הם נפגשו לראשונה באופרה "לה טרוויאטה". היא באה לבד, כמוהו. הוא ביקש ממנה לעיין בתוכניה שבידה. אחר כך ירדו לשתות קפה. היא הייתה מבוגרת ממנו בחמש שנים, גרושה, ללא ילדים. כמעט ולא שאל על חייה הקודמים. במרווח הצר של אהבתם לא היה מקום לחיים אחרים. נטולי משא חברו יחד לאותם מקומות שם נשקו מושאי תשוקתם עד שניצת בהם הרוח שליבתה בהם אש. היא ניסתה לחבר בין העלילה ובין המוסיקה כשילוב הכרחי,"גם אם ניראה לך שהסיפור אינו משרת את ההיגיון שלך," חשוב היה לה שיבין, כמוה, שדווקא ,עליבותה של הליברית היא הנותנת אמינות, אחרת הרגש מתפוגג מול עוצמת הקולות שהיו הופכים דיגיטליים מדי. ועדיין התקשה להסכים. וכשויאולטה גססה על הבמה הוא חש שאלפרדו שוכן בתוכו ושרק הוא אוהב אותה ללא מילים, אותן התקשה להביע. הרגש נמצא בקול, ענה, לא במילים. ולא היה בטוח שהסכימה.
בעוד דקות אחדות תחל ההצגה. האופרה ,"טוסקה" מאת פוצ'יני, גופו מתמסר לקלות השוקעת של מושב הספוג הרך, דוחק את הרהוריו במעלה הזיכרונות המתרגשים ובאים מחדש. אין הוא בטוח בתקפותם. עם הזמן למד לעמעם בהם, אם מכוח הזיכרון הנשחק, או מן הצורך לשמר בהם חמלה- את משא השנים. בגילו מיותר וחסר ערך להאיר פינות אפלות. בין דמיון הלב לבין הזמן שחלף נארגים הזיכרונות מחדש, כמו רשת ביטחון לתקוות צונחות הסוחפות עמן אהבות ישנות.
הוא אוהב "אופרה". שם גם הכיר את אשתו."לה טראוויאטה",של וורדי, שם הם נפגשו. הוא אוהב את המוסיקה המלווה זמרים בקולות חודרים, את הבגדים המפוארים הלוקחים את גופו הרחק מהזמן הכבוי בו הוא שרוי, עד לאותם מקומות מוארים שאת פשרם אינו יודע. אלמלא אשתו, ספק אם היה נותן את השמות הנכונים באותם קולות: טנור, בס, סופראן… הוא בעצמו תהה לטיבה של אותה אהבה שבאה ממקום צחיח, הרחק מאותה תרבות שאנשים ניזונים ממנה בילדותם. מין גידול פרא שכזה שצמח מעצמו מתוך קשב בלתי אמצעי וחסר רקע לחלוטין, ורק נתן לה לחדור, כמות שהיא, אל חדרי ליבו.
הפעמון צלצל ודחק במאחרים. האורות כבו בהדרגה ודמותה של, "ג'ודית"- כך בחר לקרוא לה-גיששה אחר המקום בו תשב. כשראתה את המקום הפנוי שלצידו, התיישבה וביקשה סליחה כשרגלה פגעה קלות ברגלו. לרגע רצה לומר לה שהמקום תפוס. בכיסו ישנו כרטיס עליו שילם, אך מיד הבין שיקשה עליו להסביר. כשהמסך עלה,רכנה לעברו ושאלה אם ידוע לו מספר המערכות שישנן בהצגה. הוא השיב שלא, אך בידו תוכניה שתוכל לעיין בו, אם רק תוכל לעשות זאת למול האפלולית. בגילו גם באור מלא הוא מתקשה לקרוא ללא משקפיים. היא חייכה ואמרה בלחש שלא משנה,היא תמתין להפסקה.
