ציפורה בחשה את הקפה ביסודיות, נקישות המתכת על הזכוכית הפיקו מעין קינה מוכרת ונוּגה שהתפשטה בכל חדרי הבית. תנור האפייה השמיע צלצול התרעה וציפורה מיהרה לשלוף ממנו את המאפים שחיממה.
סמואל התרווח על הספה החומה. נחיריו נמלאים בריח גבינה מותכת ובצק חם. עיתוני סוף השבוע נחו לצדו בערימה. מבטו צף בחדר ונתקע בכוסות הקריסטל הצ'כי שניצבו על מדפי המזנון. אחת עשרה רקדניות קאן קאן הסתדרו לכבודו שורות- שורות וקשטו את חייו ברגליהן הדקיקות. רק לעתים רחוקות שלפה אותן אשתו מן הוויטרינה, רחצה, ייבשה, מזגה לתוכן יין נתזים לבן, נזהרת שלא לפגוע בגופן העדין. ובתום החגיגה השיבה אותן למשכנן- מדף מספר שלוש.סולי התכרבלה בכורסה הגדולה של סבתלאה. ידיות העץ הזוויתיות של הרהיט העתיק היו לה כזרועותיה של בלבוסטע המניחה ידיה על מותניה ומציבה גבולות בפני כל הפרזה או מכאוב. חלומותיה על בית, על משפחה, הפכו בן-לילה למורסה אדומה שצמחה במרכז בטנה.
"אנחנו מתגרשים," אמרה לבסוף, משתדלת לשמור על טון יציב. בשורות קשות יש למסור באיפוק.
שקט השתרר מסביב. סומק פשט על פני אביה בעוד המידע מפעפע לתוכו לאט ומציף את גרונו.
"מה פירוש מתגרשים?" שאל, נצרד.
ציפורה קפאה בפתח המטבח, אוחזת בשתי צלוחיות זכוכית, אחת בכל יד, עליהן נחו כוסות הקפה בחלב. "מה כבר עשית?" ידיה נרעדו והקפה נטף על אצבעותיה.
"זה פשוט נגמר, אמא."
"מה פירושו נגמר? סתם ככה נגמר!? ככה לא בונים משפחה!" מחתה ציפורה ונחתה על הספה לצד סמואל, תומכת ראשה בכפות ידיה החולות, "את עושה לי ולאבא עוול גדול."
מזמן חשדה שמשהו השתבש בחיי בתה. עשרים ותשעה יום התחמקה ממנה סולי (כן, היא ספרה את הימים). זה התחיל בסביבות פורים והחמיר בערב הפסח, כשהופיעה לליל הסדר לבדה ואמרה שדניאל בצפת. וככל שהלך וחלף הזמן, הלכה והתעצמה בציפורה התחושה שסולי שלה מסתירה ממנה דבר-מה.
סמואל חיכך את ידיו זו בזו, מנסה לאחות את המחשבות לכדי אמירה מנחמת. ימים כלילות פילל, שגם סולי שלו תהפוך כבר לאם. אבל יופי לא מביא מזל והשכל לא מצליח ללכוד אותו. יש אנשים עם מזל ויש אנשים בלי מזל, ולסולי שלו היו גם פנים יפות וגם ראש על הכתפיים, רק שהמזל תעתע בה שוב ושוב. הוא הביט בבתו. רגליה היו אסופות זו אל זו ואגרופיה קפוצים. היא כבר החליטה, נפלה בו ההבנה. בעלה עשה כנראה משהו בלתי נסלח.
"אנחנו תמיד כאן בשבילך, מאמאל'ה, את לא צריכה להתבייש לבקש מאיתנו כל מה שנדרש לך," פלט, מנסה ללכוד את מבטה.
החלחלה שליוותה את סולי למן הבוקר התגבשה לבחילה. היא הפכה שוב ושוב במשא הכבד שהסתירה מהוריה, חוששת לפרוש בפניהם את המציאות ללא קישוטי תחרה.
"נצטרך לפצות אותו בחלוקת הנכס," אמרה לבסוף.
סמואל וציפורה כבר לא היו מהירי תפיסה כמקודם, אך צעירים מכדי שהגיל יטשטש את חושי ההישרדות שלהם.
"לפצות? איזה נכס?" שאל סמואל בקול חנוק.
"הדירה, אבא, הדירה."
"שוד לאור היום!" נדהם סמואל.
