דף הבית

הסיפורים
שלכם

המרוץ של אריאלה נגד הזמן / דפנה מרקוביץ'

אריאלה אהבה שיגרה, היא נסכה בה ביטחון. אהבה לדעת מה מצפה לה בכל רגע נתון. היא נכנסה לחדר השירותים, הרימה את מבטה מעלה אל שעון הקיר העגול שתקתק באדישות. המחוגים הצביעו על השעה 6:32. אחד השעונים בבית ממהר. היא תהיה חייבת לאתר אותו ולסנכרן את הסורר עם שאר חבריו הסופרים.

לא יותר מדקה לפיפי, ואם תצטרך ליותר מזה – בשום פנים ואופן לא תקצה לפעולת המעיים הדרושה יותר מארבע דקות.

עובדה עצובה מס' 2:– אריאלה חרדה מהזמן.

יש ימים שמתחילים בעצלתיים ודומה ששום דבר משמעותי יצליח לנער מהם אף לא גרגר אחד של התרגשות. אך מנגד, יש ימים של ברקים וסערות המפציעים מתוך שגרה כאובה.

בדיוק יום שכזה עתיד היה לעבור על אריאלה, אך היא, שלא ידעה סערות רבות בחייה החדגוניים, התעוררה לקול השעון המעורר שלה, שעון מכני, ששימש אותה עוד מימי שירותה הצבאי כפקידה בבקו"ם, ב- 6:30, השעה הקבועה בה הקיצה ב- 14 השנים האחרונות, ספרה עד 10 בקול רם, תוך שהיא מותחת את זרועותיה מעלה, ובהגיעה לספרה '10' – זינקה מספת הנוער שלה.

עובדה עצובה מס' 1:– אריאלה, בת 34, עדיין הולכת לישון מדי ערב במיטת יחיד, בספת הנוער שלה.

אריאלה אהבה שיגרה, היא נסכה בה ביטחון. אהבה לדעת מה מצפה לה בכל רגע נתון. היא נכנסה לחדר השירותים, הרימה את מבטה מעלה אל שעון הקיר העגול שתקתק באדישות. המחוגים הצביעו על השעה 6:32. אחד השעונים בבית ממהר. היא תהיה חייבת לאתר אותו ולסנכרן את הסורר עם שאר חבריו הסופרים.

לא יותר מדקה לפיפי, ואם תצטרך ליותר מזה – בשום פנים ואופן לא תקצה לפעולת המעיים הדרושה יותר מארבע דקות.

עובדה עצובה מס' 2:– אריאלה חרדה מהזמן.

אריאלה חרדה מהזמן, אלא שהיא איננה יודעת את זה. היא טועה לחשוב שהיא אוהבת לעמוד בזמנים, 'דייקנית' – היא מכנה את עצמה בגאווה, ואם יש תכונה שהיא ממש בזה לה אצל אנשים אחרים, הרי היא 'חוסר הדיוק'. אין דבר השנוא יותר על אריאלה מבזבזני הזמן האלה, שהזמן נוזל להם מבין האצבעות, והם פשוט לא מבינים איך קרה שאיחרו לפגישה הזו או החמיצו את האוטובוס ההוא. זה נראה לה מגוחך בדיוק כמו מורה ששומעת מפי תלמיד עצל את התירוץ הלא מקורי והנלעג ביותר: 'הכלב לעס לי את המחברת…'