עם הזמן למד להכיר, גם דרכה של אשתו, את מבנה האופרה לא רק דרך הרגש. בסבלנות, ועם הרבה ידע, טרחה לפשט בפניו את טיב ההקשרים המוסיקליים, את היחסים בין הליברית והמוסיקה. את הרקע שמסביב. רק את נושא החלוקה למערכות התקשה להבין. היא הייתה בעיניו שרירותית. ממילא לא עניין אותו רצף העלילה שהייתה, כמעט תמיד, מטופשת וחסרת היגיון, ובמידה מסוימת אף פגמה בהנאתו בגיחוך שעוררה. לפעמים הרשה לעצמו להציץ במסך המילים, ולשכתב אותן כרצונו, על פי מידת הרגש שחש. רק המוסיקה וקולות הזמרים הם שגרמו לו לחוש בקיומם של ימים אחרים, מקומות עלומים שלא הכיר, וברטט של אושר הנלכד באוויר במנעדו של מיתר היישר אל ליבו, עד לאותם זיכרונות שצפו ועלו מחדש מבלי שידע עליהם קודם. מבחינתו, כל דקה היא 'מערכה' ברצף האין סופי של הרגש.
כשדלקו האורות להפסקה הושיט לה את התוכניה, "אני יורד לשתות קפה, בינתיים את יכולה לעיין בה"אמר." אני גם רוצה לשתות משהו" ענתה. "אז בואי אתי" ענה לה בחיוך מבלי שהתכוון. בוחן את תגובתה, מופתע מתעוזתו. הזמן הרב בו הוא שרוי בבדידותו, העצימה את תחושת הנתק עד לכדי הנאה שאובה מתוך חוסר האונים אותו טיפח כהגנה מול הרפיון שהשתלט עליו, פטור מתשובות שיהיה בהן מעשה. שיצטער בהם. עכשיו,בקפטריה המוארת, הוא מזהה בשיערה האסוף מאחורי גבה אל קידמת חזה, את הדחף שבחר בה את השם ג'ודית, כשמה של סולנית להקת ה"משחרים" האוסטרלית. פעם אף ביקש מאשתו לשנות את תסרוקתה, כמו של ג'ודית. היא טענה שהוא אובססיבי מדי מבלי שיכול היה לסתור את דבריה מול אותה ערגה חושנית למישהי הנמצאת מקום כה מרוחק בלב נער בן שש עשרה, ממשיכה להתקיים בחלומותיו מעבר לזמן שקץ, ומעבר לגעגוע המופלא שעיניו מתעקשות לראות.
כשסיימו לשתות את הקפה ידע שהיא חובבת אופרה מושבעת. שהייתה לפני חודשיים בפסטיבל אופרות בוורונה, ושהיא, כך ניחש, בת שלושים, פחות או יותר. את תווי פניה התקשה לצרוב בזיכרונו כיוון שהיה נבוך מדי. מודע לפער הגילים ולמבטים הנוקבים מסביב. כך לפחות היה נידמה לו. מה שזכר, מעבר לשיערה האסוף, היה אור בגוון כחול הבוהק על זגוגיות משקפיה.
שוב כבו האורות ומסכת חייהם של מריו וטוסקה נפרסת על הבמה בגורל משותף. כמעט ואינו מרים את ראשו לעבר התרגום. ברגעים מסוימים גם המראות חולפות מעליו. הוא מכיר היטב את ההצגה. כל פעם מזווית שונה. בתוכנית הטלוויזיה "מצו" אותה הוא מרבה לראות.
הם נפגשו לראשונה באופרה "לה טרוויאטה". היא באה לבד, כמוהו. הוא ביקש ממנה לעיין בתוכניה שבידה. אחר כך ירדו לשתות קפה. היא הייתה מבוגרת ממנו בחמש שנים, גרושה, ללא ילדים. כמעט ולא שאל על חייה הקודמים. במרווח הצר של אהבתם לא היה מקום לחיים אחרים. נטולי משא חברו יחד לאותם מקומות שם נשקו מושאי תשוקתם עד שניצת בהם הרוח שליבתה בהם אש. היא ניסתה לחבר בין העלילה ובין המוסיקה כשילוב הכרחי,"גם אם ניראה לך שהסיפור אינו משרת את ההיגיון שלך," חשוב היה לה שיבין, כמוה, שדווקא ,עליבותה של הליברית היא הנותנת אמינות, אחרת הרגש מתפוגג מול עוצמת הקולות שהיו הופכים דיגיטליים מדי. ועדיין התקשה להסכים. וכשויאולטה גססה על הבמה הוא חש שאלפרדו שוכן בתוכו ושרק הוא אוהב אותה ללא מילים, אותן התקשה להביע. הרגש נמצא בקול, ענה, לא במילים. ולא היה בטוח שהסכימה.
