"יאללה תתפשטי גב' רובינסון!"

"די משה,זה מביך אותי".

"מה כל כך מביך גברת סמדי?"

"אני מחפשת רומנטיקה, אדון מואיז, והזיון זה רק אמצעי להכיר טוב יותר…"

"את מתכוונת לחתונה, סמדר?!"

" אני מתכוונת למה שיבוא אחר כך אדון משה, כשנהיה יותר מבוגרים."

"את מתכוונת לזקנים סמדי, כשהכול כבר ימות."

"אתה ישר הולך לסוף משה. לפני כן יש התחלה ויש אמצע…"

"אז אולי תתחילי לעשות דיאטה כבר מעכשיו?"

"עם אשתך לא היית מעז לדבר כך."

"אני אשמח מאוד אם לא תזכירי אותה בכל פעם שמאגר התשובות שלך מידלדל. אולי תהיי קצת יותר יצירתית ולא רק בזה, מה את מחייכת, אם יש לך מה להגיד תבטאי את זה במילים, אולי ככה נכיר באמת טוב יותר, הרי את לא מתכוונת רק סתם לעצבן אותי נכון?"

"מעניין משה שאתה המומחה הגדול שיודע הרבה לפני כולם, אבל נשאר עם הלשון בחוץ מול החיוך שלי. אולי גם אתה תתאמץ קצת לפענח את החידות של עצמך, או שזאת סתם הדחקה שעוזרת לך להיות כה מוגן."

"השיחה הזאת הופכת להיות נבזית יותר ויותר, מה קפץ עליך?"

"שום דבר, באמת שום דבר, חוץ ממילים מיותרות שדרכן אפשר לפגוע."

"את יודעת שלא התכוונתי לפגוע, אני הרי מת על הגוף שלך ואת יודעת שאני אוהב נשים שמנות, וכשאת מתבדחת על הקרחת שלי (תגיד,אני נוגעת לך בראש,או בתחת..) אני צוחק ורואה בכך צמצום פערים מביכים שמפרידים עבינינו. זה ההומור שלי סמדי, ככה אני משתחרר."

"אני יודעת משה, גם אני מרחפת סביב הדבר החדש לשנינו. עדיין לא החלטתי להטיל עוגן. כשהייתי צעירה דברים התממשו ביתר קלות. הקשרים היו ברורים מאליהם מכוח אותו טמטום מבורך שעצם את עיני וריתק אותי חזק אל האדמה. משה,זה לא התחת השמן שלי עליו אתה רומז, אני יודעת. האינטימיות משה התפרקה אצלי לחתיכות מאז שהתגרשתי. לאחר שלושים שנה שום דבר כבר לא מתאחה, הזמן הפך להיות דו צדדי, אבל בכיוונים אחרים- מעט מדי שדורש הרבה מדי."

"להביא לך קפה סמדי? אני מצטער, באמת. להביא לך טישו? את יודעת מה, תתלבשי ונלך לאיזו מסעדה. שום דיאטה,את שומעת? חסרים לך עוד חמישה קילו שיחזקו עוד יותר את ההחלטות שלי. מה את צוחקת מתוקה?"

"קניתי היום חוטיני משה, אתה חושב שיתאים לי?"

"אחרי שנאכל את המקרוני – כן."

כל הזמן חשוך, הקירות סוגרים עליו מכל עבר, מתקלפים, חריטות, שריטות, כתמי דם, קיא, שתן וג'יפה סמיכה וחסרת צורה וטעם. זה גריז' חשב גימל. איכס. הוא התכדר על רצפת הבטון וניסה לנמנם טיפה. כמה זמן חלף? אולי שבועות עברו כבר..חודשים… מאז שראה אור יום. עם עלות השחר ציוץ הציפורים ומשאית האשפה של המועצה מעירים את כל התושבים במצפה הגלילי. שני בחורים צעירים לפני צבא מחלקים מיץ תפוזים טרי ולחמניות פריכות עם שומשום מדלת לדלת. אחד מהם נראה לו מוכר. אולי זה הבן של ענת פיצקוביץ' שברחה מהארץ עם המתנדב הגבוה הסקוטי? מאז היסודי עבר הרבה זמן. אולי הוא יוצא עכשיו עם מיה שהייתה אתם בצופים? היא דווקא ג'ינג'ית חמודה…היינו ככה די קרובים בחבר'ה, מעניין מה היא עושה עכשיו? בטח השתחררה מזמן… אולי היא בטיול במזרח? בעצם היא טיפוס של דרום אמריקה. בטוח. זאתי לא מפספסת שום טרק בכל חור נידח…בטח תופסת ראש, מתערבבת עם תיירים גרמנים וסקנדינביים? הייתי מת להיות לידה עכשיו…רק לראות את הנמשים… והגומות שלה שוב מחייכות… ואולי היא בכלל לא מוצאת עצמה… אי אפשר לדעת היום. אנשים משתנים, אנשים נשכחים, רק האדמה זוכרת.

ריח של פריחת פרדסים עמד באוויר באותו לילה אביך. מלא ברחשים ויתושים התעופפו במעגלים סביב עמדת השמירה שגימל ניצב בה. הוא ניסה להבריחם עם גליון של מגזין כרומו ישן אבל נראה היה שאין להם סוף. השעה היתה שלוש לפנות בוקר והירח נראה קצת עצוב, חשב לעצמו וניסה להחזיק את עיניו בכח פקוחות. פתאום בלי שום אזהרה החל מטח פיצוצים ויריות. ידיו היו משותקות, הוא ניסה להגיב אבל כל הפרצוף שלו כאילו ספג בומבה אדירה ומצלצלת יחד עם רסיסים מעורבבים בשברי מתכת, דם ועשן. הוא שמע את דורון המאגיסט רותח וצועק ויורה ומיד קת של קלצ'ניקוב הוטחה באלימות בעורפו והוא אבד הכרתו. מה היה אח"כ הוא לא ממש יודע, בעיקר ריח של אדמה טחובה וגללי פרות. עיזים בעצם. כשאתה קשור, מקופל ועיניך מכוסות זה לא ממש משנה איזה חרא זה. גם ככה אתה במיץ של הזבל, נסה להגדיר את מצבו בצורה פיוטית ונשך את שפתיו הסדוקות והמבוקעות.

מול עיניו ראה שוב את השביל המוכר מתפתל. נער צעיר עם גופיה לבנה רץ מתנשף במעלה ההר. תושבים עמלים שיוצאים לעבודת הבורא או סתם למשרד הייטק כזה או אחר, חולפים על פניו במכוניות ליסינג חדישות, מנופפים בניד ראש או יד ולוחצים על דוושת הגז. לחייו מאדימים מהאדים והאוויר הקר ומשקפיו כמעט נשמטים. נראה כי כולם עוברים על פניו והוא, כמו סיזיפוס מודרני ממשיך לנסות להתקדם בניוטרל.

עוד מעט האביב מגיע, כמה היה רוצה לראות את הנוף שגדל בו, את השדות, החברים, המשפחה, הכל כבר פורח כמו הגרדת שהתנחלה בכפות רגליו וממאנת לסגת. גימל מתהפך על צידו הכואב ומביט בג'וק חום ענק שיצא למסע. נראה שגם הוא תר אחרי ביתו או פיסת מזון כלשהי. מחושיו נראים לפתע ענקיים, מטילים צל אימתני בתא הדלוח. אקרא לו ג'וקי, חשב לעצמו. נקישה איטית נשמעה בדלת הפלדה וחלון זעיר נפתח באוושה צורמנית. בטח אכרם הביא שוב חלבה. אין על החלבה המתוקה הזו… הכי טעימה שיש, להתמוגג מכל פרור…להרגיש את הטעם, המרקם המחוספס ולפעמים גרגר שומשום שחמק והתמקם בין השיניים… יכול היה שעות ליהנות מהנסיון להוציאו עם הלשון מבין שיניו והגרגר היה מתעקש להשאר במחסה… גימל שולח יד גרומה וארוכה בזריזות לא ברורה, לפני שהמקק יקדים אותו וזוכה בנתח חלבה מעורר תאבון וציפיה לבאות.

אכרם התרחק בצעד בטוח מהדלת האטומה והתיישב במטבח המאולתר של המערה התת קרקעית. עד מהרה נערמו על צלחתו הלבנה מלפפונים חתוכים עם גרגרי מלח גס, בצל ירוק קצוץ ופיתה טריה וריחנית. באדיר הצטרף אליו עם צלחת חומוס גרגרים מפתה ומעוטרת בפטרוזיליה ופלח לימון. ריח לימונים תמיד הזכיר לו את הכפר. סבו הקשיש, שיאריך ימים, אינשאללה, היה מכין בדבקות בכל יום שבת בבוקר, לימונדה טריה, שנסחטה מעשרות לימונים עסיסיים והורתחה שעות עם סוכר ומים עד שהגיעה לתרכיז המזוקק שכה אהב ולגם בכל עת שהזדמן לו. כוס הזכוכית שנשמטה מהשולחן ונשברה לאלפי רסיסים על רצפת הבטון, הסבה את תשומת ליבם של אכרם ובאדיר לנעשה סביבם. "בדכ קהווה"? שאל אכרם את באדיר המבוגר ממנו. "בטח בטח, תכין" הפטיר כלפיו באדיר המזוקן, אבל לא כמו אשכנזי. תן למים לרתוח בפינג'אן, ככה שיבעבעו ואז רגע לפני תוסיף בנדיבות כמה כפות קפה נחל'ה, תרתיח עוד קצת בשביל הארומה ורק אז תוסיף את הסוכר. באדיר נדד במחשבותיו לתא המעופש והקטן שבו נדחק ימים ולילות בכלא הציוני. לפעמים היה שומע זעקות מהתא הסמוך כאילו מסרסים שם חתול מיוחם, או אולי השב"כניקים הישראלים היו עוקרים את ציפורניו של אחד מאחיו לנשק? כבר כמה פעמים שמע בסיור הבוקר בחצר על מקרים כאלו. הוא זכר היטב שהולבש פעם אחת עם שק מצחין על ראשו והוחזק שעות קשור במצב מהופך כשרגליו באוויר. כל הדם זרם והתנקז לראשו המגולח וגם אז לא הוציא מילה. חלק מהחוקרים חבטו בו בבטנו אבל הוא שתק.

בחדרי החקירות המכוערים, שצבועים חצי ירוק של בית חולים וחצי צבע בלתי מזוהה, נזכר שאחד החוקרים הצעירים, בחור בלונדיני וגבוה, בטח מהרצליה פיתוח המניוק, כבד אותו לפעמים בספלון קפה. האמת היא שהקפה היה די דליל ומגעיל, יותר קרוב לתה, אבל באדיר שמח על נדיבותו ולא אמר דבר וחצי דבר לקצין ורוד הלחיים.

גלעד, הטירון הצעיר הוריד את הפינג'אן מהגזיה באוהל המחלקתי ומזג לספלונים ערביים קטנים וחלק לחבריו שעדיין נשארו ערים. "בוא'נה גלעד, עם קפה כזה אתה יכול לעשות קריירה אחרי השחרור ב"קפה-קפה" שבח אותו דורון. "לויודע מה אני אעשה עוד 3 שנים, מה שבטוח שעכשיו אני עושה כלים וטס לישון כמו טנק שדומם מנוע" מלמל גימל בעייפות ועפעפיו כמעט ונדבקו.

"דקה זוזזזזזזזזזזזזז" נבח אכרם על אזנו של גלעד שהקיץ בבהלה. "עוברים דירה, מסוכן כאן יא זלאמה" סטר אכרם לסמל הציוני וכפת את ידיו מאחורי הגב בחוזקה וכסה בפלנלית את עיניו. "שחרר אותו" נבח עליו באדיר בקול מצמית, "אנחנו חייבים עוד ידיים וגב לסחוב, מהר, אני שומע מסוק". גלעד מתח לשניה את ידיו המשוחררות באוויר והרגיש את הדם שוב זורם. אח"כ העמיס בזריזות על כתפו את אחד מתרמילי הגב הגדולים והשחורים שהיו כבר ארוזים. השלושה סרקו את המערה לראות שלא נשאר שריד. "גלעד, דיר באלק אתה מנסה משהו, תזוזה אחת לא במקום, אתה מת. ברור?" לחש אכרם באזנו בעוינות. גלעד הנהן והשלישיה המוזרה שצצה פתאום באמצע הרחוב החשוך החלה בריצה שפופה בין סמטאות הקסבה הצפופה. שניות אח"כ נשמע הרוטור של מסוק האפאצ'י מעליהם ואש תופת הומטרה עליהם מכל הכוונים בלא אבחנה. "ילען אבוכ יא אבן בולה חוש בטיזייייייייייייייייי" באדיר צעק וקלל, התעכב מעט מאחריהם, כשהוא סוחב רגל מרוסקת שותתת דם, ריח עשן וגופרית היה באוויר. גלעד ניתק בהפתעה מאחיזתו של אכרם ההמום ורץ ברחוב כמו טיל בליסטי. הוא חלף על פני באדיר הפצוע והאדרנלין התפשט בגופו עם ריח החופש. לפתע קפא ונצמד לקיר הרחוב והציץ בחטף לאחור. כמה שניות אח"כ חזר והעמיס במיומנות את באדיר על כתפיו ורץ איתו לאחד מפתחי הבתים האפלים, שם המתין להם אכרם מזיע כולו ומקלל בשקט. אכרם הנסער דפק על הדלת הנעולה מספר פעמים באגרופו הכבד.

דלת העץ הכבדה נפתחה בשקט מפתיע וחור אדום וגדול הופיע בין עיניו המופתעות של אכרם שצנח על סף הבית. כהרף עין מספר ידיים חסונות לפתו-הדפו את גלעד ובאדיר שקפאו במקומם, אל תוך פרוזדור פנימי שהתמלא באור צהוב בוהק וחם.

זו לא הייתה הפעם הראשונה שהייתי בקליניקה של ד"ר גרומן, מקום יפה כזה עם קירות בצבע אפרסק כאילו כדי לתת הרגשה טובה למי שמגיע אליה. על אחד הקירות תלוי שעון גדול ויפה עם הקדשה, שד"ר גרומן קיבלה מחולה שהחלים בזכותה.

יש פה תחושה מלנכולית- החולים לא תמיד נראים טוב, נורא חיוורים ועייפים, המזכירה שקטה ואין מוזיקה ברקע… והמיעוט במתנות התודה קצת מטריד כשחושבים על זה. זה ממש כאילו שפֹּה השמחה כבויה.

"טל חן? תורך." הספקתי לראות ממש לרגע את החולה שלפניי יוצא כשלידו מישהו שמזיל דמעה, כנראה משפחה.

"שב, בבקשה." היא אמרה לי עם חיוך על השפתיים ומבט עצוב שמנסה שלא להסגיר רגשות. אז ישבתי. עברתי דברים בחיים, כבר הייתי מנוסה בהכנה עצמית, לא נתתי לעצמי להישבר בשום מצב- לא כשניגשתי לטסט השלישי, לא כשהגעתי לועדות במיונים לקורס טיס או במהלכו ובטח ובטח שלא אצל רופאים. הכנתי את עצמי לכך שהיא תגיד לי שאני צריך לעבור ניתוח, או במקרה הכי גרוע- שאהיה נכה או שלא אוכל לחזור לצבא כטייס. אני אדם חזק ואין סיכוי שהיא תגיד משהו שישבור אותי.

"מה שלומך? איך מתקדמים הטיפולים? אתה מקפיד להגיע לבית החולים פעם בשבוע?"

"כן, אני עושה כל מה שאמרת לי."

"ראיתי את התוצאות של הבדיקות שלך, והן לא מתקדמות כמו שציפינו. אתה תצטרך להתחיל להגיע ליותר טיפולים וכימותרפיה."

אני שונא את המילה הזאת- "כימותרפיה". היא מזכירה לי את המחלה שלי, סרטן. היא מזכירה לי את הסיבה שהחיים שלי נעצרו, היא מזכירה לי את הפעמים האחרונות.

החיים מתחלקים לשניים: התקופה של הפעמים הראשונות והתקופה של הפעמים האחרונות. כולם אומרים ש"תמיד יש פעם ראשונה"- אופניים ראשונים, שיניים ראשונות, היום הראשון של כיתה א', החברה הראשונה, הנשיקה הראשונה, הצו הראשון, המיונים הראשונים לקורס טיס, הטיסה הראשונה…

אף אחד לא מזכיר את הפעמים האחרונות- הפעם האחרונה שתוכל לגדל שיער עד הכתפיים, החג האחרון עם המשפחה, התקופה האחרונה שתהיה עצמאי לחלוטין, הפעם האחרונה שתלבש מדים. והטיסה האחרונה.

"כימותרפיה" מזכירה לי את זה שאני לא אטוס יותר.

הלכתי ליותר טיפולי כימותרפיה. השיער שלי לא נשר, לא רציתי שזה יקרה- גילחתי את הכל לפני הטיפול הראשון. אבל מסתבר שגם הגבות נושרות… ואני לא חשבתי על זה בהתחלה… אז בסוף כן מצאתי את עצמי מאבד קצת שיער.

חודש מאוחר יותר ד"ר גרומן אמרה שהבדיקות עדיין בעייתיות והגילוי המאוחר וכל מיני שטויות של רופאים לא מאפשרים לנו לטפל בזה יותר. היו שתי אפשרויות- ניתוח שכנראה לא אחלים ממנו או פשוט לוותר.

אני לא אדם שמוותר, אף פעם. אז הלכתי על הניתוח. יצאתי מהניתוח שבר כלי. השיקום היה ארוך ואינסופי, נשארתי בבית החולים שבועיים יותר ממה שהבטיחו. ואז נפל לי האסימון- כנראה שלא נשאר לי הרבה זמן… זה גם מה שד"ר גרומן אמרה. היא אמרה שחצי שנה זה מה שנשאר לי עד… עד המוות…

זה נשמע כמו סוף, זה גם הרגיש כמו הסוף, אבל למען האמת- זו רק ההתחלה של הסיפור שלי. את השבועיים הראשונים של שארית חיי העברתי בבכי על מר גורלי. לא יכולתי לשאת את המבטים שנתנו בי כולם. המשפחה שלי הסתגרה כמוני ותמיד אפשר היה לשמוע רחשי בכי ברחבי הבית, והחברים הסתכלו עליי במבט מלא רחמים- ספק עליי ספק על עצמם.

הרגשתי שלא הספקתי שום דבר בחיים- לא הייתי הרבה בחו"ל, רק במסע לפולין ובטיול בר מצווה לצרפת ואנגליה, גם לא עשיתי צניחה חופשית ואף פעם לא ביקרתי בספארי. היו לי הרבה פערים שהייתי חייב להשלים. חשבתי על זה ערב אחד לפני שהלכתי לישון, בין פרץ דמעות אחד למשנהו, אחרי הארוחה המשפחתית של יום שישי. הבנתי שלבכות לא יאריך לי בחזרה את החיים, וידעתי שנשארו לי חמישה חודשים של חיים. החלטתי להכין לי רשימה של דברים להספיק לעשות לפני המוות, אבל עשיתי אותה ממש ארוכה- ממש ממש ארוכה- כדי שאני לא ארגיש שאני מגיע לסוף הרשימה או לסוף החיים.

היו לי 150 משימות ברשימה. כמה מהן היו די קלות- לאכול גלידה בגשם; לשוט על יאכטה; ללבוש חולצה ורודה; לעשות כמה פירסינגים; ללמוד לפתוח וריד; לפגוש מישהו מפורסם; לעשות קעקוע; לצלול וללטף דולפין; לעלות על המגדל הכי גבוה בארץ; לשחק טטריס במשך לילה שלם; להחליק על הקרח- אחרות היו קצת יותר בעייתיות- לטוס לחו"ל (הביטוח לא הסכים בגלל הסרטן); לעשות סנפלינג (בחורף זה בעייתי); לסוע לסיני (ביטחון וזה); לאכול בורקס (אני אלרגי לגבינה)- אז הייתי צריך להשקיע קצת יותר מאמץ כדי לבצע אותן

שבוע אחרי שביצעתי את משימה 73 ועשיתי קעקוע בצורת מלאך, המצב שלי התחיל להתדרדר. זה היה כמעט חמישה חודשים אחרי שהודיעו לי שהזמן קצוב, ואת החודש האחרון שלי ביליתי במיטת חולים מחובר למכשירים, בידיעה שכשאצא משם- זה יהיה בתוך ארון, בדרך לבית הקברות.

חודש פרידות, ככה קראתי לו. חודש שבו אתה רואה את החברים שלך, כנראה בפעם האחרונה, ואת המשפחה שכבר לא מצליחה לזייף יותר חיוכים מנחמים. בהתחלה הייתי בטוח שכבר השלמתי עם המוות, אבל כשהוא עשה צעד גדול כל כך לקראתי וריתק אותי למיטה, כבר התחלתי לפקפק בהשלמה הזאת וקצת פחדתי. רק קצת… אולי קצת הרבה… טוב, אני מודה- פחדתי.

זה היה בשבוע האחרון של החיים שלי, כשכבר לא יכולתי לדבר מרוב צינורות שתקועים לי בגרון. אמא שלי באה לדבר איתי, להקריא לי את העיתון כמו כל יום שישי.

"הרופאים לא יודעים להסביר איך קרה שהנערה התעוררה מהתרדמת כשהיא דוברת גרמנית שוטפת ולא מצליחה להוציא מילה בקרואטית, שפת האם שלה."

פתאום תקף אותי כאב חד בצלעות, והעוויתי את פניי בכאב.

"טל! אתה בסדר?!"

מצמוץ.

"אתה בטוח? לקרוא לרופא?"

מצמוץ, מצמוץ.

"אמא, הכל בסדר? שמענו אותך צועקת."

"כן מאיה, הכל בסדר. בואי, שבי קצת עם טל, אני אלך למצוא את האחות."

מאיה היא אחותי הקטנה ותמיד שמרתי עליה, הגנתי עליה מכל צרה. עכשיו היא הבייביסיטר שלי. זה קצת משפיל… אבל הייתי צריך לפרוק קצת עול.

