אנשים סביבה מיד החלו לרוץ. היא עצמה נשארה נטועה על מקומה, כמו בכל פעם ששמעה את האזעקות הללו של צוק איתן. הייתה זו סוג של חרדה, שהשאירה אותה במקומה. בדרך כלל הייתה קופאת על מקומה, אחר כך מתעשתת, ומגיעה לממ"ד. הפעם, משום מה, נשארה לעמוד במקומה. אולי ההמולה מסביב שיתקה אותה.
לפתע כף יד אחזה בכף ידה משומקום. היא חשה בכף יד חמימה, איתנה. דריה אחזה בטבעיות בכף ידו של הגבר האלמוני שהוביל אותה בהליכה לעבר המרחב המוגן בקניון.
שם נעמדו שניהם, מצטופפים בין עשרות אנשים בממ"ד הענקי. לאחר מספר דקות הודיעו ברדיו שהסכנה חלפה, והאנשים החלו להתפזר. דריה הודתה לאלמוני שעמד לידה. היה זה גבר מקריח, ממוצע קומה, באמצע שנות החמישים לחייו.
" נעים לי מאוד ,אני משה. " הציג את עצמו.
"ואני דריה," אמרה דריה, וחשה את ידיה רועדות מהאזעקה.
"את נראית רועדת, עדיין לא נרגעת, אהה? אולי נשב בבית קפה כאן ונירגע שנינו? מה את אומרת?"
"אתה נראה לי די רגוע", אמרה דריה ,"אבל אני עדיין מבוהלת. אולי נשב לכמה דקות," הוסיפה.
דריה חשה שלבה עדיין פעם בחוזקה, מההלם של האזעקה. היא הרגישה שאכן היא זקוקה לכוס קפה, ואולי אם תאכל משהו קל, זה עשוי להרגיעה.
תוך כדי הליכה לבית קפה ארומה במקום, משה סיפר לה שהוא נהג משאית, תושב שדירות. היום הייתה לו נסיעה לתל אביב, ומכיוון שהגיע לעיר מוקדם מהמתוכנן, החליט לטייל בקניון להנאתו.
והוסיף "אני באורגינל רגיל לאזעקות, זה כמו מוסיקה בשבילי…"
"הלוואי שהייתי מטיילת להנאתי", אמרה דריה בזמן שהתיישבו. "אמי מאושפזת כאן ,אחרי ניתוח בקיבה, ובאתי לבקר אותה". אז השתתקה. היא נזכרה באימה החולה, שכובה במיטה במחלקה הכירורגית לאחר ניתוח שעברה להוצאת גידול בקיבה, נאנחת בקול על כאביה ומביטה בדריה כאילו אומרת, כל השנים היה לי קשה אתך, היית מוזרה, משונה, רצית להתאהב בבנות, ועכשיו כשיש קצת נחת ממך, מהנכדים, עכשיו נזכרתי להיות חולה…
"תל אביב עיר מדהימה," ציין משה, "אני אוהב להסתובב בה, יש כאן הרבה אקשיין, זה מתאים במיוחד לאנשים כמוני שהם לבד.." הוא נעץ מבט בדריה, כמו ביקש לבחון את תגובתה.
מבטה של דריה נראה היה לו מבולבל, אולי מיואש. משה הצטער על כך שאמר שהוא לבד. הוא שאל את עצמו, לאן הוא ממהר. הנה פגש אישה נחמדה במקרה, ובמילים כאלה הוא יכול להבהיל אותה. הוא חשב על כך שלגרושתו לקח 18 שנה להתייאש ממנו, והנה זאתי אחרי עשר דקות כבר התייאשה.
"אתה לבד?" שאלה דריה .ולפתע הבינה, היא יושבת בבית קפה עם אדם זר שפגשה במקרה ,ואולי יש לו כוונות כלפיה…..מרוב הבהלה שאחזה בה באזעקה שכחה ,שעלולות להתפתח פה ציפיות בצד השני…
אז הוסיפה :"אני כבר אחד עשר שנים לא לבד ,יש לי חברה ,בת זוג"
משה היה מופתע "חברה??יש לך חברה?.. שמעתי שמועות שבתל אביב יש הרבה עליזים, אבל את בכלל לא נראית…" אז חש בהקלה מוזרה. הרי היא לא התייאשה ממנו ,ולעולם גם לא תתייאש. זה הייאוש שלו שמכרסם בו בכל פינה כמו תולעת נעלמת בתוך תפוח ענקי. זה הייאוש שלו שצובע את כל הנשים בשחור.
"עליזים?" צחקה דריה. "אני מעדיפה את המילה גאים ,כן ,אני בהחלט גאה, יש לי שני ילדים חמודים בני 9 ו5 שאני מאוד גאה בהם," דריה צחקה צחוק משוחרר, וחשבה על כך שמזמן כבר לא קראו לה עליזה.