אהבתם של טוסקה ומריו מתקרבת אל קיצה. הכול מוביל לכך: אהבה שאינה מתפשרת מול מציאות תובענית שיש בה כללים, כאלה שכולם מצייתים לה, חוץ מאופרה שאינה 'מוותרת' לאותם חלומות להתגשם כדרכם,גם כשטוסקה נאחזת נואשות באותה אמונה שהיא תמצית חייה-vissi darte'vissi dmore. (חייתי באמנות חייתי באהבה). הוא מציץ לעברה של ג'ודית וגם היא בוכה חרש ומטפחת בידה. וכשמריו שר elucevan le stele( "הכוכבים מאירים") הוא מרגיש מחנק בגרונו. AMOR HO AMATO MAI TEMTO LA VIDA שר מריו ואין הוא זקוק לתרגום כדי לשחרר את המחנק בגרונו. "מעולם לא אהבתי את החיים כל כך" הוא שר יחד עם מריו וניזכר בויאולטה שלו,ובטוסקה, שעוד מעט תקפוץ אל מותה.
בצאתם מן האופרה חשב על הרגע בו כל אחד ילך לדרכו. האם מפגש מיקרי טומן מסרים חבויים, בלתי הגיוניים, מה שקרוי "גורל"?כמה מגוחך הדבר. כמעט והתפתה לחשוב במונחים אותם פסל, כמו באופרה, למשל. ברחבה שבחוץ הם נעמדו, מחפשים את הדרך להיפרד באופן ה"נכון". כמה מילים על ההצגה, ואז, לאחר שלחץ את ידה, ביקשה ממנו, אם יסכים,לתת לה את הכתובת האימייל.
כשחזר לביתו התקלח, וכדי לנקות את שארית מחשבותיו הטורדות המונעות ממנו שינה, הזין את מכשיר ההקלטה בדיסק של "לה טראוויאטה". כשהתעורר, הלבין המסך מולו ושוב לא יכול היה לישון. הוא פתח את האימייל ותחת הכותרת "אופרה" נכתבו המילים "מה הסיפור שלך? אין לך עם מי לצאת?"בצד, למעלה,הופיע השעה : 3.18 הוא כיבה את המחשב, נכנס למיטה ונרדם. למחרת בצהריים שוב נכנס לתיבת הדואר וחשב איך יענה לשאלתה מבלי שיהיה בטוח בכוונתה: האם היא מכוונת לאותה עליבות בו הוא שרוי? ואולי זאת הדרך בה הצעירים מביעים את עצמם, קצר ולעניין. תוחמים את גבולות הרגע הרחק מעבר לפעימות הזמן. כאילו שהוא עצמו יודע את סיפורו, דמות ללא גוף המאבדת את אחיזתה במרחב ונעה הרחק מבסיסה, ילד כהה פנים, צרובים בריחות עזים של געגוע הנאחז בכנף בגדו של אביו, כנף בגדו שלו, כמו אז, ילד קטן בגן הצללים השקטים, יושב בפינה ובורא חזיונות מול זרעי הפחד.
הוא התיישב מול המסך וכתב: בעוד שבועיים מעלים במשכן את האופרה "כוחו של גורל".יש בידי שני כרטיסים(נתחשבן אחר כך…) ההצגה מתחילה בשעה תשע. אחכה לך ליד הקופה בשעה שמונה וחצי.
