תהי בלי שם. ילדה מכוּנה תהי. כמו עלווה בשלה יעלו השמות על ראשך ויחלפו. תמרה, תמַרֶַצ'קה, תוֹמַה, תוֹמַצ'קה, תמרוֹשקה, שמות מוקטנים יהיו לך, אפויים למחצה, ובבוקר של חסד על קערת הסולת הסמיכה יתפרשו מעליך שמות נצחיים, תומֱע, קצל, מיידלע, זיסלע, א-שיינער פוּנֶם יקנחו אותך בפנים יפות, ומה יפה בצבר נמשים ובאזנים גדולות? כשישאלו אותך לשמך תמצאי את עצמך מתגפפת באחוריה של אמך, תציצי בעין אחת ירוקה על מחוללי השמות, מה הבעיה לקרוא לך סתם ילדה? אבל היא לא תוותר לך על הפואזיה, היא תגיד שטרן תמרה רפאלובנה, ברי"ש קדמית, כאילו מישהו מחוץ לגבולות ארצך ירצה לדעת שאת נצר של אדם מת. כאילו שלמישהו אכפת בכלל שיש בעולם אומה שמצרפת את שם האב לשמן של ילדות שמשקלן עשרים קילוגרם ותפוח. את תכעסי, תנשכי את לשונך, תפללי שתוותר לך על האוצ'סטבוֹ שלו ושתגיד לשם שינוי רק שם אחד פרטי ודי.
אבל הזמן ההוא יחלוף ובבוקר שרבי אחד תתייצבי בנמל התעופה בלוד ואל מול עיניך יתנוססו הדקלים, במרווחים גדולים, כמו שחקני כדורסל יביטו עליך נצחיים ורחוקים. אביך החדש, שיעלה לארץ לפניכן יצביע על בלוריתם ויאמר לך, "פאלמה בעברית זה דקל והפירות שעל העץ פיניקי – תמרים, וביחיד תמר. זה שם של בת מהתנ"ך, כמעט כמו השם שלך ואפשר גם תמי בקיצור." זכרי את האור שנקרש בתוכך, זכרי את התקווה שתתפצלי סוף סוף מהזנבות, תאמרי לעצמך בשפתך ההיא, הילדית, שעם הפיניק הזה אפשר להתחיל את הספירה. אבא חדש, שם חדש. "אני תמר!" תשיבי בנחישות. וכשתגרגרי מי מלח באלפי הפעמים בהן תלחמי בחיידקים שהתיישבו לך עוד שם, בחייך הקדומים, יצליפו בך הגרוניות, יחספסו את הענבל, ישכיחו את השקדים שנעקרו, יאנפפו מבעד לגדמי הפוליפים בתנועות מחורצות. רוח מזרחית תשגשג בדמך, אנחנו כאן, מיר זיינען דאָ, ניחנא הוּן.
ובשנים שיבואו, תהלכי בחוצות ותכריזי שהכינוי החביב עליך הוא תמרהינדי, אבל לא אכפת לך תמוש, תמרול ואפילו תאמארוּ סאן או סתם חילווה בקול צרוב, העיקר שאיש לא ידע שאת תמרה רפאילובנה שטרן. ובכל פעם שיפנו אליך בשפה ההיא, תמריאי על זנבות של קש ותצפרנני על מי שיערער על דמותך החדשה. תשיבי בריש גרונית רווּיה לגברות המזדקנות ששואלות אותך איפה קופת חולים, "מה אמרת גברת?" תקשי עליהן, כמו שאת מקשה על עצמך, עזרי להן בעברית קלה, השתיקי את המצפון. לכי בשדות החרושים של אביך החדש, התרחקי מאמך שתפסיק לחמצן ותנביט שורשים במדינה של יהודים. שנאי אותה על המבטא, על שגיאות הכתיב, אהבי אותה כשתדבר עברית עילגת בחוצות, מתוך כבוד לזהותך החדשה, מתוך הבנה. את השטרניוּת עברתי לבר כוכבא, תמר בר כוכבא תגידי. תמי, תמרהינדי. בר-כוכבית יכנו אותך הבחורים השווים. היי אחת מהחברה, עם התלתלים הסוררים שלך, שישלחו נשיקות לדקלים הסתורים. פיניק מתוק ובשרני, הלאה מהפסגות המושלגות, הלאה מרגביו הקפואים של בית הקברות היהודי, ממצבת השיש של ראפאיל איליץ' שטרן, בנם של סוניה ואיליה. היי מלל תמר, צליל מפוסק. היי בתו של מישה שיהפוך למיכה, שיכתוב בעיתון של רוסים ויערוך ביטאונים קיריליים להחריד. הוא ילמד אותך לכתוב עברית ואחר כך ינסה להנחיל רוסית ספרותית כדי שתקראי את כל הכרכים של פידור מיכאילוביץ', את ניקולאי וסייליביץ', את איסאק עמנואלוביץ', וכדי שלא תפספסי את חדוות הקריאה במקור, יניח על שולחנך את לב ניקולייביץ'.
שנים ייאספו כמו פסולת על הר מכושף, את תדמי יותר ויותר לאמך, ואט-אט תגלי שתחומי העניין שלך זהים לאלה של מיכה, תערכי ביטאונים שמיים זעירים, תכתבי למקומון, תדחפי לבת שלך ספרים כרסתניים, תנסי להקנות לה קולטורה רוסית בעברית. איפה רפאיל איליץ' תשאלי, רק כדי לגלות שניפית אותו יחד עם האות האחרונה של שמך, שמפעל השכחה הצליח, אבל משהו בך יתקוטט, יבעיר את עצמותיך, ידרוש הנצחה. תחזירי לאט ובזהירות את הה"א לשמך, תפסיקי להיות פיניק בר-כוכבא, תהי שוב בתו הקטנה של ראפא, זה שמת שַם. מזמן. דברי אליו בשפתו תמרה. הוא שלך.