"אתה מנסה להגיד לי משהו?" היא שאלה אחרי שמיצמצתי אליה כמו מטורף.

מצמוץ.

"מה אתה רוצה לומר?"

גלגול עיניים. היא אמורה לשאול רק שאלות של כן ולא, והיא יודעת את זה.

"אופס… אממממ… אתה רוצה לקרוא לאחות?"

מצמוץ, מצמוץ.

"אוקיי… אתה מרגיש בסדר?"

מצמוץ… מצמוץ.

"מה?! מה הבעיה? מה קרה? אתה צריך משהו?"

שתיקה. לא יכולתי לומר שום דבר, אבל רציתי שהיא תרגע.

"אתה סובל…?"

מצמוץ. סבלתי מאוד. ונמאס לי. עד אז כבר השלמתי עם העתיד שלי. הבנתי שלא רק שאני אמות, אלא אני אהיה חייב להשלים עם זה לפני כן, להבין ולקבל את זה בהכנעה. וכשהשלמתי עם המוות שוב, הבנתי שאני יכול לנצל אותו לטובתי- כדי להפסיק לסבול.

"היית רוצה… למות?"

מצמוץ.

"אתה יודע איך?"

מצמוץ. אבל איך מסבירים? איך מעבירים מסר בלי לפצות פה? שלחתי מבט אל מגש האוכל של בית החולים וקיוויתי שהיא תבין.

"אוכל כלשהו?"

מצמוץ. תמיד הייתה בינינו טלפתיה כזאת.

"יש אותו פה בבית החולים, בקפיטריה?"

מצמוץ. היא ניסתה לנחש: עוגה-לא, עווגייה-לא, קפה- לא, מאפה- כן… לא… ואז היא הבינה.

"אתה רוצה לאכול בורקס?"

מצמוץ.

"אני אדאג לזה."

לקח לה שבוע לארגן לי בורקס ואת ההסכמה וההבנה של אמא ואבא שראו אותי סובל יותר ויותר עם כל יום שעבר.

במותי ביצעתי את משימה 49- לאכול בוקרס.

הבורקס היה טעים, חבל לי שאכלתי רק אחד בכל חיי. אחרי שמתתי הגעתי אל אזור הדמדומים. זה מקום שממיין אנשים לגן עדן או לגיהינום, ויש גם מקרים מיוחדים, כמוני. תמיד בסרטים מדברים על "עניינים לא פתורים" שמקרקעים רוחות לאדמה ולא מאפשרים להם לעבור לעולם הבא- לגן עדן או לגיהינום- אז זה נכון. ואני הייתי רוח מקורקעת. להיות רוח על האדמה זה מאוד מתסכל- אתה נראה כמו בן אדם, אתה מרגיש כמו בן אדם, אבל לא מתייחסים אליך ואתה לא יכול לעשות שום דבר. המלאכים באזור הדמדומים הסבירו לי שאני חייב לגרום למשאלה האחרונה שלי להתגשם כדי שאוכל להתקדם לעולם הבא. השיחה נראתה בערך ככה:

"ברוך הבא לאזור הדמדומים. כאן תעבור מספר פרוצדורות על מנת לקבוע את שיבוצך בין מדורי גיהינום או גן העדן. אם הינך חדש בעולם המתים, פנה למלאכים בדלפק הקבלה ותוכל לקבל כמה הסברים קצרים על החיים שלאחר המוות. המשך מוות נעים."

"סליחה, אני חדש כאן. שמעתי כאן בכריזה שאני צריך לפנות אליכם כדי שתגידו לי מה לעשות…"

"כן, שלום לך בוריס. ציפינו שתגיע לכאן מאוחר יותר, אבל עדיף מוקדם מאשר לעולם לא… או שבעצם אני מתבלבל?"

"אני מצטער, אני לא בוריס… אני טל."

"לא לא לא! אתה בוריס. אל תתווכח עם הסמכות"

"אוקיי… אבל חשבתי שאולי אני אוכל לפחות לשמור על הזהות שלי לאחר המוות… רגע בעצם- מה קורה איתי עכשיו? אני גם אמור לעבור פרוצדורות ש…"

"לא."

"סליחה? מה לא? איך אני אדע אם מקומי בגן עדן או בגיהינום?"

"מקומך לא בגן עדן ולא בגיהינום, בכל אופן- מקומך טרם נקבע. אתה חוזר לאדמה כדי לסיים את העניין הלא פתור שלך."

"עניין לא פתור? אין לי אחד כזה… אתה בטח מתבלבל. אני גם לא בוריס בכלל!"

"הרשימה… חייבים לסיים אותה."

פתאום מצאתי את עצמי במקום שלקח לי כמה שניות לזהות בתור גן הציבורי, כשכל הצבעים מסביב עומדים בניגוד מוחלט ללבן הטהור של אזור הדמדומים. החלטתי בתור התחלה להגיע הביתה, לראות מה קורה עם המשפחה ולנסות להבין איך אני אמור לגרום לרשימה שלי להסתיים. הגעתי בדיוק בזמן כדי לראות את היום האחרון של השבעה שלי, לא מחזה מלבב במיוחד… אבל היי- היו שם מלא בורקסים!

כשהשבעה נגמרה התחלתי לטייל קצת בבית… לראות מה קורה, להיזכר מה עשיתי עם הרשימה שלי. ובכן, גיליתי שהשארתי אותה מתחת לכרית, אבל מצד שני גיליתי גם שאמא שלי החליטה להפוך את החדר שלי לחדר הנצחה. אי לכך ובהתאם לזאת, כמו שהיא תמיד נהגה לומר, אף אחד לא רשאי להזיז אף לא חפץ אחד או לגעת בשום דבר.

אני חושב שאחרי הפעם השלישית שהסתובבתי בחדר שלי, אחרי שכבר ראיתי את כל התעודות שאי פעם קיבלתי שלוש פעמים וידעתי את הנוסחים שלהן בעל פה, אחרי שכבר ניסיתי להזיז כל דבר בין אם הוא חתיכת דף או דלת וגיליתי פעם אחר פעם שזה בלתי אפשרי כשאתה רוח, ויתרתי. החלטתי לצאת החוצה לשאוף אוויר צח. ושם פגשתי את יונית.

"אתה חייב להפסיק לנעוץ בי מבטים." היה המשפט הראשון שהיא אמרה לי.

"איך את רואה אותי? גם את מתה?!"

"כן. גם אני מתה. כבר שנתיים. מה איתך? חדש פה?"

"כן… מתתי לפני שבוע. אני…"

"בוריס, כן אני יודעת. אני יונית"

"אבל אני לא בוריס! כולם קוראים לי בוריס ואני בכלל לא בוריס! קוראים לי טל!"

"לא, בחיים קראו לך טל. עכשיו קוראים לך בוריס. לי קראו קרן… עכשיו אני יונית…"

"למה השמות משתנים במוות?"

"לא הסבירו לך באזור הדמדומים? זה קשור לסיבת המוות… אני מתתי בגלל יונה… כמה מביך שזה נשמע, מתתי בגלל שיונה עפה יש לכיווני כשנסעתי על אופניים, סטיתי מהמסלול ופגעתי בעץ… ומכאן- יונית. איך אתה מתת?"

"אכלתי בורקס… אני ארלגי לגבינה. הייתי חולה סרטן וביקשתי למות כדי להקל על הכאב. אז ביקשתי שיביאו לי בורקס. ואז מתתי כי הגוף שלי לא יכול היה להתנגד"

"רואה- ומכאן בוריס. ראיתי מישהי בשם ליבי שמתה מהתקף לב, ומישהו בשם בני שהבן שלו רצח אותו. ככה זה פה."

"רגע, את יודעת אם את צריכה להגיע לגן עדן או גיהינום?"

"לא, עדיין לא. יש לי עניין לא פתור. עד שלא אפתור אותו לא אוכל להגיע לועדות וכל זה. מסתבר שצריך לחשוב טוב טוב לפני שמביעים משאלה אחרונה. ברגעים האחרונים שלי ביקשתי שהיונה שתקפה אותי תמות. והיא כבר שנתיים לא מתה עדיין! עד שהיא לא תמות אני לא אוכל לעלות לגן עדן… מה איתך? מה מקרקע אותך?"

"אני הכנתי רשימה של דברים שאני רוצה להספיק לעשות לפני המוות. ובכוונה עשיתי אותה ארוכה, אבל אחרי שהתחלתי אותה ממש קיוויתי שאספיק לסיים אותה ואם לא, שמישהו אחר יסיים אותה במקומי. ואז שכחתי לומר על זה משהו… עכשיו אני צריך לגרום למישהו למצוא את הרשימה ולהמשיך אותה."

השיחה נמשכה הרבה זמן. ויונית גם הראתה לי כמה מקומות נחמדים שאפשר ללכת אליהם, כמו בית הקפה של אזור הדמדומים או הקולנוע שהקרין סרטים חדשים של הית' לדג'ר. היא לימדה אותי לעבור דרך עצמים דוממים ולהגיע ממקום למקום בשניות. בזכותה ביקרתי גם בארצות הברית ובאוסטרליה, שתמיד רציתי להגיע אליהם! היה בה משהו מיוחד. אחרי כמה חודשים של קשר אפילו אזרתי אומץ והזמנתי אותה לדייט- הופעה חיה של אהוד מנור.

אני לא יודע למה התאהבתי ביונית. אולי זו הפשטות שבה? או הדרך שלה לחיות את המוות? אני חושב, בעצם, שמה שהכי משך אותי אליה היה הניצוץ הזה שהיה לה בעיניים בכל פעם שהיא התרגשה. היא מדהימה, אין לי שום דרך אחרת לתאר אותה… זו הייתה ממש אהבה ממבט ראשון!

יום בהיר אחד, יונית הופיעה לצידי כשהעיניים שלה בורקות ונוצצות כמו גוף המטוס המצוחצח בטיסת הסולו הראשונה שלי.

"בּוּרי אתה חייב לבוא!" היא אמרה לי- לא, צעקה עליי!

"מה כל כך דחוף? יש לנו את כל החיים, אין מה להיות לחוצה!"

"קודם כל- מוות, לא חיים. אתה חייב להפסיק להתייחס לעצמך כאל יצור חי. אבל זה לא חשוב עכשיו! בוא כבר!!"

אני ג'נטלמן אמיתי, אני הולך אחרי האישה שלי לאן שהיא תגיד. והיא לקחה אותי לכיכר שלא הצלחתי לזהות, כיכר מלאה יונים. ואז ראיתי ממה היא מתלהבת- ממש מעבר לקצה המדרכה גססה לה יונה. לא סתם יונה, ה-יונה. צפינו ביונה המקוללת שהרגה את יונית גוססת על הכביש, אחרי שאוטובוס דרס אותה.

"עכשיו את מתחרטת שביקשת שהיא תמות?"

"לא…"

"אז למה את בוכה?"

"כי… ברגע שהיא תמות… אני אמשיך הלאה… ואתה לא. אנחנו ניפרד. ואני אתגעגע אליך"

"אל תדאגי, יהיה בסדר." לא נכון! איך אני אשרוד כאן בלעדיה?! "אני אגיע עוד מעט, תבטיחי לי שתשמרי לי מקום בגן עדן איתך."

"אני מבטיחה! אני אתגעגע אליך, ואנחנו נתראה ברגע שתסיים עם הרשימה שלך. לך אל מאיה, תגיד לה להשלים את הרשימה, ובוא אליי כבר!"

אחרי שהיונה של יונית מתה לגמרי, יונית יכלה להמשיך בדרך למעלה. כשהיא עזבה, בערך חצי שנה אחרי שמתתי, הבנתי שהגיע הזמן שאתחיל להזיז את העניינים עם הרשימה שלי…

עד אז כבר ביקרתי את מאיה כמה פעמים. רוב הזמן ברגע שאני מתקרב אליה יותר מדי היא מתחילה לבכות. אבל עם הזמן היא בוכה פחות ופחות. היא עדיין מתגעגעת אליי, אני יודע את זה כי היא ישנה עם הדובי שקניתי לה כשקיבלתי את הכנפיים בקורס טיס, כשהיא הייתה בת 16. לפעמים היא גם מדברת איתי, מספרת לי מה קורה איתה ומתפללת שהכל בסדר איתי, שהגעתי בשלום לגן עדן. אני חושב שיום אחד הגעתי לחדר שלה ממש אחרי שהיא נרדמה וכשהתקרבתי אליה היא לא בכתה. משהו מוזר משך אותי אליה, גרם לי להתקרב עוד ועוד עד שנבלעתי בתוך החלום שלה. הספקתי לראות את המסדרון של בית הספר ובקצה שלו איזה בחור אחד מחייך אל מאיה, כשהיא ראתה אותי וזינקה לעברי, ופתאום כל הנוף השתנה, היינו בחצר האחורית של הבית מתחת לעץ ממש עתיק שלא באמת זיהיתי… אבל זה החלום שלה, לא שלי.

"טל!"

"מאיה תראי!" צעקתי אליה מראש העץ שטיפסתי אליו פתאום.

היא הרימה את המבט אליי ולרגע לא הבינה מה קורה סביבה. ואז התחלתי לזרוק עליה דברים שמצאתי- אצטרובל מעוך, תפוח אדום וספר גדול כזה שנפל לה ישר על הראש. אני לא יכולתי להפסיק לצחוק אבל היא כבר הייתה ערה ולא הבינה מה קרה לה.

כשהיא חזרה הביתה באותו יום היא סיפרה בהתרגשות לאמא על מה שקרה לה.

"אמא, את לא תאמיני מה קרה לי היום!"

"מה קרה מתוקה?"

"היה היום בוחן פתע בפיזיקה!"

"אבל מאיה, את לא אוהבת בחנים בפיזיקה? מה קרה פתאום?"

"חלמתי על טל… הוא זרק עליי דברים מראש עץ ממש גבוה והוא זרק עליי גם ספר פיזיקה… בבוקר הגעתי לכיתה ופתאום היה בוחן פתע בפיזיקה והייתה לי הרגשה שזה מה שיקרה… אני חושבת שטל ניסה להגיד לי משהו בחלום הזה."

אני זוכר את הרגע הזה שהיא דיברה עליי בכזאת התלהבות, אני זוכר את הניצוץ הזה שהיה לה בעיניים כשהיא היא דיברה עליי… ממש כמו זה שהיה ליונית כשהיונה שלה מתה- אושר מהול בעצב, כי מצד אחד נפרדים ומצד שני אחד מאיתנו הגיע לשלווה הנצחית… בכל אופן אני מניח שיש דבר כזה "שלווה נצחית". הסתכלתי למאיה עמוק עמוק בעיניים, ראיתי את הניצוץ הזה ובהיתי בו כמה שניות, ואז כבר לא יכולתי לשאת אותו יותר. פתאום הכל הזכיר לי את יונית, אז ברחתי מהבית.

הגעתי אל הגינה הציבורית. ישבתי והסתכלתי על יונים. במשך שבוע שלם ישבתי באותה תנוחה על אותו ספסל וצפיתי ביונים עפות, אוכלות חתיכות לחם, תוקפות אנשים רנדומליים… פתאום הבנתי כמה דברים חדשים על המוות- אחרי שאתה מת, אתה כבר לא צריך יותר ללכת לשירותים. אתה גם לא אוכל, אתה יכול לאכול, אבל אתה אף פעם לא רעב וגם לא צמא. כל הכאבים- לא קיימים. אין. לא הגב, לא הברכיים. רק הלב. הלב עדיין יכול לכאוב. זה לא הוגן, הרי עזבתי את העולם במטרה להפסיק לסבול. אז נכון- אני כבר לא סובל מהכאבים האלה בכל הגוף, אבל הלב שלי כואב ודואב ואני לא יכול לעשות שום דבר…

אחרי שבוע חזרתי אל מאיה. שוב הפרעתי לה באמצע חלום על הבחור ההוא, נקרא לו רון לצורך העניין. החלטתי שהיום אני מספר לה על הרשימה שלי. אבל זה לא היה פשוט במיוחד… היינו בים, בני חמש ועשר, אני זוכר את היום הזה כאילו הוא היה אתמול. רדפתי אחריה, כמו שקרה במציאות, רדפתי אחריה עד שנפלנו למים ועשינו קרב מים, ובסוף כמו ששנינו ידענו, היא לא יכלה לנשום מרוב מלח במערות האף ולחץ, והעובדה שהיא הקיאה והייתה בטוחה שיש עליה מדוזה. היא התעלפה במים ולא ידעתי מה לעשות- כלומר, ה"אני" בן עשר לא ידע מה לעשות, ואני- הנוכחי- הצלתי אותה, במקום אבא שהציל אותה במקור. ישבנו על החוף מחובקים, כמו אז, אחרי שכולנו נרגענו.

"את בסדר?"

"כן… אבל אני מרגישה שעדיין יש לי מלא מלח באף ובגרון…"

"תשתי מים, זה יעבור… כבר היית שוב בים מאז המקרה הזה?"

"לא… אני מפחדת… עדיין."

"עדיין… חבל. את צריכה להתגבר על הפחד הזה. הים לא כזה נורא. בואי- ניכנס ביחד"

נכנסנו ביחד למים ויכולתי להרגיש את הנשימות שלה נעשות מהירות יותר. הרגשתי אותה מחבקת אותי חזק כדי שאני לא אברח לה. היא כל כך שברירית לפעמים…

אחרי הפעם הראשונה שלה בים, אחרי כל כך הרבה שנים, קניתי לה גלידה והתיישבנו על החוף עד שרוח חזקה מחקה את כל מה שסביבנו והשאירה לנו רק כמה שניות אחרונות להיפרד.

"אתה תחזור?"

"אני אחזור, אני מבטיח."

"טל…!"

חזרתי אליה, כמובטח. כמעט כל לילה, כל פעם היינו במקום אחר. ביקרנו את סבא וסבתא, בנינו שוב את המלונה של טאקו עם אבא… אבל הייתי חייב לספר לה על הרשימה שלי. הייתי חייב להעביר אליה את השרביט, לתת לה להמשיך את הרשימה שלי.

אחרי חודשיים של ביקורים חוזרים בחלומות שלה, אמרתי לה בפעם הראשונה על הרשימה שלי.

"את מבטיחה שתסיימי אותה?"

"אם אני אסיים אותה, אתה תגיע לגן עדן?"

"אני חושב שכן… אני מקווה שכן…"

"אז אני מבטיחה לסיים אותה בשבילך! ואחרי זה תחזור ותספר לי איך בגן עדן!"

"אני לא בטוח לגבי העניין הזה… אני לא יודע אם אני עוד אוכל לבוא לבקר אותך אחרי שאהיה בגן עדן…"

"אבל… זה לא הוגן! אני אסיים את הרשימה הזאת בשבילך ואז אני לא אראה אותך יותר?! לא! אין מצב! אני לא עושה את זה!"

היא כל כך עקשנית לפעמים, כל כך מרוכזת בעצמה. היא כל כך לא פתוחה לסביבה שלה! ממש נמאס לי ממנה לפעמים!

הפסקתי לבקר אותה לשבועיים שלמים. אני חושב שהיא הלכה להתבכיין לאמא שהיא לא חולמת עליי יותר ושהיא חושבת שאולי היא פגעה בי. אמא אף פעם לא מאמינה לשטויות של מאיה על "העולם הבא" אז היא אמרה לה פשוט: "תעשי מה שהוא אומר לך. הוא בטח יודע את כל הקשקושים האלה"

עם כמה שאמא לא מאמינה בעולם הבא- היא עשתה לי טובה עצומה כשהיא נתנה למאיה את העצה הזאת ואני ישר קפצתי על ההזדמנות ובאתי אליה כמה לילות מאוחר יותר.

"אני חייב לספר לך משהו- יש לי חברה. היא גם מתה כבר. קוראים לה יונית, והיא כבר בגן עדן. אם לא תסיימי את הרשימה שלי אני אהיה תקוע פה לנצח ולא אוכל לראות יותר את יונית לעולם. אני מבטיח לך שלא תשכחי אותי, הזכרונות לא ייעלמו. הם יישארו, הדבר היחידי שישתנה זה שאני לא אוכל לבקר אותך בחלומות או לרוץ איתך בבגרות בספורט"

"רצת איתי בבגרות בספורט?!"

"כן, זה היה ממש קל! בגרות של כוסיות. היה לי כיף לבלות איתך קצת זמן איכות לבד. אבל לא זו הנקודה. אני מבקש ממך, בבקשה- תשלימי את הרשימה שלי."

"בסדר. אבל לפני זה אתה חייב להבטיח לי שתמיד תקשיב לי אם אני אספר לך דברים, תמיד תהיה קרוב אליי, תעשה כל מה שאתה יכול כדי כן לבוא לבקר אותי. ואני רוצה להכיר לך את גלעד…"

היא הכירה לי את גלעד, החבר החדש שלה, זה שהחלטתי לקרוא לו רון. ואז הבטיחה שמחר תתחיל לחפש את הרשימה שלי.

היא מצאה את הרשימה שלי אחרי שלושה ימים של חיפושים והתחילה לבצע אותה.

ישבתי מולה בדלפק של המטבח, צופה בה מכינה סנדוויץ' רב קומתי שמכיל כל סוג פסטרמה שאפשר לדמיין כשפתאום הרגשתי כוח מסויים מושך אותי למעלה ומצאתי את עצמי שוב באזור הדמדומים.

הכל כל כך פשוט, כאן למעלה. שתי שניות וגולן, המלאך בדלפק הקבלה, כבר ידע לשבץ אותי בגן עדן. לא פרוצדורות, לא תשאולים- פשוט: "לך!" אז הלכתי.