בשעה שמונה ורבע כבר היה שם. מתבונן ברחבה הענקית שעמדה מולו, עדיין ריקה, ועיניו הפקוחות מסרבות לחדול מן המראה העוכר: הנה, עומד כאן אדם קשיש, לבוש בגדים חגיגיים, כפות ידיו ריקות ורגליו טובעות בחול, כמו אז : ילד קטן בשדה קוצים הרץ אחרי עפיפון שנישמט."מה הסיפור שלך" היא שואלת מבלי לכוון בדעתה: משאלה חודרת לב ופותחת צוהר או קביעה נחרצת ההודפת בו דלתות. המחשבות עומסות חללים בזיכרונו. אין הוא בטוח אם יוכל לזהות את פניה יותר מכפי שרצה לזכור: אולי יספר לה על כל מה שנאגר, או ישתוק ויניח לה לפרש כרצונה. שום "סיפור" טוב לא ייצא מזה. כל מטרתו להניח לאותה ערגה לדעוך בנשיקה ולסגור מאחוריו דלת .
השעה הייתה כבר תשע. המאחרים זירזו צעדם ו"החצוצרה" קוששה צלילים אחרונים. בטרם נדם הטיל מטבע לעברו ופנה ללכת. עד חצות נותרו לו כשלוש שעות. פרק הזמן בו ייתם הזיכרון מול שני 'אקורדים' המתעקשים לסחוט ממנו קדרות, אף שלא היה בזה טעם, מראש לא כיוון לאותה פארסה לחרוג מעבר לאותו זמן שאול, גבר בן שישים המחפש את קרבתה הצעירה של בת שלושים בצורך אחרון לבדוק את מרחב התשוקה הנעולה בין חדרי הלב, להביט בה פעם אחרונה בטרם תעלה כמנחה, קרבן לזמן שאבד.
רגליו נושאות אותו כפי שזכר, אך המראה עורר בו חרטה ואין הוא יכול לחזור בו. שאון הרחוב מוכה הריחות מחסיר בו שלווה. העיר שינתה את פניה מול הזמן שאבד. על בימתה רוחשים חיים אחרים. מול עיניו המסרבות מתחוללת לה "הסצנה"(כך למד מקריאה בעיתון…),שעכשיו, בעל כורחו, הוא שותף לה: כבישי המכוניות המפוקקות לוכדות את ההמון הנע ביניהן בשובל אורות המצטלבים לתוך עיניהם המסונוורות ו'מפוצצות' את אוזניהם בקולות השופר הפולחים את העיר בניסוי כלים אחרון.
הוא מרחיב את צעדיו לכיוון הפארק. אורות רידינג משמשות לו כמצפן והשעה קרבה לעשר מאחוריו דועכת העיר ונמוגה מול המיית צרצרים המבשרים את בוא השקט. שם,על גדות הירקון, ינסה לעצור את שטף המחשבות הטורדות. "מה הסיפור שלך" מעמידה אותו על שפת הזמן שנישאר במערומיו, וחושפת את האדישות, לכאורה, למה שהיא באמת : חוסר אונים המשלים את הדעיכה הנוחה שלא מפריעה לאיש.
הוא ירד מן הגשר, חיפש ומצא ספסל בודד קרוב לגדה. הנחל זרם באדווה שלווה, כמעט ואינו מורגש, אלמלא ריצדו בו אורות שבועות מים חרישיים פכפכו בהם. מדי פעם נשמעו קולות מתרפקים של בעלי כנף שחברו אל הלילה בהרמוניה צלילית ונתנו לשקט תוקף. אות לאות, תו לתו, מצטרפים יחד לפרטיטורה נוגה החודרת עמוק בתוכו באופן שלא הכיר עד אז. רחוק מן הדמות אותה הוא מכיר. זאת האופרה שלו , נכתבת בידו בזה הרגע. זה גם הסיפור שלו, רחוק מאותו סיפור המשתקף במראה כל בוקר, ערימת בשר העוטפת את גופו הרופס, את רגליו הוורודות. שישים השנים משתברות במראה לאלפי צלילים, משוועים למנצח שיניח בהם סדר, שיניח בהם שלווה. הוא רוצה 'סיפור' פשוט, סיפור מגוחך, סיפור כמו באופרה.