דקה אחר-כך ואריאלה כבר מעל לכיור בחדר האמבטיה, שוטפת ידיים ופנים. שלוש פעמים תרחץ. תמיד מספר אי זוגי. שלוש פעמים לכל יד, שלוש פעמים בהצלבה לכל חצי פנים; יד ימין תרחץ את חציו השמאלי של פניה ותעבור במסלול הקבוע המתחיל בקו העליון של שיער קודקודה, תרד דרך אוזן שמאל ומשם תגלוש עד לקצה הסנטר. יד שמאל תעשה את אותו הדבר בצד השני.
טקס דומה יתנהל גם לגבי הידיים עצמן. על כל יד להיות מסובנת בנפרד שלוש פעמים, בהקפדה יתירה כמעט עד למרפק, אם הותזו מים מעל למרפק, עליה לנגב את הידיים היטב ולהתחיל את סבב הרחיצה מחדש, אבל הפעם עליה לרחוץ ולסבן חמש פעמים כל יד.
לפעמים, כשאריאלה מפספסת ומתיזה מים גם בסבב השני, היא מביטה מודאגת בשעון שמעל לכיור, גם הוא, כשאר ה'סופרים' עוזר לה לשמור על הזמנים, 'מלשין' על כל דקה שעוברת, ואז היא לא לוקחת סיכונים מיותרים, ועוטפת את אמותיה במגבות מטבח דקות, קרוב ככל האפשר לכיפוף המרפק – כך לא תַחצה הפעם אף טיפה את קו המרפק ולא יהיה עליה לבזבז זמן מיותר בסבב הרביעי של קרצוף עצבני של זרועותיה תשע פעמים.

עובדה עצובה מס' 3:– אריאלה OCD, מה שנקרא: בעלת אישיות טורדנית-כפייתית. משועבדת לטקסי ניקיון.

בשלב הזה אריאלה בדרך כלל מחליפה את כתונת הלילה שלה בבגדים שהונחו מבעוד מועד על כסא העץ שלצד המיטה. מבט מעל למראת השידה שבחדרה יגלה לה אם היא עומדת בזמנים וכמה זמן נותר לה להשקיע באיפור פניה. זה כמובן גמיש, אריאלה איננה נעדרת בינה והיא משאירה רווח לטעויות או אירועים בלתי צפויים, שהם, כידוע, טורפי זמן.
אם רחצת הידיים הלכה כשורה, הרי שיש לה 8 דקות להתאפר, ואם התאחרה – תקזז את הדקות היקרות האלה מהקצאת הזמן שיועדה לאיפור. כך, שיש ימים שאריאלה נראית בהם מאופרת למשעי, ונמשיה הרבים מכוסים שכבת מייק-אפ הגונה, ויש כאלה בהם היא יוצאת לרחוב, כשידיה אדומות וסדוקות מרוב רחצה ואילו פניה חפות מצבעי פנים. זה עונשה על בזבוז הזמן.
שגרת יומה הבטוחה של אריאלה מתנהלת בקביעות מרגיעה מזה 14 שנים, למעט חריגות זעירות פה ושם, כשכל מקרה חריג זכור לה וזכה להפקת לקחים. הבוקר הנוכחי תקתק כפי שצפתה שיתקתק. היא שתתה, כהרגלה, בעמידה מעל לדלפק השיש שבמטבחה, חצי כוס חלב ויצאה את ביתה מאופרת ומסורקת.
אריאלה היתה מה שמכונה 'בלונדינית', אבל לא כזו שמסובבים אחריה את הראש. היא היתה בלונדינית מן הסוג החיוור, המנומש, עם עור פנים עבה וגבשושי מעט ושיער שלא היה מתולתל וגם לא חלק. לאריאלה לא היה זמן מיותר להשקיע בתסרוקת הדורשת תחזוקה כמו פן או רולים, ולכן הקפידה לגזור את מחלפותיה בסנטימטר אחד אצל הספר השכונתי מדי חודש, בבוקר יום שישי. שיערה הגיע כמעט עד לכתפיה. זה היה אורך נוח לסירוק עבורה, לא מכביד מדי, אבל גם לא קצר וגברי, אלא שאריאלה לא ידעה שהיא נראתה כמו דודה מבוגרת שקפצה מתוך גלויה ישנה מתחילת המאה שעברה. שערה הפזור נטה להתנפח ושערות בודדות קפצו והסתלסלו מחושמלות מעל לפסוקת שחילקה את מחלפותיה באמצע. היא שמרה על משקל תקין וקבוע לאורך השנים האחרונות. לא רזה ולא שמנה. אשה רגילה. משקל לא היה הבעיה שלה בכלל, לא, בכלל לא, אבל חלוקת המשקל על פני כל הגוף – כן.
לאריאלה היה גוף חיוור ורופס, כתפיה היו שמוטות וזרועותיה כמעט תמיד חבקו את תיקה מלפנים. מודעת היתה לאפשרות הזמינה בכל עת לסחיבת תיקה. 'זה קורה כל הזמן, אפילו בצהרי היום' חשבה לעצמה פעמים רבות בזמן שעיניה התרוצצו בניסיון לראות מזווית רחבה ככל הניתן אם היא נתונה לאיום גניבה מימינה או משמאלה.