עליזה אני לא, ביטח לא עליזה הרהרה. היא ידעה שהעליזות ממנה והלאה .הזוגיות עם יעל הייתה עייפה. המטלות בביית, גידול הילדים, המחלה של אמא ,כל אלה כנראה העיבו על עליזותה….לעיתים החיים נראו לה כמו ים של מטלות אינסופיות, שהיא,הבורגנית האפורה ,שוחה בהן ללא הפוגה.
"תגידי," אמר משה "ואם לא היית עליזה, יענו אם היית כזאת אישה שמחפשת גברים, מה היית אומרת על גבר כמוני, לדוגמא, מתאים או לא מתאים?….." עכשיו ידע משה שגם בעיר הגדולה הזאת הוא לא ימצא אישה אחת אמתית. אישה אחת שתאהב אותו כמו שהוא, עם השערות על החזה, והקרחת. אישה שתלטף אותו ותאמר לו מילה טובה. הנה אפילו זאתי, העליזה, עשתה לעצמה שני ילדים, מסודרת, היא לא צריכה אותו אפילו לזה משה ידע שנשים לא צריכות אותו לשום דבר.
דריה הבחינה בפניו המכווצות של משה ואמרה, "אתה גבר חמוד, ממש חמוד .רואים שיש לך לב טוב. כשהייתי מבוהלת ואחזת את ידי ,הרגשתי גל של חום זורם ממך…ממש עזרת לי, " דריה חשבה שמשה אכן עזר לה. הוא עזר לה יותר מרוב הגברים שפגשה בחייה, שאכזבו אותה .והרי אביה היה הראשון שאכזב אותה, כשעזב אותה ואת אמה כשהייתה נערה. והרי השאיר אותה לבדה, לנצח מטפלת יחידה באמה.
בזמן שהודתה לו על עזרתו, משה הביט בדריה בתשומת לב. הוא ראה לפניו אישה בשנות הארבעים לחייה, עגלגלה, שערה בלונדיני. תווי פניה עדינים. עתה, כשפניה היו רגועות נדמה היה לו שהן זוהרות מעט .ייתכן שדברי התודה שאמרה לו ,גרמו לפניה לזהור. משה ניסה להיזכר מתי בפעם האחרונה מישהי הודתה לו על עזרתו, ולא הצליח. נדמה היה לו שהתולעת שכרסמה בו נעלמה, אולי יצאה מתוך התפוח.
דריה לגמה מהקפה והוסיפה, " סיפרתי לך שיש לי שני ילדים בני 9 ו5.קוראים להם אסף ונטע. אולי פעם תרצה להכיר אותם, מה אתה אומר?……."
אנשים סביבה מיד החלו לרוץ. היא עצמה נשארה נטועה על מקומה, כמו בכל פעם ששמעה את האזעקות הללו של צוק איתן. הייתה זו סוג של חרדה, שהשאירה אותה במקומה. בדרך כלל הייתה קופאת על מקומה, אחר כך מתעשתת, ומגיעה לממ"ד. הפעם, משום מה, נשארה לעמוד במקומה. אולי ההמולה מסביב שיתקה אותה.
לפתע כף יד אחזה בכף ידה משומקום. היא חשה בכף יד חמימה, איתנה. דריה אחזה בטבעיות בכף ידו של הגבר האלמוני שהוביל אותה בהליכה לעבר המרחב המוגן בקניון.
שם נעמדו שניהם, מצטופפים בין עשרות אנשים בממ"ד הענקי. לאחר מספר דקות הודיעו ברדיו שהסכנה חלפה, והאנשים החלו להתפזר. דריה הודתה לאלמוני שעמד לידה. היה זה גבר מקריח, ממוצע קומה, באמצע שנות החמישים לחייו.
" נעים לי מאוד ,אני משה. " הציג את עצמו.
"ואני דריה," אמרה דריה, וחשה את ידיה רועדות מהאזעקה.
"את נראית רועדת, עדיין לא נרגעת, אהה? אולי נשב בבית קפה כאן ונירגע שנינו? מה את אומרת?"
"אתה נראה לי די רגוע", אמרה דריה ,"אבל אני עדיין מבוהלת. אולי נשב לכמה דקות," הוסיפה.
דריה חשה שלבה עדיין פעם בחוזקה, מההלם של האזעקה. היא הרגישה שאכן היא זקוקה לכוס קפה, ואולי אם תאכל משהו קל, זה עשוי להרגיעה.
תוך כדי הליכה לבית קפה ארומה במקום, משה סיפר לה שהוא נהג משאית, תושב שדירות. היום הייתה לו נסיעה לתל אביב, ומכיוון שהגיע לעיר מוקדם מהמתוכנן, החליט לטייל בקניון להנאתו.