מעל אד המים השלווים זהר להק גחליליות במעוף עיקש, משרבט באוויר קווי אורך ורוחב זוהרים הנארגים לרגע הנשמר בזיכרון, כמו הזמן החולף. ואז, באותה מהירות בה האור כבה, עפו לדרכם כשמבטו מלווה אותן עד שחשכו לגמרי והופיעו שוב בפתחם של ימים שזכר, עולים מן המים העמוקים כערפילי שחר, קלים כנוצה ונישאים ברוח הנושבת בגבם.
גופו התכווץ על ספסל העץ הקשה וידיו אחזו במשענת בחוזקה. דוק עלה בעיניו ודמותה של ג'ודית דורהם צפה בהם, שיערה אסוף קדימה, וקולה עורג את מרחק השנים, שרה בקולה את מילותיו שלו.
הוא אוהב "אופרה". שם גם הכיר את אשתו."לה טראוויאטה",של וורדי, שם הם נפגשו. הוא אוהב את המוסיקה המלווה זמרים בקולות חודרים, את הבגדים המפוארים הלוקחים את גופו הרחק מהזמן הכבוי בו הוא שרוי, עד לאותם מקומות מוארים שאת פשרם אינו יודע. אלמלא אשתו, ספק אם היה נותן את השמות הנכונים באותם קולות: טנור, בס, סופראן… הוא בעצמו תהה לטיבה של אותה אהבה שבאה ממקום צחיח, הרחק מאותה תרבות שאנשים ניזונים ממנה בילדותם. מין גידול פרא שכזה שצמח מעצמו מתוך קשב בלתי אמצעי וחסר רקע לחלוטין, ורק נתן לה לחדור, כמות שהיא, אל חדרי ליבו.
הפעמון צלצל ודחק במאחרים. האורות כבו בהדרגה ודמותה של, "ג'ודית"- כך בחר לקרוא לה-גיששה אחר המקום בו תשב. כשראתה את המקום הפנוי שלצידו, התיישבה וביקשה סליחה כשרגלה פגעה קלות ברגלו. לרגע רצה לומר לה שהמקום תפוס. בכיסו ישנו כרטיס עליו שילם, אך מיד הבין שיקשה עליו להסביר. כשהמסך עלה,רכנה לעברו ושאלה אם ידוע לו מספר המערכות שישנן בהצגה. הוא השיב שלא, אך בידו תוכניה שתוכל לעיין בו, אם רק תוכל לעשות זאת למול האפלולית. בגילו גם באור מלא הוא מתקשה לקרוא ללא משקפיים. היא חייכה ואמרה בלחש שלא משנה,היא תמתין להפסקה.
עם הזמן למד להכיר, גם דרכה של אשתו, את מבנה האופרה לא רק דרך הרגש. בסבלנות, ועם הרבה ידע, טרחה לפשט בפניו את טיב ההקשרים המוסיקליים, את היחסים בין הליברית והמוסיקה. את הרקע שמסביב. רק את נושא החלוקה למערכות התקשה להבין. היא הייתה בעיניו שרירותית. ממילא לא עניין אותו רצף העלילה שהייתה, כמעט תמיד, מטופשת וחסרת היגיון, ובמידה מסוימת אף פגמה בהנאתו בגיחוך שעוררה. לפעמים הרשה לעצמו להציץ במסך המילים, ולשכתב אותן כרצונו, על פי מידת הרגש שחש. רק המוסיקה וקולות הזמרים הם שגרמו לו לחוש בקיומם של ימים אחרים, מקומות עלומים שלא הכיר, וברטט של אושר הנלכד באוויר במנעדו של מיתר היישר אל ליבו, עד לאותם זיכרונות שצפו ועלו מחדש מבלי שידע עליהם קודם. מבחינתו, כל דקה היא 'מערכה' ברצף האין סופי של הרגש.