לתמיד. אני מקווה שלפחות יש בורקסים בגן עדן…

תפריט יום חמישי 13.4:

הגיליון האחרון של ספורטס אילוסטרייטד, תשחצי המאה במהדורה מוגבלת, ישראל היום. על הקיר הימני, על לוח ירוק קטן, "לרגל צאת המופע החדש של רועי – לוח הביקורת הכואבת נפתח שוב – זה המקום לקטול, לגדף, להעליב ולהשפיל את רועי". פינת הציור השבועי לילד – ציירו לנו איך אתם מרגישים כשאתם יושבים כאן." מת על השירותים האלה. הם אף פעם לא נקיים, תמיד חסר נייר, אבל כאן מתרכזת תמצתיות הקאמל קומדי קלאב. משהו אחר. אמיתי, צבעוני, כואב, מלוכלך כשצריך, אבל חכם. וכן, אפילו קצת מחבק. זה אולי נשמע קצת סוטה, אבל אני באמת אוהב את המקום הזה. את התא שירותים הזה. אני מקבל השראה כאן.

אני זוכר את הפעם הראשונה שלי פה. הייתי בן 16. חברים לקחו אותי לכאן כהפתעה ליומולדת. לא הופתעתי מזה שהם לקחו אותי לקאמל. ההפתעה האמתית הייתה שהם סידרו לי לעלות על הבמה. זה היה ערב סטאנד אפ מעורב, בתקופה שמול הבמה היו שולחנות עגולים ואפשר היה להזמין צ'יפס ומטוגנים ובירה. הם סגרו שאחד הסטנדאפיסטים יתלבש עליי, ואז יזמין אותי לבמה. היה להם ברור שאני לא יהסס, למרות שלי זה היה מאוד לא ברור. אז הוא התלבש עליי, והתחיל לרדת עליי – ואני פשוט עניתי לו- כמו שיצא לי – וזה יצא מצחיק. אז הוא העלה אותי לבמה ופשוט זרמנו ביחד משהו כמו 15 דק'. מרגע שעליתי על הבמה, זו הפכה להיות היומולדת הכי מאושרת שלי. אני זוכר שפשוט הרגשתי על גג העולם. לא פחדתי מהאורות, לא פחדתי מהקהל. הרגשתי בבית. כשגל הצחוק הראשון נשמע – ידעתי שזה מה שאני רוצה לעשות. ומאז התמסרתי. ועכשיו, 13 שנה מאוחר יותר, אני מוצא את עצמי באותו מקום. הוא נראה אחרת לגמרי (למרות שהשירותים שלו עדיין מטונפים, ועדיין לא תמיד יש מספיק נייר) אבל הקסם שלו הוא אותו קסם. המקום הזה הפך להיות הבית השני שלי. המשפחה שלי.

יואו, 10 קילו אני מוריד כאן. איזה לחץ. תנשום. אתה יודע שאיך שתעלה על הבמה אתה תהיה בסדר. הפאנצ'ים עובדים, הקהל שלך, אתה מכיר את המקום הזה כמו את כף היד שלך. זהו רונן, זה הערב שלך. אני לא יהיה מסוגל לספוג כשלון. זה רק יוכיח לו שהוא צדק ורק בגלל זה אני לא יכול להרשות לעצמי שזה יקרה. "אתה בחיים לא תצליח", "אתה מצחיק, אבל מבדיחות לא עושים קריירה…" אני אראה לו מה זה. בחיים שלי, אני לא יעשה ככה לבן שלי. אפס. גם אם הוא יחליט לעבוד בזבל, כי זה מה שהוא אוהב – אני אהיה שם בשבילו. מת לראות את הפנים שלו כשיתחילו לתת לי שער ב7 ימים, בפנאי פלוס, כשאני אתחיל להגיש פינה אצל יאיר לפיד. ואז כשיראיינו אותי וישאלו, "אם האמינו בי, אם תמכו" – אני אגיד ש"כן. קיבלתי מלא אהבה. חוץ ממי שהכי הייתי צריך אותה". יאללה, 10 דקות לבמה. שטוף פנים, מבט אחרון על הטקסטים, ותעוף על זה. רק להינות. זה כל מה שאתה צריך לעשות. כל היתר יבוא לבד. אתה טוב, אתה הולך לנצח בגדול.

גבירותיי ורבותיי… הוא גדל כאן איתנו בקאמל, הוא צעיר, יפה ומוכשר וזוהי הופעת הבכורה שלו הערב… תנו הרבה כבוד לרוווונן משיח!!!

ערב טוב… ערב טוב… וואו… מלא קהל… לא רואה כלום תכל'ס, אבל אתם נשמעים לפחות כמו גדוד גולני. טוב, תשמעו, אני יודע שזה הכי קוקסינלי אבל זה עובד מעולה על בחורות… אני נורא מתרגש להיות כאן. באמת. הגעתי לכאן בשבע ומאז אני בשירותים. אגב, אין מספיק נייר בתא הימני. באופן כללי אם אני הייתי אתם הייתי מתאפק עכשיו… איזה מבאס זה שירותים מסריחים? חבר שלי עובד במשרד פרסום קטן. פעם ביקרתי אצלו. עכשיו יש להם 2 תאי שירותים קטנים. ואין בנים ובנות – למה זה ת"א, שמה מותר להזדיין בכל מקום… בקיצור, הגעתי אליו אחרי שאכלנו יחד צהריים אצל "השמן" ווואלה, הייתי צריך לתת שם עבודה. נכנסתי לשירותים. איך שאני יוצא בדיוק נכנסת איזו תקציבאית כוסית. עכשיו באותו רגע מה אתה מתפלל שיקרה? רק שהיא לא תכנס לאותו תא. אבל למה שאלוהים יהיה איתך? אתה אוכל שרימפסים, נוסע בשבת ומקלל את הדתיים שמחלקים לך נרות שבת בפקק. אז עכשיו, כשאתה צריך אותו אומר אומר לך שתלך ת'חפש… הרי ברור שהמהממת הזאת, חושקת בתא שממש לפני רגע חלקת איתו סודות כמוסים… באותו רגע את מת לקבור את עצמך נכון…? ומה תגיד? שהיה פה מישהו לפנייך? תגיד לה לא להיכנס? אז את הכי מסגיר את עצמך… ואז אתה עושה מין פרצוף כזה… כאילו איזה סירחון כאן… נכון? וזה כל כך מגעיל אותך, האנשים האלה שמחרבנים במקומות ציבוריים… עזבו… במשרד פירסום אתה עוד איכשהו יכול להעביר את זה… אתה אומר שבדיוק עבדת על קונספט חדש.. שאתה בודק תכשיר נגד עצירות כי אתה צריך להציג אסטרטגייה.. אבל מה תגיד אם זה קורה לך במשרד עורכי דין נגיד?

קח שלוק מים. אתה טוב. הם איתך. אנרגיות טובות. הנה דודי. חמוד. כשהוא צוחק אני רגוע. הבנאדם הזה, פיל. כלום לא מצחיק אותו. אם הוא צוחק אני במצב טוב. שעות הייתי כולא אותו בחדר, מריץ עליו את כל הבדיחות והפאנצ'ים. "זה מצחיק". ככה הוא מגיב. הוא לא צוחק, אבל הוא מאשר שזה מצחיק. מת עליו. טוב יאללה, לא להתקרר, תן בראש.

"בואו, בואו נדבר שנייה על עורכי דין. יצאתי פעם עם עורכת דין, צעירה, כזו שנלחמת על זכויות האישה… נשבע לכם, כל הערב היא עושה לי טיזינג כזה… הרגה אותי. רמיזות, ליטופים, משקה אותי באלכוהול (שאני משלם עליו כמובן), מה לא. עד שבסוף התחלתי לזרום איתה – הבת זונה רצתה לתבוע אותי, על הטרדה מינית! בכלל, עורכי דין זה עם מסוכן. אבל תמיד כדאי שיהיה לך איזה חבר עורך דין. מה אתה יודע מתי תצטרך אחד… אני, הסתדרתי עם אבא עורך דין. אצלנו בבית לא ראו "בברלי הילס" – ראו "פרקליטי אל איי". אם לא הייתי מסיים שיעורים – הייתי עולה למשפט. נשבע לכם. אתם יודעים איך זה מדכא את הילדות? זה גם עם שנוא, עורכי דין. לא אני המצאתי, אמיתי. נכנסתי לאינטרנט. לגוגל. (אגב, אתם יודעים איך בלונדינית נכנסת לגוגל? היא נכנסת לוואלה, כותבת "גוגל" ומשם היא כבר מסתדרת…), כתבתי בגוגל בדיחות על עורכי דין. בכל הבדיחות, עורכי דין הם או חרא, או זבל. או ממש, אבל ממש טיפשים. "מה דומה בין עורך דין לזרע? אחד למיליון יוצא בן אדם..", " איך יודעים לזהות איזה אופי יש לעורך דין? מכניסים לו ללשכה חתול. אם הוא יוצא בריצה אז סימן שהוא פחדן כמו עכבר. אם החתול יוצא בריצה אז זה אומר שהוא כלב…" בקיצור, עדיף להיות בלונדינית….

"יש איזה עורך דין בקהל? לא? מישהו מבת ים אולי?"

"אני עורך דין"

"לא נורא אחי… אף אחד לא מושלם"

מי זה הדביל הזה? לא רואה כלום. חבל נפל לידיים שלי, אני קורע אותו עכשיו. בעצם מזל… היה מביך אם לא עו"ד בקהל. סטנדאפיסט חייב את הקהל אחרת הוא כלום. זה לא מערכון מצולם. אם אין לך קהל לעבוד איתו, אתה גמור. בוא נראה מה אני מוציא מזה. המזל שלי, שיש לי ים חומרים על עורכי דין…

"מה עוד יש לך להגיד על עורכי דין?"

"הופה… נפלנו על אחד כבד… הארד קור, הא? מורעל?"

"כן. מורעל. וגאה. יש לך בעיה עם זה?"

"אין שום בעיה. להיפך. לכם יש בעיה איתנו. כל היום אתם מחפשים לעשות כסף על הפאדיחות שלנו. אז מה… איזה מין עורך דין אתה?"

"פלילי."

"שיט. הלכו לי התכניות הערב. טוב מאיר, תודיע ל"כבד" שאין היום פריצה…הוא יכול להוריד את הניילון מהראש… אתה בטח גם עובד במשרד עם מלא שמות הא? רוזנשטין – ברגר – יקותיאל – פלדמן ושות', הא?"

אידיוט. מי בא למופע סטאנדאפ ומתחכם ככה? מה אתה לא יודע שזה החוק מספר אחד בלהיות קהל של סטאנדפיסט? דביל…לא נורא, אני אפול עליו, נעשה ממנו מטעמים. רק שלא ישתה לי יותר מידי מהזמן, יש לי עוד ימבה חומרים להערב.

"דווקא לא. עצמאי. משיח."

"מה משיח?"

"משיח, משיח. מיכה משיח."

"ההמממ… סלחו לי רגע, אני חייב שלוק מים… זה קטע כזה של סטנדאפיסטים… ככה הם מושכים זמן…"

טוב, אין מצב שזה קורה. פאק. לא יכול להיות. תתעורר, אתה חולם. אתה הוזה. זה מהלחץ, זה ההתרגשות. הוא בא? איך הוא בא? איך הוא ידע? למה הוא בא?? סע, ההצגה חייבת להימשך.

"וואלה, איזה קטע. אני מכיר עו"ד משיח אחד. הוא לא משהו"

"לא… זה בטח מישהו אחר. דווקא יש לי הרבה לקוחות. תודה לאל, הכל עובד".

"תדעו לכם, עורכי דין הם שחקנים מתוסכלים. זה היה החלום האמיתי שלהם, אבל אף בית ספר למשחק לא קיבל אותם כי הם לא עשו סמים… נכון כבודו? תודה שאתה מת לעלות עכשיו לבמה ולתת את הספיצ' שלך לכבוד השופט…"

"אתה רוצה שאני אעלה לבמה?"

מה הוא עושה? מה הוא דפוק? 10 שנים הבנאדם מנותק ממני. כל החיים הוא רק אומר לי למה אני לא טוב ולמה אני לא אגיע לשום מקום בחיים שלי. וזה לא מספיק לו. הוא רוצה להרוס לי את הערב! תנשום רונן, קח שלוק מים. תשחק אותה שהכל טוב. מצחיק. צוחקים. דאחקות. זרום איתו. זה הוא שיעמוד עכשיו למשפט, לא אתה.

"זה רק אני או שזה בדיוק הדיאלוג החמודי אחרי דייט מוצלח, באוטו שלך, מתחת לבית שלה? היא הרי מתה שתעלה אליה לקפה, אבל היא לא יכולה להרשות לעצמה שיקרה משהו בדייט הראשון… אז היא משחקת… "אתה רוצה לעלות? טוב, אם אתה מתעקש. אבל לקצת זמן, כי אני צריכה לקום מחר מוקדם בבוקר…" גבר, רוצה לעלות – תעלה. לא רוצה לעלות – תתקדם. למה עוד שנייה אני מקריא לך את הזכויות שלך."

טוב, יש לו ביציים. הוא עולה. זו ההזדמנות שלך רונן. המשחק הזה שלך. אתה במגרש הבייתי, הוא אורח. פשוט תעשה את מה שאתה יודע לעשות. אל תפחד. אם הוא הולך עם זה עד הסוף – אז תלך גם אתה. אין לך מה להפסיד כאן.

"גבירותיי ורבותי, קבלו את האיש, סליחה, קבלו את עו"ד מיכה משיח, האיש שלא מאמין שכישרון יכול להביא אותך רחוק. האיש שלא מאמין, שיש דרך אחרת בחיים חוץ מדרכו שלו. האיש, שהביא אותי לעולם, ומאז לא חיבק פעם אחת. גבירותיי ורבותיי, קבלו את אבא שלי."

טוב הקהל בהלם. דודי נחנק. הם מתים עכשיו. נהיה לי חם. השמין קצת. הזדקן. אני לא מאמין שזה קורה… בחלומות הכי הזויים שלי לא חלמתי על זה.

"חבר'ה, תנו לו כפיים. לא כל יום עו"ד מצליח עולה על בימת הקאמל…"

הוא באמת הזדקן. אני מת לשבור לו עכשיו כוס על הראש ובאותה שניה גם לחבק אותו. הוא אפס, אבל הוא אבא שלי. הוא לימד אותי לרכב על אופניים. הוא עזר לי לפתור תרגילים במתמטיקה. הוא הראשון שסיפרתי לו על הנשיקה הראשונה שלי, עם נועה. ואז הוא כמובן החליט שזה הזמן לעשות לי את השיחה…התרגלתי בלעדיו, אבל הוא חסר לי. כל כך רציתי שהוא יהיה איתי, שיתמוך, שיבין. יש לו חוש הומור כל כך חריף, ודווקא הוא מכולם לא איפשר לי להגשים את החלום שלי.

"שלום, ערב טוב. איזה קטעים זה סטנדאפיסטים הא? אם אתם שואלים אותי – זה אנשים שהחלום הכי גדול שלהם היה להיות עורכי דין. אבל לא קיבלו אותם לאף בית ספר – כי הם עשו סמים… הרי מה קורה על הבמה? הם נכנסים בכולם – בג'ובניקים, בקרביים, בבלונדיניות, בשחורדיניות, באלו שגרים בבת ים, ברווקים, בנושאים… בכולם! הם עומדים על הבמה ומקיאים את כתב ההגנה שלהם על עצמם".

"הופה, חברים, אני חושב שיש לנו כאן כוכב נולד. עו"ד מיכה, בוא ספר לנו קצת על עצמך. איפה נולדת, כמה אחים יש לך ומתי בפעם הראשונה הבנת שאתה פשוט מעולה בלהפיל חפים מפשע? בלהרוס לאנשים עתיד, כי אתה מקבל על זה מלא כסף?

וואו. אני אשכרה אמרתי את זה? הוא אשכרה אמר את מה שהוא אמר? התאורן הזה חייב להנמיך את האורות למה אני מזיע כמו כלב. גם הוא.

"טוב, תשמע. התחלת יפה, ואתה מתחיל לקלקל, אז חבל".

"חבל? על מי חבל? על מה חבל?"

"אתה רוצה לפתוח את זה כאן?"

"סליחה? אתה התחלת. כרגיל, מתחיל משהו ולא יודע לסיים"

"אז בוא נסיים. קדימה."

שמישהו יוציא אותי מזה. זה מתחיל לרדת לפסים קשים. חבל שאי אפשר לחתוך לפרסומות.

"מה אתה רוצה? באת לשגע אותי? באת לעשות סצנה?"

"סיפרתי לך פעם למה נהיית עורך דין?"

"כי סבא היה עורך דין. ואבא של סבא היה עורך דין. ועל אוטומט, המשכת גם אתה"

"נכון. אבל האמת היא, שבגיל מאוד צעיר, הייתי ילד מסכן. איך אתם קוראים לזה היום? ילד כאפות. לא היו לי חברים. לא הייתי מסתדר בבית ספר. לא הייתי מצליח להצליח בכלום. הסיכוי היחיד שלי להגיע למשהו בחיים היה ללכת בעקבות אבא. וגם איזה צורך עז להיות פעם בחיים שלי מישהו שעוזר לאחר. מישהו שתלויים בו ולא תלוי בכולם."

"סיפור מרגש. באמת. אתם מבינים, זו הבעיה עם עורכי דין – שים אותם על במה, והם דופקים מונולג לכבוד השופט. נשבע לכם, עוד רגע הייתי משחרר אותך על תנאי, עם עבודות שירות. אתה לא צריך להגן פה על אף אחד, צא מזה. זה לא בית משפט."

טוב, אני מאבד שליטה. אבל משהו בי מת לפוצץ את זה. קשה לי. הוא אבא שלי. הוא איש מבוגר. הוא לימד אותי לכבד אנשים, ואני זורק לו את הכל בפרצוף עכשיו. מצד שני, הוא עשה הכל הפוך – והוא הביא לנתק הזה. הוא לא נתן לי יד, לא היה שם בשבילי תומך ואוהב ומפרגן. אז מה הוא מצפה עכשיו? הוא עשה את כל הדרך לכאן, עלה לי על הבמה אז מה הוא חושב שיקרה? אלוהים. שהאדמה תיפתח עכשיו ותעלים אחד משנינו. הוא גמור. אני עדיין יודע לקרוא אותו, איך שהוא משחרר את העניבה ההדוקה לו לגרון. ראיתי אותו נרגש ככה פעמיים בחיים שלי – ביום שהתגייסתי וביום שאחותי התחתנה. נראה לי שאפילו הוא לא באמת יודע מה עבר לו בראש כשהוא החליט לבוא לכאן… ומה אני עושה עם הקהל הזה? הם יושבים כאן, שותקים, מרותקים לדרמה. אם אני הייתי הקהל שלי – כבר מזמן הייתי מפוצץ את זה. קם בהפגנתיות, אומר להם שאת הבעיות שלהם יפתרו בבית ודורש את הכסף חזרה. הם בסדר. טוב, לפחות בחרתי קהל תומך לערב הזה…

"אני לא מגן על אף אחד. גם לא עלייך. ניסיתי להגן עלייך, נכשלתי."

"אז שוב נשאל, עו"ד מצליח, מה אתה רוצה לאמר כאן היום? ובבקשה, מהר. יש עוד עשרות משפטים היום… "

"באתי להתנצל."

"אחל'ה. באמת חשבת שזה המקום וזה הזמן וככה תמחוק 10 שנים מהחיים?"

"לא. אבל זו התחלה."

אתה חייב להירגע. אתה לא מקשיב, אתה רק באטרף שלך עליו. הוא אשכרה בא להתנצל. אבל איך? איך אתה בא בערב כזה? לא יכולת לעשות טלפון לפני שבוע? היינו יושבים לקפה… מנגבים איזה חומוס… דווקא עכשיו? דווקא בערב הכי חשוב שלי? מה אתה אידיוט? אבל הוא בא. וצריך מלא ביציים כדי לעשות את מה שהוא עשה. אחי, תתפקס. שתה עוד מים. תציע גם לו, עוד שניה הוא מקבל התקף לב על הבמה. אל תשכח שהוא אבא שלך.

"הי, בנאדם – תן קרדיט. אבא שלי בחיים לא היה עושה את כל זה בשביל להתנצל."

"רונן! תן לו צ'אנס, זה אבא שלך!"

זה דודי? וניר? טוב, לקח להם מלא זמן להתערב… בוקר טוב באמת.

"תגידו לי, מתי מינתי אתכם ל12 המושבעים הא? יש לכם מושג מה עברתי בגללו?"

"יש לנו מושג. אנחנו גדלנו איתך, עברנו איתך הכל, זוכר?"

תכל'ס נכון. והאמת שבלעדיהם, לא הייתי מגיע לכאן הערב. ישנתי אצלהם, אכלתי אצלהם, הייתי בן בית אצלהם. חפרתי להם על כל התסכולים שלי, על כל הפחדים שלי. ניסיתי עליהם את כל הבדיחות שלי, והם היו שם, תמיד. גם שלא היה להם זמן, גם כשלא הייתי מצחיק. אם לא הם, לא הייתי כאן היום… אני מדבר שטויות. אני לא מצליח לעצור את עצמי. זה בדיוק החולשה שלי הזאת, האימפולסיביות הזאת. להיכנס לאיזה מצב רגשי ולא להיות מסוגל לשמוע ולהרגיע. ואני הכי שונא כשאומרים לי להירגע כשאני במצב הזה.

"רונן, אתה הבן שלי. אולי, פעם, כשתהיה אבא בעצמך תבין. אבל אתה יודע, אין בית ספר להורות. וכל אחד טועה. טעיתי. אני בן אדם. אבל אחרי הכל, תמיד היית ותמיד תהיה הבן שלי. אתה יקר לי. בעורקים שלך זורם הדם שלי. אתה רואה את הקרחות האלה כאן? רונן, יש לי בשורות. גם אלייך זה יגיע… קוראים לזה גנים…וגם זה משותף לנו"

"אם אתה כל כך אוהב אותי, למה לא היית מסוגל לקבל את העובדה הפשוטה שאני רוצה לעשות משהו אחר? למה לא היית מוכן לפרגן לי? לתת לי מילה טובה? לתמוך?"