החנייה הרגילה שלה במקום עבודתה – היתה פנויה. זה ברור, היא שילמה מכספה כדי להקים עמודי מתכת קטנים ששלשלת ברזל מחברת ביניהם ולו רק כדי להיות בטוחה לחלוטין שאף אחד לא יתפוס את החנייה השמורה לה במקום עבודתה. היא עצרה את מכוניתה ויצאה בחיוך קטן לשחרר את השרשרת. לרגע לא הצטערה שהשקיעה את הכסף הזה בחנייה. היא סברה שבמקום עבודתה היו כאלה שחשבו שזהו צעד מעט מוזר ומיותר, לשמור על חנייה בעבודה באמצעות עמודי מתכת ושרשראות, ועוד מכספה, אבל כל זה לא שינה לה כהוא זה. היא לא היתה מודעת ללעג שהיתה המושא שלו במחלקה אותה ניהלה. לאריאלה היתה תכונה נדירה שעזרה לה לשרוד בעולם המנוכר שאנחנו חולקים כאן. היא היתה עיוורת וחרשת ללעג.

עובדה עצובה מס' 4:– אריאלה מרוכזת בעצמה רוב היום, מה שלא מותיר לה פנאי להתבונן ולהעמיק באחרים.

עם זאת, עדה היתה לטבע האנושי. אנשים פשוט אף פעם לא מצייתים לשלטים. לא משנה להם שמספר הרכב שלה מצוין לבן על גבי אדום מעל למקום השמור לה, לא מעניין אותם שכתוב באותיות קריאות וברורות 'לא לחנות! החנייה שמורה לעובדי הנהלת טבע'. אנשים פשוט צריכים לחנות – והם נכנסים וחונים במקום הפנוי הראשון שהם מוצאים. כל שקל שיצא מכיסה בעניין זה היה, מבחינתה, שווה את שלוות הנפש שהעניקו לה אותם העמודים בבקרים.

אריאלה חנתה בקלילות, טרקה את דלת רכב החברה שברשותה ולחצה על השלט לנעילה. 'ביפ' אחד קטן נשמע. זה טוב, זה סימן שהרכב נעול כעת. היא צעדה לכיוון המעלית. 'רגע' חשבה 'היה רק ביפ אחד? או שאולי היו שני ביפים?' היא שנאה כשזה מתחיל, אך ידעה שלא תהיה לה בעיה להתמודד עם השאלה המנקרת. רק גיחה קצרה בחזרה למכונית, הלא היא ממש קרובה אליה והשַלט מגיב גם ממרחק. 'עכשיו תהיי מרוכזת, אַרי' נזפה בעצמה 'תקשיבי כמה ביפים'. היא הרימה ביד רועדת את שלט המכונית למול פניה ולחצה בריכוז על הכפתור המסמן נעילה. הוא לא הגיב. טוב, הדבר ההגיוני היחידי לעשות הוא ללחוץ כעת על כפתור הפתיחה של המכונית.
'ביפ ביפ'.
'אוקי' חשבה 'שני ביפים. זה טוב. שני ביפים, שני ביפים. עכשיו עליי לסגור ולהקשיב בתשומת-לב' הפעם, בעת הסגירה השנייה, היתה אריאלה במיקוד יתר ושוכנעה מעל לכל ספק שביפ אחד בלבד נשמע. היא חייכה לעצמה והכניסה את מפתחות המכונית לתיקה האפור והחלה לצעוד שוב לכיוון המעליות שבבניין. עדיין בחנייה היתה כשזה קרה.