כשדלקו האורות להפסקה הושיט לה את התוכניה, "אני יורד לשתות קפה, בינתיים את יכולה לעיין בה"אמר." אני גם רוצה לשתות משהו" ענתה. "אז בואי אתי" ענה לה בחיוך מבלי שהתכוון. בוחן את תגובתה, מופתע מתעוזתו. הזמן הרב בו הוא שרוי בבדידותו, העצימה את תחושת הנתק עד לכדי הנאה שאובה מתוך חוסר האונים אותו טיפח כהגנה מול הרפיון שהשתלט עליו, פטור מתשובות שיהיה בהן מעשה. שיצטער בהם. עכשיו,בקפטריה המוארת, הוא מזהה בשיערה האסוף מאחורי גבה אל קידמת חזה, את הדחף שבחר בה את השם ג'ודית, כשמה של סולנית להקת ה"משחרים" האוסטרלית. פעם אף ביקש מאשתו לשנות את תסרוקתה, כמו של ג'ודית. היא טענה שהוא אובססיבי מדי מבלי שיכול היה לסתור את דבריה מול אותה ערגה חושנית למישהי הנמצאת מקום כה מרוחק בלב נער בן שש עשרה, ממשיכה להתקיים בחלומותיו מעבר לזמן שקץ, ומעבר לגעגוע המופלא שעיניו מתעקשות לראות.
כשסיימו לשתות את הקפה ידע שהיא חובבת אופרה מושבעת. שהייתה לפני חודשיים בפסטיבל אופרות בוורונה, ושהיא, כך ניחש, בת שלושים, פחות או יותר. את תווי פניה התקשה לצרוב בזיכרונו כיוון שהיה נבוך מדי. מודע לפער הגילים ולמבטים הנוקבים מסביב. כך לפחות היה נידמה לו. מה שזכר, מעבר לשיערה האסוף, היה אור בגוון כחול הבוהק על זגוגיות משקפיה.
שוב כבו האורות ומסכת חייהם של מריו וטוסקה נפרסת על הבמה בגורל משותף. כמעט ואינו מרים את ראשו לעבר התרגום. ברגעים מסוימים גם המראות חולפות מעליו. הוא מכיר היטב את ההצגה. כל פעם מזווית שונה. בתוכנית הטלוויזיה "מצו" אותה הוא מרבה לראות.
הם נפגשו לראשונה באופרה "לה טרוויאטה". היא באה לבד, כמוהו. הוא ביקש ממנה לעיין בתוכניה שבידה. אחר כך ירדו לשתות קפה. היא הייתה מבוגרת ממנו בחמש שנים, גרושה, ללא ילדים. כמעט ולא שאל על חייה הקודמים. במרווח הצר של אהבתם לא היה מקום לחיים אחרים. נטולי משא חברו יחד לאותם מקומות שם נשקו מושאי תשוקתם עד שניצת בהם הרוח שליבתה בהם אש. היא ניסתה לחבר בין העלילה ובין המוסיקה כשילוב הכרחי,"גם אם ניראה לך שהסיפור אינו משרת את ההיגיון שלך," חשוב היה לה שיבין, כמוה, שדווקא ,עליבותה של הליברית היא הנותנת אמינות, אחרת הרגש מתפוגג מול עוצמת הקולות שהיו הופכים דיגיטליים מדי. ועדיין התקשה להסכים. וכשויאולטה גססה על הבמה הוא חש שאלפרדו שוכן בתוכו ושרק הוא אוהב אותה ללא מילים, אותן התקשה להביע. הרגש נמצא בקול, ענה, לא במילים. ולא היה בטוח שהסכימה.
אהבתם של טוסקה ומריו מתקרבת אל קיצה. הכול מוביל לכך: אהבה שאינה מתפשרת מול מציאות תובענית שיש בה כללים, כאלה שכולם מצייתים לה, חוץ מאופרה שאינה 'מוותרת' לאותם חלומות להתגשם כדרכם,גם כשטוסקה נאחזת נואשות באותה אמונה שהיא תמצית חייה-vissi darte'vissi dmore. (חייתי באמנות חייתי באהבה). הוא מציץ לעברה של ג'ודית וגם היא בוכה חרש ומטפחת בידה. וכשמריו שר elucevan le stele( "הכוכבים מאירים") הוא מרגיש מחנק בגרונו. AMOR HO AMATO MAI TEMTO LA VIDA שר מריו ואין הוא זקוק לתרגום כדי לשחרר את המחנק בגרונו. "מעולם לא אהבתי את החיים כל כך" הוא שר יחד עם מריו וניזכר בויאולטה שלו,ובטוסקה, שעוד מעט תקפוץ אל מותה.