"אתה רוצה את האמת? קינאתי בך. תמיד מוקף חברים. תמיד עם חברה יפייפיה. תמיד מסמר הערב. כל כך יפה. כל כך מוצלח. כל כך מצחיק. יותר מצחיק מממני. אתה הצלחת איפה שאני לא. אני מבקש שתסלח לי. לפחות, תנסה להתחיל. בוא נפתח דף חדש."

"אני לא בטוח שאני מעוניין."

"רונן, תרד מהעץ שטיפסת עליו. אני מכיר אותך לא מהיום. לצערך, אנחנו יותר מידי דומים. בנאדם צריך משפחה. אני מודה שטעיתי ואני מבקש הזדמנות."

"באת לכאן, לערב הכי גדול שלי. ההזדמנות היחידה שלי לפרוץ קדימה. הרסת לי את כל הערב, ועכשיו אתה מבקש שאני אסלח לך? שאני אתן לך הזדמנות?"

כן רונן. הוא בא לבקש סליחה. אתה שמח? צדקת. אתה היית בסדר, והוא בא להתנצל. זה מה שרצית לא? לזה ייחלת, נכון? הוא לא האשים אותך בכלום. אמר, פשוט: "צדקת". ביקש סליחה. אז עכשיו, תרד מהעץ שלך, תעיף את האגו שלך הצידה, שיצא לאיזו הפסקת סיגריה, תפסיק להיות פולניה, ותירגע. כן כן. תירגע! תקשיב. זה אולי לא המקום האידיאלי לעשות את מה שהוא עשה. ואולי הערב הזה אבוד, אבל לפחות תרוויח אותו חזרה.

"אני מתנצל אם הרסתי לך. ואני מבין שאתה לא מוכן לסלוח. אז או קי. עשיתי טעות ואני לוקח עליה אחריות. שיהיה לך המון בהצלחה בן יקר שלי. הדלת הביתה פתוחה תמיד. ערב טוב לכם. ושוב סליחה. אני אלך."

"חכה. אתה מתכוון למה שאמרת? לא כי… עורכי דין הם נחשים אתה יודע…"

"אני מתכוון לכל מילה."

"אני לא סולח. אתה תצטרך לעבוד קשה בשביל לתקן את מה שעשית. אבל אני מוכן לתת לך הזדמנות."

"אני מוכן לעבוד הכי קשה. אני רוצה את הבן שלי בחזרה."

אף אחד בקאמל לא היה מוכן לערב הזה. את השקט שהיה באולם באותו רגע, אפשר היה לשמוע עד ביירות. הכל היה נראה לי כמו סרט בראש. כמו חלום שהנה אני מתעורר ממנו בזיעה קרה ודפיקות לב. אבל הכל היה אמיתי. הרגשתי את הנשימות של אבא. ראיתי לו את הלבן בעיניים. פתאום, מישהו התחיל למחוא כפיים. ואז מישהו הצטרף. ועוד אחד, ועוד אחד. ופתאום התחילו לעמוד. והתאורן האיר את הקהל. ראיתי את כל החבר'ה עומדים שם, מביטים בנו, ואומרים לי "לך על זה רונן. תסלח". ואז התקרבתי אליו, ופשוט חיבקתי אותו. חיבוק של גבר לגבר. של בן לאב. ושמעתי אותו בוכה. בפעם הראשונה בחיים שלי.

לידיי נופל אלבום תמונות עם ציורים על כריכתו הרפויה. בעמוד הראשון מצולמות עדן ואני כשאני מחבקת אותה, והחולצה הכתומה שלה נמשכת למעלה וחושפת פופיק קטן. בתמונה אחרת אנחנו באירוע כלשהו, ודאי של אחד מבני דודיי הגדולים, עדן ואני, שם היינו קטנות יותר, לבושות אותו הדבר. ההבדל היחידי הוא שאני שמנה.

ממש שמנה.

אני הולכת לחדר הכביסה. מבט חטוף לאלבום ואז אני טומנת אותו בתוך הסל כביסה רק עד שאירגע.

"מה מותק?" עדן מגיחה ושואלת.

"מה??" אני עונה מבוהלת, עדיין לא רגילה לנוכחות הגובה שלה.

"את מרגישה יותר טוב? את נראית חיוורת".

"כן" אני מסתכלת על החוטיני האדום שלי שבידי בבלבול ואומרת "אני ממיינת פה את הכביסה ובאה".

"אל תמהרי, גם ככה אני בדרך החוצה. אני יכולה את ללבוש את זה?" היא מראה לי גופיה שיכולתי ללבוש לפני שנכנסתי להיריון. אני עונה לה בחיוב והיא מחליפה בגדים. את הג'ינס הצמוד היא מרימה גבוה והחזייה הלבנה שלה יוצרת את הנפח היחיד בגופה. הפופיק אותו פופיק בלתי נשכח – נתבע אל תוך בטן שטוחה, וכשהיא אוספת את שערה אל קוקו גבוה, צלעות רפות נחשפות תחת חזייתה כשעור דל נמתח מעליהן. אחר כך היא מכניסה ראשה אל תוך הגופייה ועוזבת את הבד שייפול על גופה.

"זה גדול עלייך" אני אומרת ומנסה להפסיק לבהות. "אה יש לזה קטע" היא שנראית כמו קולב בתוך הגופייה שלי ומהצדדים אפשר לראות לה את צד בטנה השטוחה, מחייכת כאילו שאני כבר לא מבינה דבר מלבד ההתעסקות בהריון.

עדן אומרת לפתע "אני נוסעת לצילומים" היא לוקחת את התיק עליה, ובצעד אחד מגיעה אליי, מושכת את ראשי לנשיקה ומכריזה "ביי".

אחרי שעדן הולכת אני מיד שולפת את האלבום מהסל. איך לעזאזל זה הגיע לפה?! הרי סידרתי את כל האלבומים באחסון מתחת למיטה בבית של ההורים. אני לוקחת מראה קטנה ומסתכלת על הפנים שלי, אין יותר צוואר כפול. אני כבר לא שמנה. כל החברות הקודמות של אסי היו דקיקות, אם הוא היה רואה את התמונות האלה אז הוא בטח היה נגעל ממני. הרי תמיד אמרו כולם "את יפה, חבל שאת לא מרזה".

אסי היה שייך לחלק האמיתי בחיים שלי ולא לחלק של הציפייה, הציפייה כל הזמן להיות רזה ביום מן הימים. זה צרב לי כשהוא הסביר לי פעם אחת, כשראינו תוכנית על השמנת יתר בטלוויזיה, שבעיניו החיצוניות אומרת משהו על ההתנהלות של הבן אדם, ובגלל זה היה מפריע לו אם הייתה לו חברה שמנה. אני זוכרת איך אז התעצבנתי על זה וזה הטריד אותי, אבל כשראיתי כמה טובה לי דרך החיים הבריאה שיצרתי לעצמי, הבנתי שהוא צודק. מאז רציתי להיות הכי יפה והכי נקייה בשבילו.

האלבום הקטן הזה שצץ משום מקום מפריע לי בעיניים ואני מתחילה לחשוב על מקום לקבור אותו. אני מחליטה – פשוט אזרוק אותו. עדן תמיד מתריסה בי שזה מטופש, אבל מאותו רגע שסיימתי להגיע אל משקל היעד שלי מחקתי את כל העבר שלי. אף אחד, חוץ מהמשפחה, לא יודע שהייתי פעם שמנה. גם לא אסי.

אסי גם ככה מוטרד כל הזמן. הוא דואג בלי סוף שאני לא אתאמץ יותר מדי למרות שד"ר לזרוביץ אומרת שעם הספורט שאני כבר רגילה לעשות לא צריכה להיות שום בעיה. מאז הגעתה של עדן לארץ אני הגברתי מעט את דרגת הכושר וגם על המעדן פרי בערב ויתרתי כי אני צריכה להיראות טוב בברית. אם לא יותר טוב מעדן אז לפחות כמוה.

מול דלת חדר האשפה אני מבינה שאני לא יכולה לזרוק את האלבום. סאמק. דפדוף קל בתוכו גורם לי לתהות האם התינוק שבבטני יהיה יותר דומה לי או לאסי. כמה שנים שלא הבטתי בתמונות האלה של עצמי. עדן נראתה שם הילדה המושלמת, היא אף פעם לא התביישה לפתוח בפני בני זוגה את העבר שלה ולהצביע על הילדה עם הפוני הבלונדיני שכל הארטיק נוזל מצידי פיה.

אני דוחפת את האלבום לתוך מגירת ההיגיינה שלי, בחזרה לאיפה שמצאתי אותו. רק שהפעם אני ממקמת אותו מתחת לקופסת תחתוניות כדי להיות בטוחה שאסי לא יראה אותו בטעות. 'כאן הוא לא ימצא אותך' אני מדברת אל גילי השמנה מאחת התמונות בעמוד אקראי.

אני תופסת את הטלפון ומחייגת לרצף המספרים שנשלף כמו אקדח מהר בכוננות לחסל את הפחד. "אמא" אני תופסת את ריכוזה ברגע שהיא עונה ומפקסת אותה על הדבר היחיד שמעניין אותי – למה היא השאירה את האלבום אצלי בביקור האחרון שהייתה כאן? היה קל לחשוב שזאת היא. הרי כל כך מתאים לה לשים לי תמונות ילדות כדי לגשר ביני לבין עדן.

"אמא אני אחזור אליך" אני מנתקת כשהיא מתחילה להסביר לי משהו על זה שחשבה שזה יעזור לי בזמן ההיריון לראות את עצמי קטנה. רק שאני לא הייתי קטנה. הייתי שמנה, ילדה מגודלת עם פה גדול שחייב תמיד לגמור את כל האוכל מהצלחת, ממש כמו פח אשפה.

'לא קרה כלום. אז הייתי ילדה שמנה? אז מה? אני כבר לא' אני אומרת לעצמי במחילה רגעית. אני מרימה עיניים ופוגשת במבט של עצמי במראה. אני אומרת בקול רם "אני כבר לא שמנה". אני נוברת בין הערימות של בגדי ההיריון ואז עוברת לפרק ערמה שלמה של בגדים רגילים, רצה למטבח ופותחת את המקרר – אין מתוק. בקול התנפצות אני מפגישה זכוכית של צנצנת עם השיש במטבח. לוקחת דבש ומערבבת עם טחינה גולמית. חלבה – שנים שלא נגעתי בזה. את הכמות התעשייתית הזאת אני שופכת לתוך הכיור ושוטפת במים כדי להזכיר לעצמי כמה שזה יכול להפוך לצלוליטיס לא רצוי בירכי. זהו אין עכשיו שום סכנה בבית. אני נרגעת ומחפשת את השמלה השחורה שלי שכולם מרעיפים עליה מחמאות כי על הגזרה שלי הם לא יכולים. את השמלה אני מוצאת שוכבת לייבוש על החבל בחדר הכביסה שהפך להיות החדר האינטימי בבית אחרי חדר השינה, ובימים אלו הוא תופס מקום ראשון. אם אין בדירה מרפסת שמפתה אותך למשוך ערבים אל תוך לילות של דיבורים, חדר הכביסה הוא הכתובת. והכי הרבה זה היה שלנו, שלי ושל אסי. ידענו ממי להתרחק, למי להיצמד, מה המשפחה חושבת ובעיקר עד כמה אנשים צבועים. הקולות מלמטה – מהקומה הראשונה אפשר לשמוע את הכול. כל זוג אורחים שנכנס אלינו הביתה ונהג בגינוני כבוד, לא ידע שברגע שייצא מהבניין, יצותתו לו בריגול הצמד – אסי וגילי.

אנשים כפוי טובה, קנאים ומשועממים – אלוהים, כמה ריכולים!

עוד מקטנות חדר הכביסה היה המקום שלי ושל עדן, אחותי. היינו יושבות על הרצפה בחדר הכביסה הקטן בבית של ההורים, מקפלות כביסה ומדברות על הכול. היא הייתה מספרת לי על החלום האמריקאי שלה, על הבעל שכל כך רצתה שיהיה לה. "יהודי, אמריקאי, חתיך ועשיר" היא דקלמה ואני הזכרתי לה כל מיני תכונות אופי ששכחה לציין. עכשיו היא רחוקה, בארצות הברית, מחפשת דברים שאולי כאן קיימים רק בקטן. היא באה רק לברית ולכמה עבודות בארץ. עושה לי טוב להיות כאן בחדר הכביסה. לראות את הבגדים שלי שהתכווצו עם השנים ובקרוב יהיו על החבל בגדים קטנטנים וצבעוניים של הילד בתוכי.

אז בגיל 14 לא דיברנו על בנים, עדן ואני. היא ידעה שעד שאני לא מורידה ממשקלי אני לא שוקלת אפילו לחשוב, לחלום, לפנטז על חבר. הנוכחות שלי גרמה לאלפי סיבובי ראש לכיווני, והסיבה לכך הייתה גודל מימדי. זו הייתה הבושה שלי בלהיות בכלל קיימת. לעומת זאת, תמיד אחרי עדן רדפו בנים. היא באה והולכת, לא נשארת אף פעם חייבת, מחליפה ומשנה לפי הרגל שאיתה היא קמה בבוקר. יום אחד תמצא אותה בחברת ברון עשיר וזקן, וביום אחר היא תפרק משפחה שלמה מתוך אי שליטה על היצרים שלה. למרות שאני רואה שהיא בעצמה לאט לאט קוצצת את כנפי ה 'חופש בכל מחיר' שהיו לה, את התדמית החדשה והבוגרת של הבחורה שעובדת, לומדת וחיה בחו"ל קשה לי לקנות.

וכעת זמן עם עצמי אחרי יום מתיש כשאני מחכה לבואו של אסי. כל סיגריה שאנחנו מעשנים נעלמת באוויר בחדר הכביסה, מה שהופך אותו להיות גם חדר עישון. רק כשבחודשים אלו אין סיגריה בין אצבעותיי אלא עט, אותו אני מניעה בתנועות עישון מכורח ההרגל.

חסר לי המגע של אסי ובלי המגע שלו שיאשר לי שאני יפה ושאני ראויה, אני מוצאת את עצמי חוזרת ברגע לימים הנוראים בהם הייתי שמנה. כשהייתי עומדת מול המראה בבקרים, בוחנת את כל הפגמים בגופי הערום. חזרתי לבחון את עצמי בדקויות, דאגתי להגביר את כמות הספורט, תוך כדי התייעצות, הכול רק לא להשמין. גם בימי שישי אצל אמא אני מסרבת בנימוס של הנדת ראש לכל שניצל מטוגן שטס אל פי כשמזלג נעוץ במרכזו.

בחודשים האחרונים אסי היה קם לפעמים באמצע הלילה והולך לעשן בחדר הכביסה באור כבוי. לפעמים היו לי סיוטים שנרקמו מפרטי פרטים של אסי ועדן נוגעים אחד בשני, מתלטפים, דמיינתי אותו אוחז בצידי בטנה הצרה, נדלק על גבה השקוף ממנו בולטות עצמות בעידון מושלם. תהיתי איך הוא עומד בפני הפיתוי, בפני התגלמות היופי, ובפני הקוקו הבלונדיני והקופצני שלה. אם אחד הסיוטים האלה היה מבקר אותי בלילה ומדיר שינה מעיניי הייתי פותחת את המזגן בחדר הקטן ומתחילה שעת אימון של סטפר מול מראת קיר שלדעתי, היא מרזה.

בראשי אני מנסה לנסח בצורה הטובה ביותר את הסיפור של הילדה השמנה שהייתי. לברוח מהעבר זה אף פעם לא הפתרון, ולמרות התעקשות של שנים החלטתי פתאום שעכשיו לחלוק עם אסי את העבר יהיה הדבר הנכון. אני מוצאת את עצמי בראייה מטושטשת כשדמעות אושר נעות בתוך עיניי, מסמלות את הפרק החדש בחיי שסוף סוף הוא ממשי.

את מחשבותיי קוטעים קולות מלמטה.

אני מנסה להקשיב ללחשושים, אני מנסה לשמוע מה אסי, מיד אני יודעת שזה הוא, לוחש. אני מבינה שבצד השני עונה לו עדן, כנראה אסף אותה מאתר הצילומים. אני ממהרת ללבוש את השמלה השחורה אך היא כנראה התכווצה או שהשמנתי בכמה מידות כי אפילו על החזה שלי היא אינה מוכנה להתלבש. אני מפסיקה להיאבק כשאני שומעת שתיקה ממושכת ורק דבר אחד אני יכולה לדמיין שם, תמונה שהצלחתי בגבורה לדחות ממוחי פעמים רבות מכיוון שהייתה בלתי אפשרית לחלוטין – תמונה של השניים מתנשקים הלכה ונרקמה.

אחרי בערך דקה עדן ממשיכה לדבר ואז אני קשובה לה יותר מתמיד אבל אני לא מצליחה להבין שום דבר עד שאני שומעת את אסי אומר בקול מבויש להחריד "זה נמשך הרבה זמן אבל זה לא אשמתך. היא גרמה לזה לקרות, היא עושה את זה לעצמה".

אני תופסת את הראש, מתאפקת חזק לא לצרוח שיפסיק, דמעות האושר הפוטנציאליות הופכות מהר מאוד לנהר. אני סוכרת את פי עם שתי כפות ידיים בחוזקה. לא. זה לא קורה. אני שומעת את עדן ממשיכה לדבר ואז בוקע קול מתוכי, מסתבר, ואני צועקת "אסף!".

שתיקה.

במקום לחכות שיעלה או שמשהו יקרה אני במהירות יורדת למטה ורצה לתוך האוטו. אסי אחרי רץ ומתחיל לדפוק על החלון "תפתחי. פתחי גילי!". אני שומעת את קולו עמום ופניו בין הידיים הפרוסות על החלון באוטו מחפשות שאקשיב. אני מבינה עכשיו את הכול אבל הכי גרוע זה שהוא מאשים אותי בבגידה הזאת 'היא עושה את לעצמה?' מה אני הפכתי את עצמי להיות שמנה ומיוזעת שלא יכולה לזוז מטר או ההיריון הזה? מלכתחילה לא רציתי אותו ועכשיו שהתינוק כבר אצלי הוא אולי הדבר היחיד שנשאר לי מהנישואים האלה. עד שאני מצליחה לבנות משפחה, חיים משל עצמי, לא תחת הצל של האחות הקטנה – הזונה הזאת באה והורסת את הכול.

אסי עושה מעגל סביב עצמו ומבלי לחשוב פעמיים ברגע שהוא מתרחק מהמכונית אני מעבירה לרוורס ועפה משם. "לא מצאה לה חיים משל עצמה שם ביבשת אז היא באה להרוס לי. היא, את מבינה?? החת'כת פרחה הזאת!" אני צועקת. הדיבורית באוטו לא מפסיקה לצלצל ובפעם היחידה שאני עונה, אסי מטיף לי שבמצבי אסור לי לנהוג ומתעקש לדעת איפה אני. אני אצטרך לעבוד כפול אבל אסי יבין שהיא טעות הבחורה ההרסנית הזאת.

***

"מה אתם עושים פה?" אני שואלת באווילות. "צריכים לדבר" אסי עונה. כשהוא מדבר אני מסתכלת היטב על פניו. אני יודעת שגברים אוהבים בנות רזות, הוא היה צריך לספק צורך. אני מתחילה להבין אותו. הסבלנות שלו אליי היא רק מתוך נימוס, הוא כמוני רוצה רק לשים את זה מאחור כי הוא אוהב אותי. בלילה הוא כבר לא קם באמצע השינה, כל הזמן הוא דואג להיות לידי, הוא כל כך השתנה שהוא לוקח אותי כל הזמן לבדיקות כי הספורט הוכפל ואני אוכלת גם פחות. הוא בדיוק כמוני רוצה כנראה שהתינוק שלנו לא יהיה שמנמן בתמונות. אסי ועדן מתקרבים על יד המיטה, ואומרים לי שהם דואגים לי. הם מסבירים לי משהו על זה שהם מחפשים גם עזרה חיצונית ושאני זו שצריכה לקבל אותה. אני לא כל כך מקשיבה אבל אף אחד מהם עדיין לא מודה בבגידה או בכלל מזכיר אותה. שניהם רק שמים יד על הכתפיים שלי ואומרים שהם מתגעגעים אליי ועדן מוסיפה ששינויים קיצוניים לא טובים לתינוק. אני משחררת מבין שיניים חורקות "אל תדברי על התינוק שלי".

בחודש האחרון מאז שנודע לי על בגידתם, לא דיברתי עם עדן, רק עם אסי. היא עשתה את שלה וידעה שאסי ייפול בפח הזה. אני לא הטחתי בה שום דבר אבל היא כל הזמן נמצאת לידי ודואגת, כנראה מתוך רגשות אשם, שאני אוכלת וישנה טוב. משום מה אני מרגישה נפוחה להחריד למרות שתחושת הרעב אצלי כמעט נעלמה לגמרי.

"הנפיחות ברגל ירדה?" אסי שאל והתיישב על המיטה לצידי.

"יהיה בסדר. מחר אני אוכל לחזור לעשות דברים כרגיל" אני שומעת את הקול שלי מעט חלש. כמעט ואין לי אנרגיה לדבר.

"ד"ר לזרוביץ אמרה לי שאני אדאג שתפסיקי עם הספורט. היא אמרה שאולי זה סימן לקרישי דם".

"אני צריכה להיכנס לשמלה השחורה בברית אסי. תגיד לה שתצא מהחדר".

"גילי.."

עדן לוקחת את התיק ויוצאת. אסי אחריה רודף כדי לדבר איתה וקולותיהם מתגברים בסלון. לבסוף הוא חוזר אל חדר השינה ואומר "עדן הייתה פה איתך כשאני עבדתי שעות נוספות, היא עזרה לך, הביאה לך כל מה שאת צריכה. את כועסת על מי שמנסה לעזור לך! ".