"הבית של סבתא לאה שייך לי ולדודה רותה!" קפצה ציפורה ממקומה, "תגידי את זה ללמך שלך!" העברת הבעלות על הנכס כמו התאיידה מזיכרונה.
סולי דווקא זכרה את הפרטים החסרים, אך לעת עתה העדיפה להלך בין השיטין, נזהרת לא לסדוק את ההרמוניה בבית הוריה. אחרי הכל היא נזקקה לתמיכה איתנה מול בעלה בנפרד.
ציפורה זעה במושבה בכאב, זיכרונה הזדכך אט- אט. הרי היא עצמה התעקשה להעביר את נסח הטאבו על שמה של סולי, ביום בו מלאו לה שלושים.
סמואל אסף את בתה אל חיקו וליטף את גווה.
"איבדת משקל," ציין בדאגה.
סולי לא ענתה. עיניה נחו על התצלום שהיה תלוי על הקיר. היא בשמלת כלה עם פרחים סגולים קטנים ודניאל בחליפה בהירה, מרשים ונטול הבעה. תחושת החמצה נחמרה בגרונה, והיא עצרה את דמעותיה.
נקישות לא סדירות על הדלת הפרו את המועקה. ציפורה הקדימה את סולי ליד דלת הכניסה. אוֹרַן פרץ פנימה, בנעלי ספורט שריצדו באור סגול מאזור הסוליה, וטיפס על הספה הקודרת, מפגין לעין כל את נעליו הנהדרות. דורקי, אמו, נשרכה אחריו.
"מה השמחה הגדולה?" שאלה ציפורה את בתה הצעירה.
דורקי התעלמה מן החמיצות בשאלתה.
"באנו לספר לכם שלאוֹרַני יש אח קטן בבטן," אמרה בפשטות.
ציפורה לא הביעה שמחה או עצב, רק נשקה לדורקי על מצחה ונפנתה למטבח, מחניקה יבבה.
דורקי ליטפה את בטנה בחמדה, כדורית כמו מלון קטן, כאילו היו לה חיים משלה.
"ואצלנו מתגרשים," הודיעה סולי. היא הרגישה כאילו סטרה לעצמה.
"מתרגשים, בטח מתרגשים," חייכה דורקי.
"אני ודניאל מ ת ג ר ש י ם," תיקנה אותה.
"מה?! אבל למה?!" נזעקה דורקי.
"זה בדיוק מה שגם אני שואל," החרה סמואל.
"גילינו שזה לא זה."
"אז חבל שהתחתנתם בכלל," פלטה דורקי ומיד התחרטה. "האמת שאת המתגרשת השלישית השבוע. גם שרה ממטבע חוץ…. "
"תודה רבה באמת. מעודד לדעת שאני חלק מהסטטיסטיקה." סיננה סולי.
אורן ניתר, חטף כדור שוקולד מצופה שבבי קוקוס מהצלוחית שנחה על השולחן הסלוני והקפיץ אותו במצחו, משיל ממנו נשורת לבנה. דורקי ריתקה אותו לספה, מתעלמת מזעקות המחאה וניגבה במגבון לח את כתם השוקולד שהותיר על הקיר.
ציפורה, הזדרזה לערבב מים ואקונומיקה בקערית וניגשה לנקות את הכתם.
"אמא זה כבר ירד," מחתה דורקי.
"לא חשוב. תני לי לעבור על זה עוד פעם אחת כמו שצריך."
"שבי אימא, את לא צריכה להתאמץ, יהיו לך כאבים," מחתה דורקי. היא נטלה מידיה את הקערית וקרצפה את הקיר בסמרטוט, עד שהדאגה על פניה של ציפורה התפוגגה מעט.
סולי ידעה שעליה להתעניין בהריון של אחותה, אלא שעתה עורר בה תחושה עמוקה של חסך. דחף עז להסתלק משם אפף אותה מכף רגל ועד ראש, והיא נחפזה לנטוש את הבלבוסטע ובדרה את שיערותיה.
"אני חייבת ללכת."
"מה זה, את לא נשארת לצהריים!?" מחתה ציפורה.
"יש לי מסיבת עיתונאים ללקוח גדול," הודיעה, והכזב התפשט בחלל החדר כמו עננה מעיקה.
השעה הייתה אחת עשרה ועשרים, ולסולי לא הייתה שום סיבה להיחפז משם, מלבד העובדה, שהשהות בחיק משפחתה, המאיסה עליה את החיים, ממש כמו הידיעה שנישואיה כשלו.