בצאתם מן האופרה חשב על הרגע בו כל אחד ילך לדרכו. האם מפגש מיקרי טומן מסרים חבויים, בלתי הגיוניים, מה שקרוי "גורל"?כמה מגוחך הדבר. כמעט והתפתה לחשוב במונחים אותם פסל, כמו באופרה, למשל. ברחבה שבחוץ הם נעמדו, מחפשים את הדרך להיפרד באופן ה"נכון". כמה מילים על ההצגה, ואז, לאחר שלחץ את ידה, ביקשה ממנו, אם יסכים,לתת לה את הכתובת האימייל.
כשחזר לביתו התקלח, וכדי לנקות את שארית מחשבותיו הטורדות המונעות ממנו שינה, הזין את מכשיר ההקלטה בדיסק של "לה טראוויאטה". כשהתעורר, הלבין המסך מולו ושוב לא יכול היה לישון. הוא פתח את האימייל ותחת הכותרת "אופרה" נכתבו המילים "מה הסיפור שלך? אין לך עם מי לצאת?"בצד, למעלה,הופיע השעה : 3.18 הוא כיבה את המחשב, נכנס למיטה ונרדם. למחרת בצהריים שוב נכנס לתיבת הדואר וחשב איך יענה לשאלתה מבלי שיהיה בטוח בכוונתה: האם היא מכוונת לאותה עליבות בו הוא שרוי? ואולי זאת הדרך בה הצעירים מביעים את עצמם, קצר ולעניין. תוחמים את גבולות הרגע הרחק מעבר לפעימות הזמן. כאילו שהוא עצמו יודע את סיפורו, דמות ללא גוף המאבדת את אחיזתה במרחב ונעה הרחק מבסיסה, ילד כהה פנים, צרובים בריחות עזים של געגוע הנאחז בכנף בגדו של אביו, כנף בגדו שלו, כמו אז, ילד קטן בגן הצללים השקטים, יושב בפינה ובורא חזיונות מול זרעי הפחד.
הוא התיישב מול המסך וכתב: בעוד שבועיים מעלים במשכן את האופרה "כוחו של גורל".יש בידי שני כרטיסים(נתחשבן אחר כך…) ההצגה מתחילה בשעה תשע. אחכה לך ליד הקופה בשעה שמונה וחצי.
בשעה שמונה ורבע כבר היה שם. מתבונן ברחבה הענקית שעמדה מולו, עדיין ריקה, ועיניו הפקוחות מסרבות לחדול מן המראה העוכר: הנה, עומד כאן אדם קשיש, לבוש בגדים חגיגיים, כפות ידיו ריקות ורגליו טובעות בחול, כמו אז : ילד קטן בשדה קוצים הרץ אחרי עפיפון שנישמט."מה הסיפור שלך" היא שואלת מבלי לכוון בדעתה: משאלה חודרת לב ופותחת צוהר או קביעה נחרצת ההודפת בו דלתות. המחשבות עומסות חללים בזיכרונו. אין הוא בטוח אם יוכל לזהות את פניה יותר מכפי שרצה לזכור: אולי יספר לה על כל מה שנאגר, או ישתוק ויניח לה לפרש כרצונה. שום "סיפור" טוב לא ייצא מזה. כל מטרתו להניח לאותה ערגה לדעוך בנשיקה ולסגור מאחוריו דלת .