אסי הולך למטבח כשהוא רואה שאני לא מגיבה. הוא חוזר עם מגש ועליו כמו אגרוף בבטן שתי חתיכות שניצל מטוגן ותפוחי אדמה משומנים היטב. "אמא שלך שלחה" אסי מגיש לי. ובקולו השקט אני שומעת שהוא מצטער שהוא נמצא עם פרה כמוני שצריך להגיש לה דברים. אני יכולה לבהות שעות באוכל הצהוב הזה שפעם היה נוזל אל תוך גרוני ללא שום לעיסות. אני מסרבת לאכול ואסי ממשיך לדבר אל תוך פרצופי וכל מילה שיוצאת מפיו נראית לי כמו קללה "את רזית 10 קילו, את חבולה ברגל שלך- הרגל שלך כבר סגולה ואת לא מוכנה להכניס כלום לפה!". אני שותקת ארוכות, שוכבת במיטה בחוסר מעש מוחלט שכנראה מרתיח אותו עוד יותר. אני רואה את אסי מניף ידיו באוויר, הולך מצד לצד בחדר, יש לי סחרחורת נוראית. אני מנסה להוציא קול אבל אני לא מצליחה לדבר, אני רוצה לומר לו כל כך הרבה אבל במקום זה שתיקתי מתסיסה אותו ואני עייפה מלנסות להוציא הגה. אסי מאבד מפניו כל צל של עדינות איתה כיסה את בגידתו. אסי מדבר ומדבר ואני לא שומעת דבר עד שהוא אומר "ומה הקטע עם זה שאת לא מסכימה להראות לי תמונות שלך? זה נראה לך בסדר להסתיר ממני את עצמך? אז היית פעם שמנה, אפשר לחשוב, לא הכול זה סביבך, גילי, התינוק כאן יותר חשוב".

הוא יודע. עדן סיפרה לו.

עיניי מתרחבות באחת, אני יוצאת מיד מהפוקוס על איזו נקודה על הקיר ממול. כפות הידיים שלי עוטפות את הבטן הענקית וצווארי נמשך קדימה כשאני מנסה בכוח לדבר. אני מסתכלת אל פניו בחיוך עגום "אבל אני כבר לא!" נשימה חדה "אני כבר לא!" נשיפה, הוא מסתכל עליי כאילו אני מפלצת ואני מזכירה לו מי המפלצת "אתם רוצים לבגוד בי – תבגדו, אבל תפסיקו לקרוא לי כל הזמן שמנה!".

שירלי ישבה במטבח הבורגני שלה בדירתה בצפון תל אביב על כיסא הבר, ברגלים מסוכלות וגב גבעולי, נשענת על האי שממוקם במרכז המטבח ומונה את מספר האורחים שלה להערב כשרשימה מונחת לפניה. שמונה במספר כולל היא עצמה, גיל בעלה ובנם עידן. הכל כמעט מוכן רק עוד כמה דברים לקנות בקפיצה קטנה לשוק הכרמל. היא הסתכלה על שעון הקיר הגדול שבמטבח, עשרים לשתיים עשרה. היא צריכה לצאת עכשיו כדי להספיק לאסוף את עידן מהגן ולנסוע לשוק.

היא החנתה את הג'יפ מול הגן, עברה את הכביש ונשענה על הברזלים מול שער הגן ליד יתר האמהות הקשקשניות ופטפטה בהנאה עם קארין אמא של מיקה. בשעה שתיים עשרה ודקה נפתחה דלת הגן. כל האמהות הסבו את תשומת ליבן את הדלת ונחיל ילדים בני שלוש עד ארבע פרץ החוצה. ילדים צורחים מאושרים, רצים בשמחה אל אמהותיהן שממתינות להן בכמיהה מחוץ לגן. שירלי שהייתה נמוכה מבין האמהות נעמדה על קצות אצבעותיה מחפשת את עידן. אחרי שיירה תזזיתית של ילדים יצא הילד שלה., ברוגע ושלווה אוחז ציור פרי ידות מסתכל עליו ומרים את ראשו לחפש את אמא שלו. שירלי הסתכלה על עידן ושוב הרגישה את פרץ האהבה הזה אליו שנותן לה משמעות לחיים. הדבר הזה, הקטן הזה הוא מקור כל האושר והשמחה שלה בחיים. בלעדיו חייה היו ריקים, חשב. עד כמה היא אוהבת אותו. עיניהם הצטלבו, – אמא – קרא עידן ורץ לתוך זרועותיה. – תראי את הציור שלי – . מדהים – השיבה שירלי בזמן שחיבקה את עידן, הרמה אותו לחיקה ונשקה לו בחוזקה לתוך הלחי השמנמנה שלו.

– אנחנו נוסעים לשוק – אמרה שירלי לעידן כשנכנסו לג'יפ. – מה יש בשוק? שאל עידן. –הו, יש הרבה דברים בשוק, המון אנשים, הרבה רעש. מוכרים שם ירקות ופירות וממתקים וכל מה שאתה רוצה. עידן לא ענה, וכבר היה שקוע עמוק בדי וי די ששרלי תמיד נוהגת להפעיל בנסיעות. היא הסתכלה עליו דרך המראה בוהה בגב המושב שלה במבט תוהה וחייכה לעצמה. הכניסה לדרייב ונסעה.

שרלי תמיד נכנסת לשוב דרך חניון הכרמל. היא החנתה את הרכב בחניון יצאה מהרכב והוציאה את עידן מהמושב האחורי. 'עידן,' אמרה לו בקול סמכותי. 'אתה חייב להישאר לידי כל הזמן. יש פה הרבה אנשים. כל הזמן להחזיק לי את היד כדי שלא תאבד לי. הבנת?' שאלה אותו בסמכותיות ובעדינות כדי שלא להבהיל אותו יותר מידי ועם זאת קצת להרתיע. 'כן.' ענה עידן, היא התכופפה אליו ונשקה לו על האף. 'יופי בוא נלך.'

השוק אכן היה עמוס, רועש כמו כל שישי בצהרים. כבר בכניסה שלושה מוכרים הציעו לה את מרכולתם, וצעקו לעברה, שניים בעשר, שלוש בחמש עשרה. רק היום, רק היום. ואת כל המשפטים המוכרים שפעם שימשו רוכלים למכירה והיום גם, אבל במין בדיחה על האמרות של פעם ותמיד נאמרות בחצי חיוך על ידי הרוכלים. תוך ארבע דקות איבדה שירלי את עידן. היא עצמה את עינה ברוגז, וקראה בכל גדול, עידן. הוא לא נמצא ורק כשסובבה את הראש אחורה ראתה אותו מדבר אל התוכי בקופסא השקופה, שמחוץ לחנות הממתקים הענקית, דוחף את האצבעות שלו לתוך חור הפרס.

'עידן,'! הרימה שירלי את הקול מושכת לו בכתף. 'ביקשתי ממך לא לעזוב את היד שלי.' ומשכה אותו בידו במעלה השוק, חולפת במהרה על פני חנות הממתקים שמציגה לראווה בניינים של שוקולד עטוף בנייר. היא הרגישה אשמה. איך היא מסוגלת להפיל עליו את האשמה כשהוא עדיין לא בן ארבע ואין לו שום תפיסת אחריות. היא זו שצריכה לשמור עליו. אהבת חייה. עשר דקות אחר כך שוב התנתקה אחיזתם. היא לא הרגישה. ורק שלוש דקות אחר כך, שהיו שלוש הדקות הקריטיות בחייה, היא למדה בדיעבד, שמה לב שעידן שוב נעלם. אבל הפעם הוא לא היה ברדיוס שלה. היא החלה לקרוא לו. עידן, עידן. תחילה ברוגע ובאופטימיות אבל אט אט הבינה שהוא ממש לא לידה. היא רצה שוב לתוכי, הוא לא היה שם. נכנסה לחנות הממתקים, וגם שם הוא לא נמצא. היא החלה לפלס דרכה בין הקונים הרבים, צועקת, עידן, עידן. ואין מענה.

שרלי החלה לפלס את דרכה במעלה השוק. שוחה בין המוני האנשים מחפשת את עידן. הרעש רק גבר. מוזיקה שונה בקעה מכל דוכן ודוכן, מזרחית, טרנסים, צעקות של שניים בעשר או בשתיים עשרה מרפקים דוחפים והמוני אנשים מוכרים וקונים. היא החלה לשאול את האנשים סביבה. ראיתים ילד קטן? ראיתם ילד קטן?, עידן? עידן? בבהלה שאלה עוד ועוד רוכלים, כל אחד שנקרה בדרכה. כשהגיעה למרכז השוק, עצרה ולקחה נשימה עמוקה. היא החלה לשמוע ציוצים של צעצועים והלכה בכיוון הכל, היא הגיע לדוכן של ציפורים מצייצות עם רוכל שעושה הצגות לילדים, אבל אף אחד מהם לא היה עידן שלה. היא המשיכה במעלה השוק, מנסה לתפוס את נשימתה ולקרוא לעידן. זקנה ישבה על הרצפה בין שני דוכנים מנותקת מהשוק ומציעה פיתות למכירה. היא התקופפה את הזקנה שלה, כך הניחה, יש את הסיכוי הכי טוב לראות את עידן מגובהה הנמוך על הרצפה ושאלה אם ראתה ילד קטן, אך הזקנה לא הגיבה, ורק המשיכה לילל כמנטרה שלא נגמרת. פיתה בשקל, פיתה בשקל. כאקט של ייאוש נזפה שרלי בקול עצבני בזקנה והמשיכה הלאה. כשהגיעה לסוף השוק במפגש הרחובות, הכרמל, אלנבי ונחלת בניימין, שאלה את השומרים בכניסה לשוק אם ראו ילד קטן ולקחה את הזמן להסביר להם שלבש מכנסיים צהובים וחולצה אדומה והיה לו כובע קסטק על הראש. השומרים האדישים ענו לה בלא מזלזל ושלחו אותה לשוטרים שעמדו ממול. גם מהשוטרים במדים לא הגיעה הישועה ושרלי הרגישה את הדמעות חונקות את גרונה. שוב ירדה שירלי במורד השוק וכשהגיעה לחניון הכרמל התקשרה לגיל.

אני לא מוצאת את עידן, היו מילותיה הראשונות כשגיל ענה לטלפון. הרעש והדמעות של שירלי גרמו לגיל לא להבין מה שירלי אמרה או לפחות לא לרצות להבין. אני מחפשת אותו כבר יותר מארבעים דקות …. ולא מוצאת אותו. הוא לא בשום מקום, ומלא אנשים פה, ואף אחד לא ראה אותו ו…..-רגע, רגע, שירלי, איפה את? בשוק. – ומה קרה? עידן נעלם לי, כבר מזמן, ואף אחד לא ראה אותו. – טוב, התעשת גיל. חכי לי בכניסה לשוק ביצחק אלחנן, אני יוצא. יהיה בסדר. גיל ידע בדרך כלל להרגיע את שירלי. וגם הפעם הוא הצליח לעשות קצת את העבודה. אבל הנסיבות היו חמורות מאי פעם, והרגשת הרוגע חלפה לה במאית שנייה.

לגיל לקחת להגיע מהצפון כמעט שעה בפקקים של יום שישי. השעה הייתה כבר כמעט שלוש ושירלי הספיקה לעלות ולרדת לאורך השוק כבר ארבע פעמים. כל הרוכלים כבר הכירו את הסיפור שלה שם וניסו לעזור. חיפשו את עידן כששרלי שוב עברה ליד הדוכן שלהם והתעניינו אם היא מצאה אותו.

גיל הגיע. הם התחילו לחרוש את השוק ואת הרחובות הסמוכים לו של קרם התימנים. נכנסו לכל מסעדה, לכל בית שדלתו פתוחה וחיפשו את עידן. בארבע וחצי כבר התחיל להחשיך וגיל מסר פרטים לשוטרים שהיו בסביבה, שהעבירו את המידע למטה והמליצו לשרלי וגיל פשוט לחזור הביתה. איך היא יכולה לחזור הביתה בכזה מצב. היא וגיל הסתובבו עוד שעה וחצי בערך סביב השוק והחליטו לחזור הביתה לא לפני שעברו בתחנת המשטרה והתחננו לקצת תשומת לב במשך שעתיים, ורק אחרי שגיל הפעיל קצת קשרים התייחסו אליהם. ועדיין שלחו אותם הביתה.

בבית כבר חיכו להם כל מי שהיה אמור להיות מוזמן לארוחת הערב. רוחל'ה ואריה ההורים של גיל. סימה ויעקוב ההורים שלה ועמרי, אחיו הצעיר של גיל. היא נכנסה בוכייה הביתה, בנוסף לאובדן של עידן רגשות האשמה הציפו אותה מול אימה ורוחל'ה אמא של גיל. אני מצטערת היה המשפט הראשון שאמרה כשנכנסה הביתה מלווה בדמעות חונקות גרון. וגיל לצידה. שתי האמהות חיבקו אותה והידקו אותה אל גופן מנסות לנחם במילים ריקות מכל משמעות עם תקווה של אמת קלושה, כמו, אל תדאגי, עוד נמצא אותו, את תראי. הוא בטח נרדם איפשהו. בואי שבי. תביא לה מים צעקה רוחל'ה לכיוון של עמרי,במחשבה, שיעשה משהו הליימח הזה.

הם התיישבו כולם סביבה בסלון, היא ושתי האמהות על הספה המרכזית, האבות המודאגים בשקט ודממה חסרי מילים, ועל שתי הכורסאות עמרי וגיל. בעוד כולם מנסים לנחם אותה ואת גיל הדליק אריה את הטלוויזיה במטרה להסיח את דעתם של שרלי וגיל ופשוט להעביר את ההמתנה הקשה בזמן שעמרי עמד בקשר עם המשטרה בנייד שלו.

השעה הייתה שמונה בדיוק, ובערוץ שתים יאיר לפיד האיר את המסך. –או, יופי, בואי נראה קצת חדשות אמרה רוחל'ה, ובדמעות ושתיקה קרה הפנתה שירלי את עיניה למרקע. לחצי שנייה היא שכחה מה קרה לה היום. והתמסרה לחדשות שעל המרקע, ואז בשנייה אחת היא נזכרה. שעידני הקטן שלה איפשהו אי שם בעולם והיא לא יודעת אם חם לו או קר לו, אם הוא רעב, אם הוא ישן, אם הוא משחק בצעצועים או בוכה בכי תמרורים ומייבב לאמא. כאב עטף את גופה והיא הניחה את ראשה אל תוך כפות ידיה ומררה בבכי.

אבל לפני כל זה, מבזק חדשות היו המילים של יאיר לפיד שכל המשפחה האזינה להם מנסים להשכיח את הצרה ולו רק לכמה רגעים. הידיעה הראשונה זעזעה את אמות הסיפים של המשפחה. דווח שפדופיל בשנות השלושים המוקדמות לחייו ברח אמש מכלא השרון וידוע שהוא מסתובב משעות הבוקר באזור תל אביב. תדהמה הכתה במשפחה. שירלי קמה ממקומה בסערה ורצה בוכייה לחדר השינה. גיל יצא בעקבותיה. בסלון כולם שתקו, וכל אחד בהה בנקודה אחרת בחלל פן יפגוש בזוג עיניים אחר.

בחדר השינה שירלי התיישבה על קצה המיטה בוכה לתוך ידיה וממררת על היותה אמא רעה וחסרת אחריות, וגיל, רק ניסה להרגיע ולהיות תומך כתמיד התיישב לידה ואמר שזה יכול לקרות לכל אחד. –אני צריכה רגע לעצמי. ביקשה שירלי. המחשבה הראשונה שעברה לגיל בראש היא שהיא תנסה לפגוע בעצמה בשעה קשה זו. שירלי, שאחרי חמש שנות נישואים מאושרים, מייד זיהתה את המחשבה של גיל בעיניו. תירגע. אני עדיין לא במצב כזה. עוד לא איבדתי תקווה.

גיל יצא מחדר השינה לכיוון הסלון. שם כבר החלה חגיגה. סימה, שניסתה להרגיע את הרוחות סיפרה שכששירלי הייתה בת שבע היא איבדה אותה לעשר דקות בשוק של רמלה. זה היה נורא היא אמרה. ומתוך פרץ רגשות של כאב ואכזבה שהצטברו אצלה כבר יותר מחמש שנים אמרה רוחל'ה, שאפשר להבין מאיפה שירלי מקבלת את חוסר האחריות שלה. אריה מיד הסתכל על רוחל'ה וקרא בשמה בעצבנות. וגיל, שרק נכנס חזרה לסלון הרים את הקול לכיוון אימו ושאג, נראה לך שזה הזמן עכשיו?!כולם שוב השתתקו ורוחל'ה כהרגלה שאבה את כאבה פנימה, קמה ממקומה והלכה לחדר השינה לראות מה עם שירלי.

צלצול בדלת הפר את השקט הצורם והקפיץ את כל המשפחה. עמרי קם לפתוח את הדלת. שרונה, אחותה הגדולה של שירלי, שחזרה במיוחד מצימר בעמוקה לרגל שש שנות נישואין שלה ושל צחי, נכנסה בסערה לדירה וצחי אחריה. איפה שירלי? שאלה בחדות בעיניים סוקרות את החדר. היא בחדר השינה עם סימה, ענתה רוחל'ה בזלזול הידוע שלה, אך שרונה שלא כהרגלה התעלמה וצעדה במהירות לחדר השינה. צחי, נכנס לדירה באיטיות, נתן חיבוק אוהב לגיל, שאל לשלומו והצטרף למשפחה הכעוסה בסלון.

פדופיל מוצהר, אה, סינן אריה. דווקא היום היא החליטה לאבד את עידן. – טוב, זה לא שהיא בחרה את היום סינן יעקוב בחוסר ביטחון מוחלט. והמשיך ואמר, כדאי שכולנו נשאר מאוחדים, ופשוט נתמוך בשירלי וגיל, חבל לאבד את העשתונות אמר כמי שצופה את העתיד הקרוב מאוד לבוא. גיל, התחיל להסתובב בעצבנות בסלון מנסה לתכנן את המהלכים הבאים למציאת בנו שכבר אבד לפני כמעט שמונה שעות. תשב כבר גיל, אתה מרגיז אותי. אמרה רוחל'ה לבנה. גיל עצר כשגבו אליה, הסתובב לכיוונה והרים את קולו. – אני מרגיז אותך?! אני זה שמרגיז?! במקום לעזור לי ולשירלי את יושבת פה כמו דוכסית ממורמרת ויורה לכל הכיוונים ומעליבה אנשים. ואני מרגיז אותך. כל השנים האלו, במקום לתמוך בי כשקורה משהו, את מזכירה לי טוב טוב, איפה אני לא בסדר. אני לא בסדר בעבודה, אני לא בסדר בלימודים ואפילו האישה שבחרתי היא לא בסדר, ושלא נתחיל לדבר על הדברים שאת אומרת על המשפחה שלה, נצלנים, עצלנים, אוכלי חינם. אז הנה, צדקת. היא באמת עשתה טעות הפעם ואת יצאת צודקת. רוחל'ה, הסתכלה לגיל בעיניים יורקות אש ובמבט של אתה עוד תחטוף, וקמה והלכה למטבח.

סימה, שירלי ושרונה ששמעו את הצעקות של גיל מיהרו לסלון. שירלי כבר הייתה באפיסת כוחות ולא יחסה משמעות לדבריה של רוחל'ה, אבל סימה לא שכחה. שרונה ניסתה להרגיע את שירלי כמה שיכלה, היא חשבה שהכי נכון הוא פשוט לשתף אותה ברגשותיה וישבה בסלון ומול כולם אמרה שוב ושוב כמה זה נורא, וכואב ושירלי לא אשמה. הנאום שלה נמשך יותר מחצי שעה. הייתה בו נימה של צביעות. היא מאוד תמכה בשירלי בדבריה, אבל נימתה השרתה סיפוק אדיר, שלאחותה קרה סוף סוף אסון, קרוב ככל שיהיה למימדי האסון האישי שלה. שש שנות נישואים מאושרים חשוכי ילדים ואין ספור ניסיונות. שירלי, כבר בתחילת המונולוג של אחותה החלה להרגיש את קנאתה יורקת עליה ומשפילה, אבל בהיותה חסרת כוחות פשוט החליטה לתת למילים לעבור בין אוזניה ללא התייחסות שלא כהרגלה. סימה, כאמא מגוננת החליטה לא לוותר לביתה הגדולה ולהגן על הנזקקת. – אולי תסתמי כבר העירה סימה אחרי מונולוג של חצי שעה מפי שרונה. מה את מבינה בכלל, לך יש ילדים, את יודעת איך זה מרגיש בכלל. שבי בשקט ודי. – שירלי הרגישה את רגשות האשמה מציפות אותה. כמו תמיד אמה מגוננת עליה ומקניטה את שרונה עד עפר. לא מספיק היא צריכה להתמודד עם העובדה שבנה לא בטוח חוזר, היא גם צריכה להתמודד עם משקעים משפחתיים של שנים שעולים דווקא עכשיו בעיטוי הכי גרוע. היא פשוט המשיכה לשתוק, לדמיין את עידן, לחזור שוב ושוב על פרצופי האנשים שראתה בשוק, לשחזר בראשה את הרגע האחרון שבו ראתה אותו, ולהמשיך ולהתפלל לחזרתו.

שרונה לא נשארה חייבת. בטח לא לאימה. והוציאה חזרה את המרמור שלה על כל מי שהעז להפריע לדבריה. את, בכלל לא יודעת מה זה להיות אמא……………………………………………………………………………………………………………………………………………………………………… טוב, שרונה, מספיק סינן עמרי. תסתום יא נושך כריות. כולם הרימו את מבטיהם לכיוונה. כן, כן. הבן המושלם שלכם עמרי הוא הומו! הומו! ראיתי אותו בבר ההוא וראיתי עוד יותר מזה. רוחל'ה שבדיוק חזרה לסלון, שמעה את הבשורה, היא הישירה מבט לעמרי שואלת בעיניה, זה נכון? ועומרי השפיל מבטו, מה שמאשר את הטענות שמטיחה בו שרונה. אריה, שקלט את חילופי המבטים בין רוחל'ה ועומרי, והבין בבירור את הנאמר בהם, הרגיש שמזל שהוא יושב אחרת היה נופל.