והוסיף "אני באורגינל רגיל לאזעקות, זה כמו מוסיקה בשבילי…"
"הלוואי שהייתי מטיילת להנאתי", אמרה דריה בזמן שהתיישבו. "אמי מאושפזת כאן ,אחרי ניתוח בקיבה, ובאתי לבקר אותה". אז השתתקה. היא נזכרה באימה החולה, שכובה במיטה במחלקה הכירורגית לאחר ניתוח שעברה להוצאת גידול בקיבה, נאנחת בקול על כאביה ומביטה בדריה כאילו אומרת, כל השנים היה לי קשה אתך, היית מוזרה, משונה, רצית להתאהב בבנות, ועכשיו כשיש קצת נחת ממך, מהנכדים, עכשיו נזכרתי להיות חולה…
"תל אביב עיר מדהימה," ציין משה, "אני אוהב להסתובב בה, יש כאן הרבה אקשיין, זה מתאים במיוחד לאנשים כמוני שהם לבד.." הוא נעץ מבט בדריה, כמו ביקש לבחון את תגובתה.
מבטה של דריה נראה היה לו מבולבל, אולי מיואש. משה הצטער על כך שאמר שהוא לבד. הוא שאל את עצמו, לאן הוא ממהר. הנה פגש אישה נחמדה במקרה, ובמילים כאלה הוא יכול להבהיל אותה. הוא חשב על כך שלגרושתו לקח 18 שנה להתייאש ממנו, והנה זאתי אחרי עשר דקות כבר התייאשה.
"אתה לבד?" שאלה דריה .ולפתע הבינה, היא יושבת בבית קפה עם אדם זר שפגשה במקרה ,ואולי יש לו כוונות כלפיה…..מרוב הבהלה שאחזה בה באזעקה שכחה ,שעלולות להתפתח פה ציפיות בצד השני…
אז הוסיפה :"אני כבר אחד עשר שנים לא לבד ,יש לי חברה ,בת זוג"
משה היה מופתע "חברה??יש לך חברה?.. שמעתי שמועות שבתל אביב יש הרבה עליזים, אבל את בכלל לא נראית…" אז חש בהקלה מוזרה. הרי היא לא התייאשה ממנו ,ולעולם גם לא תתייאש. זה הייאוש שלו שמכרסם בו בכל פינה כמו תולעת נעלמת בתוך תפוח ענקי. זה הייאוש שלו שצובע את כל הנשים בשחור.
"עליזים?" צחקה דריה. "אני מעדיפה את המילה גאים ,כן ,אני בהחלט גאה, יש לי שני ילדים חמודים בני 9 ו5 שאני מאוד גאה בהם," דריה צחקה צחוק משוחרר, וחשבה על כך שמזמן כבר לא קראו לה עליזה.
עליזה אני לא, ביטח לא עליזה הרהרה. היא ידעה שהעליזות ממנה והלאה .הזוגיות עם יעל הייתה עייפה. המטלות בביית, גידול הילדים, המחלה של אמא ,כל אלה כנראה העיבו על עליזותה….לעיתים החיים נראו לה כמו ים של מטלות אינסופיות, שהיא,הבורגנית האפורה ,שוחה בהן ללא הפוגה.
"תגידי," אמר משה "ואם לא היית עליזה, יענו אם היית כזאת אישה שמחפשת גברים, מה היית אומרת על גבר כמוני, לדוגמא, מתאים או לא מתאים?….." עכשיו ידע משה שגם בעיר הגדולה הזאת הוא לא ימצא אישה אחת אמתית. אישה אחת שתאהב אותו כמו שהוא, עם השערות על החזה, והקרחת. אישה שתלטף אותו ותאמר לו מילה טובה. הנה אפילו זאתי, העליזה, עשתה לעצמה שני ילדים, מסודרת, היא לא צריכה אותו אפילו לזה משה ידע שנשים לא צריכות אותו לשום דבר.
דריה הבחינה בפניו המכווצות של משה ואמרה, "אתה גבר חמוד, ממש חמוד .רואים שיש לך לב טוב. כשהייתי מבוהלת ואחזת את ידי ,הרגשתי גל של חום זורם ממך…ממש עזרת לי, " דריה חשבה שמשה אכן עזר לה. הוא עזר לה יותר מרוב הגברים שפגשה בחייה, שאכזבו אותה .והרי אביה היה הראשון שאכזב אותה, כשעזב אותה ואת אמה כשהייתה נערה. והרי השאיר אותה לבדה, לנצח מטפלת יחידה באמה.
בזמן שהודתה לו על עזרתו, משה הביט בדריה בתשומת לב. הוא ראה לפניו אישה בשנות הארבעים לחייה, עגלגלה, שערה בלונדיני. תווי פניה עדינים. עתה, כשפניה היו רגועות נדמה היה לו שהן זוהרות מעט .ייתכן שדברי התודה שאמרה לו ,גרמו לפניה לזהור. משה ניסה להיזכר מתי בפעם האחרונה מישהי הודתה לו על עזרתו, ולא הצליח. נדמה היה לו שהתולעת שכרסמה בו נעלמה, אולי יצאה מתוך התפוח.
דריה לגמה מהקפה והוסיפה, " סיפרתי לך שיש לי שני ילדים בני 9 ו5.קוראים להם אסף ונטע. אולי פעם תרצה להכיר אותם, מה אתה אומר?……."