השעה הייתה כבר תשע. המאחרים זירזו צעדם ו"החצוצרה" קוששה צלילים אחרונים. בטרם נדם הטיל מטבע לעברו ופנה ללכת. עד חצות נותרו לו כשלוש שעות. פרק הזמן בו ייתם הזיכרון מול שני 'אקורדים' המתעקשים לסחוט ממנו קדרות, אף שלא היה בזה טעם, מראש לא כיוון לאותה פארסה לחרוג מעבר לאותו זמן שאול, גבר בן שישים המחפש את קרבתה הצעירה של בת שלושים בצורך אחרון לבדוק את מרחב התשוקה הנעולה בין חדרי הלב, להביט בה פעם אחרונה בטרם תעלה כמנחה, קרבן לזמן שאבד.
רגליו נושאות אותו כפי שזכר, אך המראה עורר בו חרטה ואין הוא יכול לחזור בו. שאון הרחוב מוכה הריחות מחסיר בו שלווה. העיר שינתה את פניה מול הזמן שאבד. על בימתה רוחשים חיים אחרים. מול עיניו המסרבות מתחוללת לה "הסצנה"(כך למד מקריאה בעיתון…),שעכשיו, בעל כורחו, הוא שותף לה: כבישי המכוניות המפוקקות לוכדות את ההמון הנע ביניהן בשובל אורות המצטלבים לתוך עיניהם המסונוורות ו'מפוצצות' את אוזניהם בקולות השופר הפולחים את העיר בניסוי כלים אחרון.
הוא מרחיב את צעדיו לכיוון הפארק. אורות רידינג משמשות לו כמצפן והשעה קרבה לעשר מאחוריו דועכת העיר ונמוגה מול המיית צרצרים המבשרים את בוא השקט. שם,על גדות הירקון, ינסה לעצור את שטף המחשבות הטורדות. "מה הסיפור שלך" מעמידה אותו על שפת הזמן שנישאר במערומיו, וחושפת את האדישות, לכאורה, למה שהיא באמת : חוסר אונים המשלים את הדעיכה הנוחה שלא מפריעה לאיש.
הוא ירד מן הגשר, חיפש ומצא ספסל בודד קרוב לגדה. הנחל זרם באדווה שלווה, כמעט ואינו מורגש, אלמלא ריצדו בו אורות שבועות מים חרישיים פכפכו בהם. מדי פעם נשמעו קולות מתרפקים של בעלי כנף שחברו אל הלילה בהרמוניה צלילית ונתנו לשקט תוקף. אות לאות, תו לתו, מצטרפים יחד לפרטיטורה נוגה החודרת עמוק בתוכו באופן שלא הכיר עד אז. רחוק מן הדמות אותה הוא מכיר. זאת האופרה שלו , נכתבת בידו בזה הרגע. זה גם הסיפור שלו, רחוק מאותו סיפור המשתקף במראה כל בוקר, ערימת בשר העוטפת את גופו הרופס, את רגליו הוורודות. שישים השנים משתברות במראה לאלפי צלילים, משוועים למנצח שיניח בהם סדר, שיניח בהם שלווה. הוא רוצה 'סיפור' פשוט, סיפור מגוחך, סיפור כמו באופרה.
מעל אד המים השלווים זהר להק גחליליות במעוף עיקש, משרבט באוויר קווי אורך ורוחב זוהרים הנארגים לרגע הנשמר בזיכרון, כמו הזמן החולף. ואז, באותה מהירות בה האור כבה, עפו לדרכם כשמבטו מלווה אותן עד שחשכו לגמרי והופיעו שוב בפתחם של ימים שזכר, עולים מן המים העמוקים כערפילי שחר, קלים כנוצה ונישאים ברוח הנושבת בגבם.
גופו התכווץ על ספסל העץ הקשה וידיו אחזו במשענת בחוזקה. דוק עלה בעיניו ודמותה של ג'ודית דורהם צפה בהם, שיערה אסוף קדימה, וקולה עורג את מרחק השנים, שרה בקולה את מילותיו שלו.
שלום לך אביב יקר
שלום ימים שתמו
פרחים נבלו
עכשיו כבר קר
לילות טרופים בי קמו
וכשיכבו האורות
בתחנת רכבת
כשהעיר תשקוט מיום עמל
אתור אחר מקום לשבת
אדע,
בא סוף לקרנבל.