שתי משפחות מרוסקות יושבות בדממה בסלון של שרלי ורק היא וגיל נשארו מאוחדים. יושבים זה לצד זה אוחזים ידיים. הטלפון האחרון מהמשטרה היה בסביבות עשר בערב ועכשיו כבר אחת ולאף אחד לא נותר מה לומר. אף אחד לא נרדם. כל אחד ישב במקומו מכונס בעצמו, ומידי פעם מישהו קם לשירותים, מישהו קם להכין קפה, אבל שום אינטראקציה בין בני המשפחה לא נרשמה במשך שעות. אך ביחס הפוך לחלוטין אף אחד לא קם והלך. כולם נשארו ממתינים לעידן.

בשעה שבע וחצי בבוקר, כשכבר כל תסריטי האימה עברו לכולם בראש, והמשפחה כבר לא הייתה משפחה, רק גיבוב של אנשים שרועים על ספות עור יקרות בוהים בתקרה, עייפים ולא יוצרים קשר עין אחד עם השני הטלפון של עומרי צלצל. הם מצאו אותו, הוא מייד אמר, והמשפט השני, הוא בסדר. הם יביאו אותו הביתה הם בדרך עכשיו. שירלי פרצה בבכי. התייפחה והתייפחה לתוך כתפו של גיל וסיננה שהיא מצטערת. יתר בני המשפחה נשמו לרווחה, אך לאף אחד לא היה אצל מי להתנחם למעט סימה ויעקוב. רוחל'ה, אריה ועמרי נזכרו בחדשה המרעישה מרעידת עולמות וכל אחד מהם היה מרוכז בעצמו. שרונה עדיין כאבה את כאבה האישי והסתכלה דרך החלון ממתינה לניידת.

מסתבר שאיזו זקנה סנילית מצאה את עידן ממרר בבכי במרכז השוק ולקחה אותו אליה הביתה. האכילה אותו, צפתה איתו בטלוויזיה והשכיבה אותו לישון מיד אחרי מהדורת החדשות, כשהיא אומרת לו שאמא עוד מעט תבוא לקחת אותו. בשבע, הגיעה הבת שלה לבקר אותה ולדאוג שהיא לוקחת את התרופות שלה לסניליות חמורה, ונדהמה לראות את הילד הזר ישן במיטתה ומיד דיווחה למשטרה.

בשמונה וחמישה צלצל הפעמון, עידן נכנס ורץ לשירלי בקריאת אמא. היא נשקה לו וחיבקה גם את גיל ושלושתם נרגעו לראשונה. עידן בריא ושלם. הוא חזר, עידן, עצמו, חייכן ויפה מתמיד. למשפחה ייקח עוד עידן לחזור לעצמה, אם בכלל.

איתמר הניף עוד מבט אחד על המסנג'ר והבין שמסיוון לא תבוא הישועה. היא בת 24, היא סטודנטית למדעי המדינה בבר אילן, היא גדלה ברחובות אבל גרה עכשיו בגבעת שמואל והיא לא!!1 דתייה. מה שהיא כן, זה עושה טעויות כמו "יתקשר" ולא "אתקשר", חטא שאיתמר לא יכול לסלוח עליו. הוא צלצל לאיתמר, החבר הכי טוב שלו. איתמר לא ענה. אחרי שנים של חברות ומפגש מקרי בגינה השכונתית אצל סבתא שלו בגיל חמש, היה ברור לשניהם שהם נועדו להיות חברים.
"תראה איתמרינקה, יש פה ילד בדיוק בגיל שלך וגם לו קוראים איתמר". איתמר השני היה באותו רגע עסוק בלדחוף ילדה שאת שמה הוא לא ידע מהנדנדה.
הוא קם אל המקרר למצוא משהו לאכול ולהעביר את השעמום, המקרר היה ריק. הוא ליטף בהיסח הדעת פצעון קטן שהציק לו בצוואר. הוא ישב מול הפלייסטיישן, אבל שום דבר לא נראה לו מעניין. ג'ינס, חולצה כחולה, כפכפים ומפתחות. הוא בחוץ.
זקנה אחת הסתכלה עליו כאילו הוא פורץ. מה באמת בחור בגילו עושה באמצע היום סתם ככה ברחוב, לא נראה עסוק או בדרך לשום מקום חשוב… מה עוד הוא יכול לעשות חוץ מלהיות פורץ? הוא אפילו לא נראה כמו האיש של המזגנים.
דווקא יכולתי להיות טוב בלהיות פורץ, הוא חשב לעצמו, יכולתי להיכנס בקלות לכל מקום. לא הייתי לוקח דברים גדולים כמו את הפלאזמה או את טבעת האירוסין של סבתא שלה מפולין. הייתי לוקח דברים קטנים; הייתי לוקח עוגיות שוקולד צ'יפס ביתית מהמטבח, הייתי לוקח חולצה ממש יפה, מכופתרת אחת, ללבוש לאירוע של העבודה. הייתי לוקח איזה דיסק טוב שאף פעם לא קניתי כמו של Frente מחדר הילדים או איזה DVD של סרט שעוד לא ראיתי. הוא גם חשב לעצמו על האינטימיות שיש בלהיות לבד בבית לא שלך. מצד אחד הכל אפשרי, אף אחד לא רואה אותך. מצד שני, יש את החשש שתחטט קצת יותר מידי ותגלה סוד נורא שתהיה חייב לעשות משהו לגביו, או סתם שמישהו יכנס. הוא היה רוצה לשבת בסלון של משפחה שהוא לא מכיר ולקרוא את המכתבים שלהם אחד לשני, להסתכל על אלבומי התמונות.
הוא לא שם לב שהוא כל כך הלך וחשב עד שהוא מצא את עצמו עומד מול חנות הדיסקים שבכיכר. הוא נכנס וקנה לעצמו את הדיסק של Frente. לא סובל את המוכרים האלה, בני השבע עשרה עם הראסטות שגורמים לך להרגיש כזה קטן שאתה קונה אלבום כזה גדול 16 שנים אחרי שהוא יצא. מסתכלים עליך במין מבט בוז, הם והעגיל בשפה התחתונה, העגיל בגבה והעגיל באף וגורמים לך להרגיש קטן ולא מבין. איתמר רצה להגיד לו שהוא יכול ללמד אותו דבר או שניים על מוזיקה והעובדה שהוא שומע דילן לא הופכת אותו להיות הדבר הכי חם בשכונה, אבל הוא החליט שהוא לא מתעסק עם אנשים שקטנים ממנו בעשרים שנה. זה דיי פתטי ופתטי זה משהו שהוא בדיוק מנסה להתחמק ממנו.
למעשה, כבר כמעט למעלה מעשרים וחמש שנה הוא מנסה להתחמק ממנו, ופתטי עדין מנצח.
הוא נלחם בו בטיול השנתי של כיתה ח' כשליאת הג'ינג'ית ביקשה ממנו לסחוב לה את הג'ריקן והוא עשה זאת בגבורה למרות שהיה לו כבד והג'ריקן טפטף לו על הרגל והרטיב לו את הגרביים ולעשות את העלייה והירידה מעמודי שלמה עם ג'ריקן על הגב זה לא תענוג גדול. הוא עשה את זה כי הוא ידע שיבקש ממנה בפעילות ערב לרקוד איתו והיא תסכים, כי הוא סחב לה כל היום. פתטי ניצח כשהיא רקדה עם יוני וצחקה עם חברות שלה כשהוא הציע.
פתטי והוא נלחמו מלחמת אריות בגיבוש של הסיירת, שאין לו מושג עד היום איך הוא השיג (הוא עדין חושד בבן של השכנים ששירת בתל השומר ובטח סידר לו זימון רק כדי לצחוק עליו). פתטי ניצח ברגע שניסה להרים את הקורה על הכתפיים ובדרך לקרקע הפיל איתו את כל מי שעמד בטור שלו.
פתטי ניצח כשהוא הציע נישואים ליערה, מבלי לדעת שהיא כבר חצי שנה נפגשת עם יואב מאחורי הגב שלו.
בפעם האחרונה, פתטי ניצח כשהוא ביקש העלאה. הוא קיבל מכתב פיטורים במקום.
אז הוא קיבל החלטה; הוא נלחם ומנצח. הוא מתחיל הכל מהתחלה. הוא חוזר אחורה, צעדים שלכאורה יראו פתטיים לכמה אנשים, אך זו תהיה הדרך שלו להתחיל מחדש. זה לעשות הפוך על הפוך לפתט. הוא ינצח בכוח המחשבה ובכוח העשייה. מחדש.
הוא סגר את חוזה השכירות מול בעל הדירה והודיע לאימא שהוא חוזר לגור בבית. אימא שלו נקרעה בין אושר גדול, הרצון לרוץ ולהכין ערמה של שניצלים והפחד שחלחל בה כבר שנים שהוא הומו ולא יצא ממנו שום דבר. היא נאנחה אנחה קורעת לב ואמרה לו שהוא מוזמן תמיד וממילא אבא שלו חסר תועלת, אז נחמד שיהיה סוף סוף מישהו בבית שיעשה משהו.
הוא ארז את כל מה שהיה לו, שזה לא הרבה ועוד קצת ונסע חזרה לחולון. כשהוא עבר את סוקולוב הוא החליט שהוא לא הולך להתגעגע לתל אביב והיה לו בפה את הטעם של הגלידה הכי טובה בעולם, הגלידה של רחוב סוקולוב.
עוד כמה ימים והוא מכר את הרכב, הוריד את הביטוחים וקנה חופשי חודשי. הוא ביטל את כל הוראות הקבע שהיו לו לארגונים שונים: לחולי לבלב, מחלימי אבעבועות רוח ולילדים עם בעיות בחוש התמצאות. הוא תמיד חשב שבכסף שהוא מרוויח, הוא יכול להרשות לעצמו לתת לאחרים. לא עוד. עכשיו הוא מתחיל מחדש.
הוא מחק מהמחשב את כל התמונות שלה ושל הבאות אחריה, מחק היסטוריית שיחות במסנג'ר ומחק וחסם את כל מי שלא רצה שיגיד לו יותר "בוקר טוב" או סתם "ער?". הוא עשה לעצמו ריסטארט. כמעט. כי הוא בכל זאת לא רצה למחוק את כל מה שלמד ואת המטרה לשמה נועדו כל המהלכים המפוארים הללו. איתמר נולד כמעט מחדש. רק יותר גבוה. ועם קמטים של צחוק, אבל זה סקסי אז זה בסדר.
לקח לו כמה ימים להתארגן. ההורים שלו הפכו את חדר ילדותו לחדר כושר, אבל הוא שכנע את אמא שלו שהחדר במרתף ממש מספיק לו. היה לו חלון גבוה וארוך שדרכו הוא היה יכול לשכב במיטה ולראות כל מי שבא והולך. הוא למד שלא יותר מידי אנשים באים והולכים אל הבית של ההורים שלו. היו צעדים ראשונים של איש העיתונים בבוקר. רק בארצות הברית רואים אותם ככה זורקים את העיתון תוך כדי נסיעה. בארץ הוא הולך דלת דלת ומניח על המפתן. השני היה אבא שלו שיצא לעבודה. אחרי שעה בערך אמא שלו הייתה יוצאת, הוא זהה את העקבים שלה. האדם הרביעי הייתה השכנה. היא בדרך כלל עשתה סיבוב מסביב לבית וקטפה כמה פרחים או פירות אם היו על העצים באותו זמן. ליד החלון היה כתם רטיבות אפרפר. הוא לא היה ממש גדול ולדעת איתמר הוא נתן אמירה של אופי לחדר הסתמי. בלילות, בין הצלליות שהיו על הקיר, הוא היה רואה בו פנים של דמויות מוכרות.
את החוזרים הביתה כבר היה מזהה בגבו אל החלון, פניו אל המחשב. הצוואר כאב לו מישיבה ארוכה בכיסא הנמוך, הוא שוב חש את הפצעון בצוואר, שבינתיים הלך וגדל.
שם בערב, בשולחן ארוחת הערב, אמו היתה שואלת אותו כל ער סדרה של אותן שאלות. הוא הרגיש כמו תחת חקירת שב"כ יומית. הוא נשבע בינו לבינו שלא ימסור יותר משם ומספר אישי, אבל לאמהות יש נטייה להגיע אלינו משל היינו בני 15 מההתחלה.
"איך היה היום שלך" היא שואלת, "בסדר" הוא ענה תשובה מתנערת.
"מה עשית?" היא לא הרפתה. "דברים".
"נו ויש משהו?"
"הכל אותו דבר" הוא אמר בנימה הכי חותכת שהיתה לו.
"אני לא התכוונתי לשום דבר…" היא מלמלה בחוסר אונים. אי אפשר היה לדבר איתו על שום דבר מבלי שהוא יאבד את שלוותו. לא היה אכפת לה שהוא בבית, אבל נראה לה שהוא מאבד לאט לאט מאבד את שפיות דעתו, או מה שנשאר ממנה.
"מה זה?"
"מה זה מה??" הוא כמעט נבח עליה
"איתמר, מה זה הבלוטה המוזרה שיש לך על הצוואר?!?"
הוא אחז בצווארו, מרגישה את הבליטה שוב, הפעם קצת יותר גדולה, "אני לא יודע".
"אתה חייב לבדוק את זה איתמר! אני שמעתי על מישהי שהיה לה…"
"אמא! תניחי לי!! זה בטח שום דבר" אמר בעודו מתרחק במורד המדרגות, בחזרה אל המרתף שלו.

הוא ישב מול הרופא בידיעה שטוב לא יכול לצאת מפה. טוב זה לא משהו שקורה לו. אחרי שלושה חודשים של אנטיביוטיקה הולכת וגדלה במינונים, הוא ידע שהגוש הקטן בצוואר שלו חייב להיות משהו שכדור לא יכול לנצח. כלומר, כדור 5.56 כן, אבל לא כאלו שהרופא רושם.
הרופא הסתכל על תוצאות הביופסיה כאילו מדובר ברשימת מכולת קצרה ויום יומית. היה לו את המבט המפוזר והממהר הזה שיש לרופאים בקופת חולים. המבט הזה שיודע שיש לו עוד חמישה עשר חולים לראות היום שלכל אחד מהם יש רבע שעה של תשומת לב. אחת החולות זו גברת לוי, שתמיד לוקחת לו עוד עשר דקות יותר מידי. חייבת לספר לו על כל הנכדים ומספיק לא שומעת כדי שפטפוטי הזירוז שלו לא ישפיעו עליה. איתמר לא ידע על גברת לוי, אבל זיהה את עייפות החומר ואת הרצון לסיים ולהמשיך.
'תראה', אמר לו הרופא, 'צריך CT בשביל אינפורמציה נוספת'.
CT זה משהו שלא עושים כשהכול בסדר. איתמר ידע את זה למרות שהוא מעולם לא עשה CT. עד היום כל הפציעות שלו היו פציעות שוליות, חסרות כבוד. תמיד זה היה חתך של סכין פירות, שבירת אגודל שלא מאפשר גבס. בבית הספר הוא פעם אחת פתח את המצח, אבל זה לא היה מספיק עמוק בשביל תפרים, אז סתם שמו לו מדבקות כאלו שעוזרות להגלדה.
'מה יגיד לנו ה – CT דוקטור?',
'אם הייתי יודע מה יגיד הCT, לא הייתי צריך אותו'.
הרופא הוציא את פתק ההפניה לסריקה מהמדפסת, חתם עליה במהירות והגיש לו. עכשיו הוא כבר הסתכל עליו במבט מובהק של קוצר רוח. לא מבין מה יש לשאול או להסביר או למה הוא ממש דורש לדעת עוד. כל אחד עושה מהומה איפה שלא צריך, חשב לעצמו הרופא. לא היה לו כוח לדרמות.
איתמר יצא מהחדר מוכה אסון. הוא התקשר מהמבוא למרכזייה וקבע לו תור לסריקה דחופה. הוא יצא מהבניין והחליט לפנק עצמו בבורקס וקפה, למרות שהבטיח לעצמו שמעכשיו הוא ישמור על אכילה נכונה ויתחיל לרוץ. אני גם ככה הולך למות, הוא אמר לעצמו, אז מה הבורקס ישנה?
הוא הלך במורד רחוב אבן גבירול אל התחנה חזרה לחולון. הוא הסתכל בחנויות בדרך, ראה אנשים צוחקים, אוכלים, מודדים, שותים, מפטפטים. לא מבינים שיש פה מישהו שהוא כבר עוד מעט לא יהיה. יש פה מישהו שעוד מעט אולי ינשור שיערו, יעלם משקלו עד שהוא יתנדף לחלוטין מן העולם.
הוא חשב על יערה. אולי הוא יתקשר אליה. אולי לא. כן, עדיף שלא. היא בטח תשמע מחברים שלו במהלך אחד האשפוזים שלו. היא תבוא לבית חולים ותראה אותו שדוף, צהבהב, רזה. היא תראה אותו רגיש וזקוק. תמיד היא אמרה לו שאין לו שאיפות, שהוא לא עושה כלום עם עצמו. הוא יוכל להגיד לה שהוא הרגיש שהזמן שלו פה זמני, שתמיד משהו דחף אותו לחיות את החיים כמו שהם, לא לתכנן קדימה. היא תשב ליד המיטה שלו עצובה, מחזיקה את כף ידו הרפה, תוזיל דמעות של עצב, של צער על החיים שיכלו להיות להם. על הזמן שהיא בזבזה כשהיא חשבה שהוא עוד לוזר, לא רואה את החוזק שלו, החוזק שנלחם במחלה.
הוא ינצח. הוא ינצח ויראה לה מה זה לא לעשות כלום עם החיים. עצם העובדה שהוא חיי עוד יום ועוד יום זו המלחמה הכי גדולה. המלחמה של החיים שלו. הוא יזכה בחיים שלו בחזרה ובה. הוא יקבל כל מיני מלגות של חולים וילמד ואחר יעבוד ואז יצא שוב מהבית של ההורים שלו. זו ההתחלה מחדש שהוא זקוק לה ואלוהים פועל בדרכים מסתוריות.
יהיה לו הכול בחיים. הכול. הוא רק צריך לדעת מה זה הדבר הזה שיושב לו על הצוואר ולא זז כבר שלושה חודשים.

הוא עלה על האוטובוס לחולון וטווה לו את התוכנית. מוקדם יותר באותו שבוע הוא סימן בעיתון מספר דירות ושלח קורות חיים למספר חברות. אפילו היו לו שני ראיונות בהמשך השבוע. עכשיו הוא ידע שהוא צריך לבטל אותם. גם את הדירות הוא לא ייקח – הוא יהיה חייב טיפול צמוד. הוא החליט לא לספר לאמא שלו מה קורה. אין טעם להדאיג אותה מוקדם מידי, יהיה לה עוד הרבה זמן לטפל בו. בינתיים הוא ישמור לעצמו את המידע עד שידעו בדיוק איזה סרטן זה. אחר כך הוא יוכל לתת לה בדיוק את כל האינפורמציה. מי היה מאמין שכל מה שצריך זה סרטן קטן כדי לנצח את הפאתט.

איתמר נכנס בשלישית לחדר הרופא. סוף סוף תוצאות הCT הגיעו. הוא כבר זיהה את השריר מעל השפה העליונה של הרופא שהתכווץ בכל פעם שהוא ראה אותו. כשהוא פגש במדרגות את גברת לוי, הוא דווקא היה מאוד חייכני. המחלה עושה אותו סלחני. גם לאמא שלו הוא היה סלחני.
אותם עלונים שמציעים לך לקחת כדור קטן כחול תמורה להנאה אחת גדולה היו מונחים על השולחן, לצד עלונים של כדורי מציצה נגד ריח רע של מעשנים ומדבקות שמעבירות מיגרנה. איתמר היה מוכן לקבל עכשיו אבחנה של מיגרנה חמורה כולל אלרגיה כולל גירוי בעור תמורה להסרת החשד שתלוי מעליו של הסרטן אשר ישבש לו את כל החיים. ישבש לו את החיים והוא ינצח, אבל כבר עכשיו הוא היה עייף מהמלחמה העומדת לבוא עליו.
"זו ציסטה" אמר הרופא עוד בטרם איתמר התיישב בצורה מלאה על הכיסא.
"מה?" אמר איתמר ספק לא שומע ספק לא מוכן.
"זו ציסטה. ציסטה. אתה יודע מה זה ציסטה? זה שק של נוזלים שהתיישב לך על הצוואר. זה נראה כמו שערה שגדלה הפוך. אני נותן לך הפנייה לניתוח. זה לא משהו מסובך, פרוצדורה קצרה, כמה שעות ואתה בבית".
ציסטה. חשב איתמר לעצמו. ציסטה. הטלפונים ליערה, מלגת הלימודים, העבודה החדשה. שערה שגדלה הפוך. זה הכול. אחרי חודשים של לחץ ממושך, של תוכניות שינוי החיים, של הפסקת כל מה שעשה, יציאה מהדירה, מכירת הרכב, חזרה להורים. אחרי המלחמה שהכריז על הפאתט, הוא ראה בגידול הזה את ה דרך שלו החוצה. הדרך להפוך את הקערה על פיה, להוכיח לעולם ולעצמו שהוא יכול לנצח כל דבר. איך הוא ינצח שערה שגדלה הפוך? שני חתכים קטנים של ארבעה מ"מ כל אחד, אפילו לא צלקת שיכולה לספר סיפור. כמה שעות בבית חולים, מיותר שמישהו יבוא לבקר, שיערה תחזיק לו את היד. לא סיפור הרואי למהפך חיים, להזדמנויות חדשות להוכיח.
הוא קנה בורקס נוסף. הולך לאורך אבן גבירול לכיוון התחנה, לא שם לב לדברים שחולפים על פניו, לא זוכר את העלייה לאוטובוס, את השיחה עם הנהג, את הדרך לחולון. הוא נכנס הביתה, ההורים שלו לא היו. הוא שתה שתי כוסות מים ונכנס לחדר. סגר את התריסים, נשכב על המיטה, התכסה בפיקה. אימא שלו הייתה מעירה לו על הנעליים על המיטה. הוא חלץ את הנעליים.
הוא הבחין בכתם העובש שצמח לו מתחת לחלון. כתם אפור וכחלחל, עם כמה שערות עובש לבנות עליו. הכתם הזה הזכיר לו את הטיול במחנות ההשמדה בפולין. כשהוא היה שם, הוא חשב על זה שהכתמים הנוראיים האלה היו הדבר האחרון שהם ראו. זה לא היה נכון כמובן, הכתמים האלה נוצרו רק אחר כך. אבל עכשיו הוא חשב את המחשבה הזו שוב, אלו כתמים מכוערים שהם ראו ברגעים האחרונים.
הוא פתח את המגירה לצד המיטה שלו והוציא ממנה את האקדח השחור שלו מימי עבודתו כמאבטח בסופרלנד. הוא בדק את המחסנית ואת הכדורים. שישה כדורים. הכניס את המחסנית חזרה לאקדח ודרך אותו. הוא הצמיד את קנה האקדח אל פיו הפתוח וירה.
הרגיש את הכדור מפלח את פנים החיך, מפצפץ את עצם הגולגולת. הוא עצם את עיניו. ואז פתח אותם וגילה שהוא בגיהינום. הוא שוב ראה את הכתם האפור הכחלחל הזה, עם השערות עובש הלבנות ושמע את נקישות העקבים של אמו על שביל הכניסה לבית.

אוליב
אייל גורדון

"תמיד אתה בועט חזק מדי" צעק הילד אל חברו."בפעם הבאה אתה הולך להביא את הכדור," המשיך, תוך כדי ריצה.

היתה זו שעת ערב מוקדמת, מעט אחרי הזמן שבו ילדים בני גילם כבר אמורים להיות בבית, אך מוקדמת מכדי שהאימא הפרטית של כל אחד מהם תתחיל לדאוג.
הילד החל מתרחק, מחפש בין השיחים את הכדור האובד ומדבר מדי פעם אל חברו, בעיקר כדי להפיג את תחושת הבדידות המפחידה שאחזה בו.
"תיזהר על החתול," נשמע קול מבין השיחים. הילד קפא במקומו, בוהה בדמות גדולה וכהה שהתרוממה לעברו.
לאדי, 87 קילוגרמים של שיער ולכלוך, לא הייתה כוונה לרדוף אחרי הילד המבוהל. וזה ממילא כבר נס על נפשו, וכנראה שלא שב עוד לשחק בגן הקטן שבשדרות היוצר.
"אוליב, נראה לי שהפחדת את הילד האומלל."
החתול השחור, שמבעד לשיחים הסבוכים רק עיניו העידו על קיומו, התיישב ובהה במנורת הרחוב הצהובה שמשכה אליה את מיטב חרקי הגן. ישב ושתק.
אדי היה איש של לילה. שנאתו לכלי רכב והשמש היוקדת, הוציאו אותו לשיטוטיו אחר מזון כשהיום כלה. משסיים לנער את עצמו מחול ועלים, לקח את תיקו, שהיה ביתו, ויצא אל נמל תל אביב. "נו אוליב, אתה בא?" החתול קפץ אל התיק והם נעו שניהם, שחורים ועייפים מחוסר מעש, אל עוד לילה של חיטוט בפחים.
"טפו!" ירק אדי והחווה בידו לעבר מכונית שנסעה שלא לטעמו. "הרוצחים המדושנים האלה נהנים ממזגן וכורסאות מלכים."
"גם אתה שונא אותם, הא?!"
אוליב עקב במבטו אחר פנסי המכוניות החולפות.
אחרי שחיטטו בשישה פחים, ובין שיירי הירקות שבשוק, נאלצו לחלוק בכריך נגוס שמצאו בחצרה האחורית של מסעדה אפנתית.
"שוב אין לך תיאבון? אתה מדאיג אותי בזמן האחרון." אדי עוד המשיך ללקט פירורים מתוך שקית הנייר, ובין ליקוק אצבע לגירוד ראש, המשיך בשיחתו עם חברו הטוב.
"סיפרתי לך שפעם, לא הרבה לפני שפגשתי אותך, ניקבתי צמיגים לכל אורך וייצמן, שמה מול איכילוב. זה היה באחד השבועות הראשונים אחרי התאונה…"
אוליב קרב אל אדי, חברו הטוב והתרפק על גופו הגדול. אולי כי ידע, את הסיפור המקורי על המכוניות ברחוב וייצמן. שתי מכוניות, שהתנגשו ולקחו מאדי את עדנה שלו. הוא גם ידע, שעם הזמן הלכה ונעלמה האמת מסיפורו של אדי ונותרו רק הכעס והכאב.
אדי נרדם, שעון על קיר מבנה רעוע, מעוטר בציורי גרפיטי סגולים וסימני טייח מקולפים. שקית הנייר ספוגת הרוטב מונחת על מכנסיו, שאיבדו את יכולתם להכיל כתם נוסף – וחתול שחור לצידו.
אוליב לא ישן. הוא שכב מכונס בין רגליו של אדי, והתבונן אל תוך הלילה. רק פנסי עיניו הירוקות, נשארו להאיר את הפינה החשוכה.
עד שיללותיו של אוליב גברו על קולות העוברים והשבים, שאון המכוניות ועינו את אדי אף יותר מהשמש שהפיצה חום בלתי נסבל.
אדי התרומם במהירות והחל מתחקר את החתול. "מה קרה חבר?"
אבל אוליב התעלם והמשיך בשלו.
"ממתי אתה מילל ככה? מה יש, ראית איזה ג׳ינג׳ית בין הפחים?"
אוליב קפץ אל המדרכה.
"מה ראית שם?"
"ואו… איזה אוליב אתה." אדי חייך.
"נמר! כבר אמרתי לך שאתה נמר? 50 שקל מצאת לנו. ככה מתחילים בוקר. וכרטיס… מה כתוב פה? טוב 50 שקל, זה בדיוק הסכום שחסר לנו לארוחת יום ההולדת שלך. הערב נתפנק."

השמש סיימה עוד יום עבודה, כשאדי ואוליב רק התחילו את שלהם.
"בשבילי עוף ובשבילו…" אדי התמהמה, מתלבט בשביל חברו הטוב. "טונה?" אמר, שואל את החתול כמצפה לתגובה. "טונה! ביום הולדת צריך לחגוג!"
"אל תדאג אוליב, היו לי כמה שקלים נוספים ששמרתי לכבוד היום הזה."
החתול התיישב, הביט בנעשה מאחורי הדלפק והחל מלקק את שפמו כמי שמוכן לקבל את המנה שלו אפילו על מצע של חסה.
אדי שלף מכיסו את השטר הסגול בין ניירות ובדלי סיגריות והניח אותו על הדלפק.
"אדוני זה שלך." המוכרת הושיטה לאדי את הסנדוויצ׳ים. "ידעת שיש לך כאן כרטיס הגרלה בין הניירות?" המוכרת הוציאה בקצות אצבעותיה מבין שלל הניירות המקומטים, את הכרטיס שמצא החתול עם השטר הסגול באותו בוקר.
"סליחה?!" תמה אדי.
"בין הניירות ששלפת מהכיס הוצאת גם את זה. זה כרטיס הגרלה." הסבירה בחיוך. "אתה צריך לקחת איזה מטבע ולגרד."
"נו טוב, עדנה תמיד אמרה שאני צריך משקפיים. לא הבנתי מה כתוב." אמר נבוך מעט שמא תחשוב המוכרת שהוא לא יודע לקרוא.
היא הושיטה מטבע לאדי, כשזה כבר בציפורן אגודלו כמעט סיים את העבודה.
"נו מה כתוב, שאני מליונר?" שאל אדי בעודו מחייך בלגלוג ומביט בחתול.
"לא אדוני. מליונר לא היום…" השהתה המוכרת את דבריה, "אבל לפי מה שיצא פה, זכית במכונית."

אדי קפא כמנסה להבין איפה הפרס בכל העניין הזה שנפל עליו משום מקום, כמו הגוזל ההוא שנפל מהקן, ורגע לפני שקפא מקור נעמדה מעליו פרה והפילה עליו שמיכה, מסריחה ומושיעה באותה נשימה.
אוליב התהלך בין רגליו של אדי, מתחכך ומיילל כמנסה להוציא את אדי מחוסר האונים שלו, כדי שיתפנה לפעולות מעשיות כמו מציאת מקום לינה להמשך הלילה.
"ששששש…קצת שקט חבר, אני חייב רגע להבין מה עושים עם הכרטיס הזה.״
החתול השחור חסר המנוחה המשיך להסתובב בין רגליו של אדי וכשהתעייף זינק אל מכסה מנוע של פיאט אדומה שחנתה בסביבה ויילל בטון שמחייב תשומת לב. ״תקשיב חבר, אני צריך כמה רגעים של שקט כדי למצוא איזה פתרון.״ אדי דיבר בשקט, אך עייפותו ותסכולו שיוו לקולו נימה מעט כועסת.
אוליב התעלם מהפניה האישית, המשיך לילל ודילג אל גג המכונית. ״מעט התחשבות…״ קיטר אדי, הוא לא הספיק לסיים את דבריו, כאשר הבחין באדם בתוך הרכב. משענת כסאו שעונה לאחור, חלונו האחורי מעט פתוח, אך עיניו עצומות לגמרי, עד כי נראה היה שגם עשרה חתולים לא יפריעו לשנתו העמוקה. אוליב חדל ליילל.
״מה אתה אומר?! זה רעיון מעניין מאוד.״ קלט לפתע אדי. ״המכונית בכלל לא חייבת לרדת לכביש.״ .הוסיף ואמר באושר, הניף את החתול מעל לראשו, בעודו סב סביב עצמו, כמעין ריקוד הגשם בסוף אוגוסט.
האיש הישן במכונית התעורר מתוך חלום למציאות מפתיעה, התיישר באחת בכיסאו כמנסה ללא להבין את פשר המחזה שלנגד עיניו.
צל גדול אחד, שתי ישויות מאושרות. אדי ואוליב נעלמו והופיעו חליפות בין פנסי הרחוב, מתרחקים מהמקום.

״בוא אוליב שלי, שכב פה לידי.״ החתול התהלך מהוסס ומבולבל בין ידית ההילוכים לבלם היד. ״תתרווח. זה בזכות הרעיון שלך.״ פיהק אדי, מותש ממהלך היום האחרון.
כשאדי יתעורר, אוליב כבר לא יהיה שם. גם לא בימים שיבואו.

״איך ישנת?״ מלמל אדי, קולו נמתח יחד עם ידיו שהחלו מתיישרות עד שנתקלו בתקרת המכונית.
משלא שמע תגובה הבין כי הוא לבד. ״הוא בטח יצא לחפש אוכל״. המשיך לדבר בקול.
כשניסה לשווא לחזור לעולם החלומות, נתקל בהגה וברכיו נחבטו בדלת המכונית. אדי הבין כי לא נותרה לו ברירה. ״שינה ארורה.״ אמר, יצא מהרכב והתרחק בזהירות מחשידה מהאזור. ״לאן נעלמת?״ סינן.

את המכונית מההגרלה הם לא ניסו אפילו לקחת.
"חסר בית וחתול זכו במכונית." דמיין את קולות הפקידים הממונים על ההגרלה, מזלזלים וצוחקים. רעיון מגוחך ממילא, חשב לעצמו. אחרי פלישה לילית לרכב שעמד נטוש, הבין כי עניין השינה במכונית רק הגביר את סלידתו מגושי המתכת ששינו את חייו. הוא המשיך לשוטט לאורך הרחוב, מחטט בידיו בפחים למצוא מעט אוכל, אך בעיניו חיפש את חברו הטוב שלראשונה מאז היכרותם לא העביר לצידו את הלילה.

ימים של חורף בתל אביב הביאו איתם רטיבות אחרת. חמיצות הזיעה התחלפה בריח שלוליות ותירס חם. חלק מהאנשים מתגונן במטריות, אחרים בכובעים ומעילים וכולם נמצאים בתנועה מתמדת.
בסופו של עניין, מתנקזים האנשים למעבר החצייה, קו 66 פונה ימינה אל תוך שלולית וממלא את כולם בעצבים. אדי הפך לאדיש, תסכולו ובדידותו גרמו לו לפשוט יד, לעזור לבני אדם להתפנות מהגרושים המצלצלים בכיסיהם.
בלי אוליב לצידו, החל מדבר לעצמו ומטריד את העוברים ושבים.

היה זה אמצע חודש אלול. שמיכת עננים כבדים כיסתה את שמי תל אביב, מאפשרת לירח הצצות חטופות על פני העיר. רחובותיה ריקים מאנשים ופחיה משאריות אוכל. אדי התהלך, רגליו כבדות וגופו כעלה בשלכת, מנסה למצוא מעט יותר מקליפות תפוזים ושיירי פירות לארוחה. הרוח המכתיבה את קצב הליכתו, חדרה אל עצמותיו וגרמה לו להצטנף כמחקה את צלליתו הצנומה.
כבר מליל אמש התקשה למצוא משהו שיחזיר צבע ללחיו, שאלמלא הזוהמה והזקן הסבוך היו כמחזירי אור לפנסי המכוניות החולפות.
נביחות רמות לא הוציאוהו מאדישותו, אך תגובת החתול שמנגד עוררה אותו.
״אוליב?״ שאל בעודו מרים בקבוק ריק בניסיון עצל להרחיק את הכלב התוקף.
קול החתול, נחוש ותקיף יותר מנביחות הכלב שכבר ברח, הוכיחו לאדי כי צדק.
הצל השחור דילג מערמת הזבל למדרכה כאילו לוודא שאכן אדי הוא שקרא לו.
״חבר״ לחש אדי, מתקדם אך בקושי לעבר הפינה החשוכה בה עמד אוליב, רגעים ספורים קודם לכן כשהגן על ארוחתו שבין שקיות האשפה.

החתול התקרב בזהירות אל האיש הצנום שכבר בקושי זיהה. בגדיו של אדי ספוגי ריחות הגשמים הכהו אפילו את ריחות גופו שהיו סימן לזיהוי.
אדי נשען על קיר המבנה הנטוש וליטף את ראשו של חברו הטוב. ״ידעתי שאמצא אותך חבר יקר,״ אמר אדי חלושות והחל גולש אט אט למצב שכיבה. ״חסרת לי מאוד אוליב שלי. כמה טוב שעכשיו אתה פה איתי.״
חולשת מחלתו עייפה אותו ושתי עיניו החלו נסגרות לאיטן.
החתול השחור הבין מיד. הוא התקרב כמה שיכול היה לגופו של האיש שפעם היה גדול ומרתיע ועתה נראה בעצמו כחתול רחוב, מצונף בין שקיות זבל. הוא התבונן במי שהיה לו לבית ולחבר לאורך שנים וחיכך עצמו לשווא בגופו ההולך ומתקרר, הולך ולא חוזר. הם נשארו לשכב דוממים בחשכה. צל אחד גדול, שתי ישויות, ורק זוג עיניים אחד שנשאר להאיר את פינת הרחוב.

אבדה / רותם רובין

הלילה כבר ירד על העיר, וגשם ירד במלוא העוצמה. אסף יושב במסעדה הריקה, והשקט הגדול מאיים לבלוע אותו. אין זכר למוזיקה העליזה, לריחות המשכרים ולהמון האדם שפקד את המקום רק שעות ספורות קודם לכן.
זו הפעם השלישית בחודש האחרון שאינו מסוגל לחזור הביתה. לעבור על פני חדרו של בן, ולראות את שלל חפציו, שעדיין מונחים להם כל דבר במקומו, וכבר מתחילים לצבור חלקיקים זעירים של אבק. ואת יעל, אשתו, שמסדרת שוב ושוב את התמונות והציורים של בן באלבומים. כאילו שזה משנה משהו. כאילו שזה יחזיר אותו.
הוא הודיע ליעל שיישאר היום לישון במסעדה, שיש המון דברים לעשות לקראת חגיגות הסילבסטר מחר.
בחלון, מבעד לגשם השוטף, הוא רואה אנשים הולכים במהירות, חולפים על פני אישה צעירה הלבושה ברישול ויבבות קורעות לב בוקעות מגרונה. אותה אישה הולכת לכיוונו אך הוא בספק אם היא מבחינה בו.
הוא מכבה את הנרות הדולקים על השולחנות אחד-אחד ונכנס למטבח. מהארון מוציא סדין ושמיכת פוך, ומסב את ספת הנוי שבמבואה למקום לינה.
בעודו מרחף בין עשרות המחשבות החולפות במוחו, שומע אסף את קולה של האישה המתייפחת בבירור, וחבטה פתאומית מקפיצה אותו ממקומו.

הלילה קר, מהלילות הגשומים של סוף דצמבר. היא מהלכת ברחובות יפו וממררת בבכי. אנשים בוודאי חושבים אותה למשוגעת. המחשבה חולפת במוחה לשבריר שנייה, אך זה לא מטריד אותה. מחשבותיה מוצפות באור, בנה הקטן, שנלקח ממנה לפני כחודש על ידי משרד הרווחה בעיר. אור בכה, היא בכתה, אך הובהר לה שאין דבר שתוכל לעשות כרגע. עליה למצוא עבודה, לנתק כל קשר עם בעלה, לעבור תהליך גמילה רשמי ומפוקח, ולאחר תקופת מה להוכיח לקצינת המבחן שעשתה את שנתבקשה ושהיא כשירה לגדל את הילד. איזה שטויות, הרי לא ייתכן שעדיף לילד להיות בלי אמו, חשבה וחבטה בחוזקה בדלת זכוכית גדולה של מסעדה מפוארת.
"סליחה, גברת, מה את עושה?! אפשר לעזור לך?" שאל אסף, כבדרך אגב. הוא היה שמח אילו הייתה נעלמת כמו שהופיעה ומניחה לו לחזור ולשקוע ביגונו.
האישה קפצה בבהלה, "אף אחד לא יכול לעזור לי!"
"אז אניח לך לנפשך כעת…" אמר בתחושה שזה עתה מילא את חובתו המוסרית והבטיח את מקומו בגן עדן. הוא שב פנימה מוכן לשוב ולהתכרבל בחשכה.
"אתה לא אסף לווין? השף? אני מיכל, מיכל ברגר."
"נעים להכיר. כן, אני אסף לווין וזאת דלת המסעדה שלי, אותה ניסית לנפץ."
"סליחה ומחילה…" היא חזרה לבכות.
"זה בסדר, אל תבכי. לא קרה כלום, רק התבדחתי." יש לי עסק עם משוגעת, חשב.
"תראה, אני מתנצלת על כל המהומה, חיי הפכו לגיהינום, אבל זאת בעיה שלי. סליחה על ההטרדה. לילה טוב." מיכל החלה להתרחק, שפופה ונכלמת.
חמלה הציפה את לבו של אסף. הוא חש שלא סתם הגיעה הזרה לפתחו, ושבוודאי יוכל לעזור לה במשהו, או לפחות לנסות. ובאין לו דבר טוב יותר לעשות קרא לעברה, "אפשר להציע לך כוס תה?"
"כן!" אמרה בהתרוממות רוח. הבקשה חיממה את לבה. שיחה ידידותית על כוס תה עם שף מפורסם לא תוכל להזיק.
אסף הדליק את האור ומיכל נכנסה פנימה. הוא מזג מים חמים לספלים הלבנים, בהם נהג להכין לבֵּן את השוקו שאהב. מיכל הייתה ללא ספק צעירה ממנו, אף שהיגון הותיר בה את חותמו.
"אימא שלי ז"ל הייתה אומרת: זה שגרם לך לבכות לא שווה את הדמעות שלך."
מיכל צחקה. אסף הגיש לה את ספל התה והיא נשפה עליו נשיפות ילדותיות.
"אז מה מביא אותך לכאן בלילה כל כך קר?" היא הצליחה לעורר את סקרנותו. הוא לא זוכר מה הדבר האחרון שעורר בו עניין לפני שהבן שלו חלה בסרטן.
"מה מביא אותך, שף אסף לווין, לישון במסעדה בלילה כל כך קר? אתה נשוי אם אני זוכרת נכון. ויש לך גם ילד קטן."
"נראה שלא עיינת לאחרונה במדורי הרכילות." הוא היסס לרגע אם לחלוק את סיפורו עם מישהי שזה עתה הכיר.
"זה בטח קשה לראות את החיים שלך מסתכמים בכמה שורות לקוניות. אני בטוחה שמפיך זה יהיה הרבה יותר מדויק."
"מסתבר שלא קשה לתאר בכמה שורות של פרטים יבשים מאבק של שנתיים. איך הם ניסחו את זה? 'בנו של השף המפורסם אסף לווין, השופט האהוב בסדרה המצליחה מאסטר שף, נפטר אמש ממחלת הסרטן בה נאבק מזה שנתיים. בן לווין היה בן עשר במותו. מועד הלווייתו טרם נקבע'. "
הוא לגם מן התה והצית סיגריה מגולגלת, שהפיצה ריח מתוק, חופן סוד.
מיכל שתקה והביטה בו בחמלה בזמן שגולל את סיפורו. היא לא ידעה מה עוד יש לעשות. רק הרגישה אנוכית כשהדבר הראשון שקפץ למוחה היה: לפחות אור שלי בריא ושלם.

"מאז שזה קרה קשה לי לחזור הביתה. כל פינה בבית הפכה לגלעד, המוות לא מניח לי. ואני גם לא יודע אם אני באמת רוצה שהוא יניח לי. את מבינה? אני רוצה לשכוח כי זה כאב קשה מנשוא, אבל בו זמנית מפחד לשכוח."
"אני מצטערת. אני אפילו לא מצליחה לדמיין את גודל הכאב."
"עכשיו תורך."
הם לגמו מן התה בשתיקה.
"הבן שלי נלקח ממני לפני חודש בדיוק. שש בערב, יום שני, הדלת נפתחה ובפתח הופיעו שני עובדים סוציאליים ופסיכולוגית אחת. הם החליטו שיהיה עדיף אם הם ייקחו אותו למשפחה אומנת וירחיקו אותו מהוריו האלכוהוליסטים."
היא היססה לרגע אם לפרוס בפניו את כל הקלפים.
"אז את אלכוהוליסטית?"
"האמת שלא שתיתי כבר חודש. אבל הרשויות דורשות יותר מזה."
"סליחה שאני מחטט, אבל למה בעצם התחלת לשתות?"
"תמיד הייתי חסרת יכולת להתמודד עם המציאות."
אסף הביט במיכל בכנות שהייתה זרה לה. לפתע חשה מוגנת בחברתו.
"בעלי הוא טיפוס אלים, גם הוא אלכוהוליסט. גם בשבילי שתייה נראתה כמו פתרון אולטימטיבי. עד שהבנתי שהיא לא פותרת דבר ובכל פעם שחזרתי למציאות גיליתי תמונה עגומה יותר מזו שהייתה קודם."
הוא העביר לה את הסיגריה והיא שאפה אותה מלוא הריאות.
"לא יכולתי למצוא את הכוחות להוציא את עצמי מהמעגל שנקלעתי אליו. תמיד לעגתי לכל הנשים החלשות האלה שנשארות עם בעל שמכה אותן, ובסוף הפכתי בעצמי לאחת כזאת. הרגשתי שאני לבד בעולם, ושלמצב שאני נמצאת בו אין פתח יציאה. בעלי גרם לי להתנתק מהמשפחה שלי, מהחברים. נשארתי לבד."
היא לקחה עוד כמה שאיפות, והעבירה לו את הג'וינט.
"עד שיום אחד, אחד השכנים התקשר לשירותי הרווחה, והודיע להם שכבר שנים שהוא שומע צעקות אימים מביתנו. הוא הצטער על שלא הודיע קודם והביע תקווה שעדיין לא מאוחר מדי. אז הם באו לבקר בהפתעה. ועוד איזו הפתעה.
"הם הופיעו בדיוק כשירון, בעלי, איים עלי עם סכין בידו האחת ובקבוק בידו השנייה. אני ישבתי משותקת על הרצפה, אפילו לא הסתכלתי עליו. חשבתי שאם אעצום את העיניים מספיק חזק, הכול ייעלם. וכמו שאתה בוודאי מתאר לעצמך זה לא קרה. אור, הבן שלנו, ילד בן שמונה, עמד מולנו וצרח בהיסטריה…" דמעות החלו לזחול במורד לחייה. היא מחתה את פניה והמשיכה, "הם לקחו את אור והתקשרו למשטרה. אני לא יודעת מה קרה איתו מאז, הייתי עסוקה בגמילה שלי ובלאסוף את כל השברים. אני מתחילה לחשוב שכבר לעולם לא אחזור להיות כמו שהייתי. שלא לדבר על הנזק שנגרם לילד. בחיים לא אסלח לעצמי שגרמתי לו לחיות כך שמונה שנים. אני לא מסוגלת לחדש קשר עם אף אחד, אני לא מסוגלת להסתכל למשפחה שלי בעיניים ולספר להם איזה בן אדם קטן אני."
אסף חפן את ראשו בין זרועותיו. הנה יושבת מולו אחת מאותן נשים מסכנות עליהן מדווחים חדשות לבקרים בתקשורת ושאותן הוא ממהר לשפוט. לפתע התחוור לו שהפעם אינו יכול להשתיק, לקטוע או לנדוד לערוץ אחר, הפעם, כך הבין, הוא נפגש עם אמת בשר ודם. וההבנה הזאת מכה בו כמו ברק, מעין ניצוץ שמאיר את העלטה. הפעם הוא יכול לעזור. הנה נשלחת אליו הזדמנות להציל חיים, שלא כמו בפעם ההיא, כשעמד חסר אונים מול בנו הגווע, כשהתחנן ופילל וזעק ולא נענה. הוא נמלא בתחושת שליחות.
"עוד לא מאוחר," אמר.
עיניה של מיכל אורו לרגע וכבו שוב. כבר שנים שלא ראתה בחייה שום פרט חיובי, וכשפגשה באחד מיד הפנתה לו עורף.
"את יבשה כבר חודש." הוסיף אסף, "עלית על דרך המלך."
"זה לא בזכותי, אנשים טובים עזרו לי, אנשים שנגמלו ועוזרים לאחרים."
"יש מצבים בחיים בהם מישהו אחר צריך להצית עבורנו את האור. מישהו צריך להסיר לנו את הכיסוי מהעיניים. אבל כדי לחולל שינוי אמיתי ולהשתחרר מדפוס מסוים, נדרשים תעצומות נפש ורצון גדול. אני מאמין שאת מסוגלת להשיב לחייך את האור. את יודעת שאני אף פעם לא הבנתי שהעבר עבר, ושהעתיד עדיין לא פה, אף פעם לא הייתי נוכח בהווה, תמיד צפְתי באיזה זמן אחר, רחוק. למדתי להעריך את ההווה רק כשהבנתי שלא נותר לבּן זמן רב. אשתי ואני השקענו את כל מרצנו כדי לצייר לו עולם דמיוני, בו הוא ילד רגיל ואנחנו משפחה ככל המשפחות, המשכנו לקנות לו צעצועים, למרות שידענו שלא תהיה בהם תועלת. נסענו איתו לגן החיות, ללונה פארק… אבל הוא תמיד ידע. ולמרות שהוא ידע, המשיך לשתף פעולה. לפעמים היה נדמה לי שגם אנחנו וגם הוא עושים את כל זה בשבילנו, יותר מאשר בשבילו. מה שאני מנסה לומר הוא שהשתדלנו למצות כל רגע ורגע עד תום, ונהנינו כמו שלעולם לא נהנינו. בזכות זמנו הקצוב של בן, למדנו להעריך את ערכו של יום, את ערכה של שעה." הוא שוב עצר ללגימה קצרה ושאכטה ארוכה.
"מה שתחליטי לעשות היום יקבע אם הבן שלך יחזור לזרועותייך או לא. ואני במקומך הייתי נלחם בכל כוחי. התשובה לא נמצאת בבקבוק, היא נמצאת כאן." אסף הצמיד את ידו אל לבו. מיכל הביטה בעיניו, אחר התרוממה מכיסאה, עטפה את גופה הדק במעיל כבד. נשקה לידו של אסף ביראה, הודתה לו ויצאה אל הקור.
אסף הניח את כוסות התה על המגש במטבח, כיבה את האורות ושב הביתה, אל יעל שלו, שכבר כמעט ושכח עד כמה הוא אוהב אותה.

בעוד דקות אחדות תחל ההצגה. האופרה ,"טוסקה" מאת פוצ'יני, גופו מתמסר לקלות השוקעת של מושב הספוג הרך, דוחק את הרהוריו במעלה הזיכרונות המתרגשים ובאים מחדש. אין הוא בטוח בתקפותם. עם הזמן למד לעמעם בהם, אם מכוח הזיכרון הנשחק, או מן הצורך לשמר בהם חמלה- את משא השנים. בגילו מיותר וחסר ערך להאיר פינות אפלות. בין דמיון הלב לבין הזמן שחלף נארגים הזיכרונות מחדש, כמו רשת ביטחון לתקוות צונחות הסוחפות עמן אהבות ישנות.
הוא אוהב "אופרה". שם גם הכיר את אשתו."לה טראוויאטה",של וורדי, שם הם נפגשו. הוא אוהב את המוסיקה המלווה זמרים בקולות חודרים, את הבגדים המפוארים הלוקחים את גופו הרחק מהזמן הכבוי בו הוא שרוי, עד לאותם מקומות מוארים שאת פשרם אינו יודע. אלמלא אשתו, ספק אם היה נותן את השמות הנכונים באותם קולות: טנור, בס, סופראן… הוא בעצמו תהה לטיבה של אותה אהבה שבאה ממקום צחיח, הרחק מאותה תרבות שאנשים ניזונים ממנה בילדותם. מין גידול פרא שכזה שצמח מעצמו מתוך קשב בלתי אמצעי וחסר רקע לחלוטין, ורק נתן לה לחדור, כמות שהיא, אל חדרי ליבו.
הפעמון צלצל ודחק במאחרים. האורות כבו בהדרגה ודמותה של, "ג'ודית"- כך בחר לקרוא לה-גיששה אחר המקום בו תשב. כשראתה את המקום הפנוי שלצידו, התיישבה וביקשה סליחה כשרגלה פגעה קלות ברגלו. לרגע רצה לומר לה שהמקום תפוס. בכיסו ישנו כרטיס עליו שילם, אך מיד הבין שיקשה עליו להסביר. כשהמסך עלה,רכנה לעברו ושאלה אם ידוע לו מספר המערכות שישנן בהצגה. הוא השיב שלא, אך בידו תוכניה שתוכל לעיין בו, אם רק תוכל לעשות זאת למול האפלולית. בגילו גם באור מלא הוא מתקשה לקרוא ללא משקפיים. היא חייכה ואמרה בלחש שלא משנה,היא תמתין להפסקה.
עם הזמן למד להכיר, גם דרכה של אשתו, את מבנה האופרה לא רק דרך הרגש. בסבלנות, ועם הרבה ידע, טרחה לפשט בפניו את טיב ההקשרים המוסיקליים, את היחסים בין הליברית והמוסיקה. את הרקע שמסביב. רק את נושא החלוקה למערכות התקשה להבין. היא הייתה בעיניו שרירותית. ממילא לא עניין אותו רצף העלילה שהייתה, כמעט תמיד, מטופשת וחסרת היגיון, ובמידה מסוימת אף פגמה בהנאתו בגיחוך שעוררה. לפעמים הרשה לעצמו להציץ במסך המילים, ולשכתב אותן כרצונו, על פי מידת הרגש שחש. רק המוסיקה וקולות הזמרים הם שגרמו לו לחוש בקיומם של ימים אחרים, מקומות עלומים שלא הכיר, וברטט של אושר הנלכד באוויר במנעדו של מיתר היישר אל ליבו, עד לאותם זיכרונות שצפו ועלו מחדש מבלי שידע עליהם קודם. מבחינתו, כל דקה היא 'מערכה' ברצף האין סופי של הרגש.
כשדלקו האורות להפסקה הושיט לה את התוכניה, "אני יורד לשתות קפה, בינתיים את יכולה לעיין בה"אמר." אני גם רוצה לשתות משהו" ענתה. "אז בואי אתי" ענה לה בחיוך מבלי שהתכוון. בוחן את תגובתה, מופתע מתעוזתו. הזמן הרב בו הוא שרוי בבדידותו, העצימה את תחושת הנתק עד לכדי הנאה שאובה מתוך חוסר האונים אותו טיפח כהגנה מול הרפיון שהשתלט עליו, פטור מתשובות שיהיה בהן מעשה. שיצטער בהם. עכשיו,בקפטריה המוארת, הוא מזהה בשיערה האסוף מאחורי גבה אל קידמת חזה, את הדחף שבחר בה את השם ג'ודית, כשמה של סולנית להקת ה"משחרים" האוסטרלית. פעם אף ביקש מאשתו לשנות את תסרוקתה, כמו של ג'ודית. היא טענה שהוא אובססיבי מדי מבלי שיכול היה לסתור את דבריה מול אותה ערגה חושנית למישהי הנמצאת מקום כה מרוחק בלב נער בן שש עשרה, ממשיכה להתקיים בחלומותיו מעבר לזמן שקץ, ומעבר לגעגוע המופלא שעיניו מתעקשות לראות.
כשסיימו לשתות את הקפה ידע שהיא חובבת אופרה מושבעת. שהייתה לפני חודשיים בפסטיבל אופרות בוורונה, ושהיא, כך ניחש, בת שלושים, פחות או יותר. את תווי פניה התקשה לצרוב בזיכרונו כיוון שהיה נבוך מדי. מודע לפער הגילים ולמבטים הנוקבים מסביב. כך לפחות היה נידמה לו. מה שזכר, מעבר לשיערה האסוף, היה אור בגוון כחול הבוהק על זגוגיות משקפיה.
שוב כבו האורות ומסכת חייהם של מריו וטוסקה נפרסת על הבמה בגורל משותף. כמעט ואינו מרים את ראשו לעבר התרגום. ברגעים מסוימים גם המראות חולפות מעליו. הוא מכיר היטב את ההצגה. כל פעם מזווית שונה. בתוכנית הטלוויזיה "מצו" אותה הוא מרבה לראות.
הם נפגשו לראשונה באופרה "לה טרוויאטה". היא באה לבד, כמוהו. הוא ביקש ממנה לעיין בתוכניה שבידה. אחר כך ירדו לשתות קפה. היא הייתה מבוגרת ממנו בחמש שנים, גרושה, ללא ילדים. כמעט ולא שאל על חייה הקודמים. במרווח הצר של אהבתם לא היה מקום לחיים אחרים. נטולי משא חברו יחד לאותם מקומות שם נשקו מושאי תשוקתם עד שניצת בהם הרוח שליבתה בהם אש. היא ניסתה לחבר בין העלילה ובין המוסיקה כשילוב הכרחי,"גם אם ניראה לך שהסיפור אינו משרת את ההיגיון שלך," חשוב היה לה שיבין, כמוה, שדווקא ,עליבותה של הליברית היא הנותנת אמינות, אחרת הרגש מתפוגג מול עוצמת הקולות שהיו הופכים דיגיטליים מדי. ועדיין התקשה להסכים. וכשויאולטה גססה על הבמה הוא חש שאלפרדו שוכן בתוכו ושרק הוא אוהב אותה ללא מילים, אותן התקשה להביע. הרגש נמצא בקול, ענה, לא במילים. ולא היה בטוח שהסכימה.
אהבתם של טוסקה ומריו מתקרבת אל קיצה. הכול מוביל לכך: אהבה שאינה מתפשרת מול מציאות תובענית שיש בה כללים, כאלה שכולם מצייתים לה, חוץ מאופרה שאינה 'מוותרת' לאותם חלומות להתגשם כדרכם,גם כשטוסקה נאחזת נואשות באותה אמונה שהיא תמצית חייה-vissi darte'vissi dmore. (חייתי באמנות חייתי באהבה). הוא מציץ לעברה של ג'ודית וגם היא בוכה חרש ומטפחת בידה. וכשמריו שר elucevan le stele( "הכוכבים מאירים") הוא מרגיש מחנק בגרונו. AMOR HO AMATO MAI TEMTO LA VIDA שר מריו ואין הוא זקוק לתרגום כדי לשחרר את המחנק בגרונו. "מעולם לא אהבתי את החיים כל כך" הוא שר יחד עם מריו וניזכר בויאולטה שלו,ובטוסקה, שעוד מעט תקפוץ אל מותה.
בצאתם מן האופרה חשב על הרגע בו כל אחד ילך לדרכו. האם מפגש מיקרי טומן מסרים חבויים, בלתי הגיוניים, מה שקרוי "גורל"?כמה מגוחך הדבר. כמעט והתפתה לחשוב במונחים אותם פסל, כמו באופרה, למשל. ברחבה שבחוץ הם נעמדו, מחפשים את הדרך להיפרד באופן ה"נכון". כמה מילים על ההצגה, ואז, לאחר שלחץ את ידה, ביקשה ממנו, אם יסכים,לתת לה את הכתובת האימייל.
כשחזר לביתו התקלח, וכדי לנקות את שארית מחשבותיו הטורדות המונעות ממנו שינה, הזין את מכשיר ההקלטה בדיסק של "לה טראוויאטה". כשהתעורר, הלבין המסך מולו ושוב לא יכול היה לישון. הוא פתח את האימייל ותחת הכותרת "אופרה" נכתבו המילים "מה הסיפור שלך? אין לך עם מי לצאת?"בצד, למעלה,הופיע השעה : 3.18 הוא כיבה את המחשב, נכנס למיטה ונרדם. למחרת בצהריים שוב נכנס לתיבת הדואר וחשב איך יענה לשאלתה מבלי שיהיה בטוח בכוונתה: האם היא מכוונת לאותה עליבות בו הוא שרוי? ואולי זאת הדרך בה הצעירים מביעים את עצמם, קצר ולעניין. תוחמים את גבולות הרגע הרחק מעבר לפעימות הזמן. כאילו שהוא עצמו יודע את סיפורו, דמות ללא גוף המאבדת את אחיזתה במרחב ונעה הרחק מבסיסה, ילד כהה פנים, צרובים בריחות עזים של געגוע הנאחז בכנף בגדו של אביו, כנף בגדו שלו, כמו אז, ילד קטן בגן הצללים השקטים, יושב בפינה ובורא חזיונות מול זרעי הפחד.
הוא התיישב מול המסך וכתב: בעוד שבועיים מעלים במשכן את האופרה "כוחו של גורל".יש בידי שני כרטיסים(נתחשבן אחר כך…) ההצגה מתחילה בשעה תשע. אחכה לך ליד הקופה בשעה שמונה וחצי.
בשעה שמונה ורבע כבר היה שם. מתבונן ברחבה הענקית שעמדה מולו, עדיין ריקה, ועיניו הפקוחות מסרבות לחדול מן המראה העוכר: הנה, עומד כאן אדם קשיש, לבוש בגדים חגיגיים, כפות ידיו ריקות ורגליו טובעות בחול, כמו אז : ילד קטן בשדה קוצים הרץ אחרי עפיפון שנישמט."מה הסיפור שלך" היא שואלת מבלי לכוון בדעתה: משאלה חודרת לב ופותחת צוהר או קביעה נחרצת ההודפת בו דלתות. המחשבות עומסות חללים בזיכרונו. אין הוא בטוח אם יוכל לזהות את פניה יותר מכפי שרצה לזכור: אולי יספר לה על כל מה שנאגר, או ישתוק ויניח לה לפרש כרצונה. שום "סיפור" טוב לא ייצא מזה. כל מטרתו להניח לאותה ערגה לדעוך בנשיקה ולסגור מאחוריו דלת .
השעה הייתה כבר תשע. המאחרים זירזו צעדם ו"החצוצרה" קוששה צלילים אחרונים. בטרם נדם הטיל מטבע לעברו ופנה ללכת. עד חצות נותרו לו כשלוש שעות. פרק הזמן בו ייתם הזיכרון מול שני 'אקורדים' המתעקשים לסחוט ממנו קדרות, אף שלא היה בזה טעם, מראש לא כיוון לאותה פארסה לחרוג מעבר לאותו זמן שאול, גבר בן שישים המחפש את קרבתה הצעירה של בת שלושים בצורך אחרון לבדוק את מרחב התשוקה הנעולה בין חדרי הלב, להביט בה פעם אחרונה בטרם תעלה כמנחה, קרבן לזמן שאבד.
רגליו נושאות אותו כפי שזכר, אך המראה עורר בו חרטה ואין הוא יכול לחזור בו. שאון הרחוב מוכה הריחות מחסיר בו שלווה. העיר שינתה את פניה מול הזמן שאבד. על בימתה רוחשים חיים אחרים. מול עיניו המסרבות מתחוללת לה "הסצנה"(כך למד מקריאה בעיתון…),שעכשיו, בעל כורחו, הוא שותף לה: כבישי המכוניות המפוקקות לוכדות את ההמון הנע ביניהן בשובל אורות המצטלבים לתוך עיניהם המסונוורות ו'מפוצצות' את אוזניהם בקולות השופר הפולחים את העיר בניסוי כלים אחרון.
הוא מרחיב את צעדיו לכיוון הפארק. אורות רידינג משמשות לו כמצפן והשעה קרבה לעשר מאחוריו דועכת העיר ונמוגה מול המיית צרצרים המבשרים את בוא השקט. שם,על גדות הירקון, ינסה לעצור את שטף המחשבות הטורדות. "מה הסיפור שלך" מעמידה אותו על שפת הזמן שנישאר במערומיו, וחושפת את האדישות, לכאורה, למה שהיא באמת : חוסר אונים המשלים את הדעיכה הנוחה שלא מפריעה לאיש.
הוא ירד מן הגשר, חיפש ומצא ספסל בודד קרוב לגדה. הנחל זרם באדווה שלווה, כמעט ואינו מורגש, אלמלא ריצדו בו אורות שבועות מים חרישיים פכפכו בהם. מדי פעם נשמעו קולות מתרפקים של בעלי כנף שחברו אל הלילה בהרמוניה צלילית ונתנו לשקט תוקף. אות לאות, תו לתו, מצטרפים יחד לפרטיטורה נוגה החודרת עמוק בתוכו באופן שלא הכיר עד אז. רחוק מן הדמות אותה הוא מכיר. זאת האופרה שלו , נכתבת בידו בזה הרגע. זה גם הסיפור שלו, רחוק מאותו סיפור המשתקף במראה כל בוקר, ערימת בשר העוטפת את גופו הרופס, את רגליו הוורודות. שישים השנים משתברות במראה לאלפי צלילים, משוועים למנצח שיניח בהם סדר, שיניח בהם שלווה. הוא רוצה 'סיפור' פשוט, סיפור מגוחך, סיפור כמו באופרה.
מעל אד המים השלווים זהר להק גחליליות במעוף עיקש, משרבט באוויר קווי אורך ורוחב זוהרים הנארגים לרגע הנשמר בזיכרון, כמו הזמן החולף. ואז, באותה מהירות בה האור כבה, עפו לדרכם כשמבטו מלווה אותן עד שחשכו לגמרי והופיעו שוב בפתחם של ימים שזכר, עולים מן המים העמוקים כערפילי שחר, קלים כנוצה ונישאים ברוח הנושבת בגבם.
גופו התכווץ על ספסל העץ הקשה וידיו אחזו במשענת בחוזקה. דוק עלה בעיניו ודמותה של ג'ודית דורהם צפה בהם, שיערה אסוף קדימה, וקולה עורג את מרחק השנים, שרה בקולה את מילותיו שלו.

שלום לך אביב יקר
שלום ימים שתמו
פרחים נבלו
עכשיו כבר קר

לילות טרופים בי קמו

וכשיכבו האורות
בתחנת רכבת
כשהעיר תשקוט מיום עמל
אתור אחר מקום לשבת
אדע,
בא סוף לקרנבל.