חריקת בלמים עזה כמעט גרמה לליבה לקפוץ מחזה. חלון נפתח ויד שעירה יצאה מצד הנהג ונפנפה בעצבנות "זוזי מכאן כבר' נשמעה צעקה בקול מחוספס 'וסתכלי לאן את הולכת, פרה מטומטמת". כמעט נדרסה בחנייה. ליבה דפק בקצב מהיר, מהיר מדי ואגלי זיעה קרה החלו לבצבץ על מצחה. היא ליקקה את שפתיה היבשות ונתכעסה 'איזו שפה, זה כבר עובר את הגבול' פיה נמלא מרירות. רק שלא תקיא. אליה לא פונים בטון כזה. איש חצוף ולא מחונך, בוודאי נשר מבית הספר בסוף כיתה ח'. היא צעדה הלאה בברכיים רועדות, מנחשת שמבטו של הנהג הברברי מתעכב על גבה בבוז, אולי מביט באחוריה, ברגליה. כעת החלו צעדיה להתעקם, רגלה הפריעה לחברתה. היא ראתה את זה מגיע כמו סרט בהילוך איטי. הנה היא מכשילה את עצמה, רועדת, רגלה הימנית צעדה מעט עקום שמאלה ורגל שמאל הפזיזה, כמו לא קיבלה פקודות מאותו המוח, כאילו שייכת היתה לאשה אחרת, נשלחה להפריע למסלול של תאומתה – וכך ארעה ההתנגשות הבלתי נמנעת.
'להרים את החצאית' היא חשבה תוך כדי נפילה, ולמרבה ההפתעה הספיקה להרים את שולי חצאיתה המגוהצת, והספיקה בכך למנוע מן האספלט השחור להכתים את הבד המעומלן. 'רגל אפשר לנקות, אבל כתם מבד קשה יותר להסיר' חשבה, והיתה לשבריר שנייה מרוצה מתושייתה.

יורי, השומר הזקן בקבלה, מיהר אליה לעזור לה להתרומם על רגליה. הוא הוצב מטעם חברת שמירה ב'טבע' בשבע השנים האחרונות, והכיר את כל באי הבניין המפואר.
יורי. תמיד במשמרת בוקר. בשלוש יקפל את הציוד הדל שלו, יתחב אותו לתוך תיק שחור קטן, תיק בד פשוט כמו של נהגי אוטובוסים, וייסע הביתה.
אבל הנה האשה המוזרה הזאת. 'גיברת קוקוריקה' כינה אותה בינו לבינו. תמיד מגיעה באותה השעה, תמיד אוחזת בתיק חזק מקדימה, תמיד פותחת החניה במפתח, תמיד אותה ברכה בכניסה: 'בוקר'. מה קרה? חשב, אי אפשר להגיד כבר משפט מלא? בוקר טוב? אבל איך אפשר לא לגשת? אשה מסכנה. בלי בעל, בטח בלי ילדים. הוא שמע לא פעם כיצד צוחקים עליה החבר'ה מהקומה שלה כשחזרו מארוחת הצהריים.
תוך חצי דקה נעמד יורי מעליה, רכן מעט לעברה ושלח בעדינות רבה את ידו לכתפה, רצה להסב את תשומת ליבה לנוכחותו.
אריאלה הרימה מבטה אליו. כובע קסקט שחור עם לוגו של חברת השמירה ירד על מצחו, משקפי השמש הכהים שלו התקרבו אליה עת רכן לישיבה שפופה, כדי שלא תובך או תושפל בשל פערי הגובה ביניהם.
'את בסדר? גיברת?' שאלה במבטא רוסי כבד. מבטא שנשמע כמו חיקוי נלעג של רוסים בסאטירות טלוויזיוניות זולות. אריאלה ניסתה לקום. הידיים ששלחה אינסטינקטיבית קדימה ספגו מכה והיו כעת שרוטות, מלוכלכות וזבות דם וברכיה לא נראו טוב יותר. היא הושיטה יד לתיקה ופתחה את הרוכסן. יורי חשב שבכוונתה לשלוף משם ממחטה לחה, כדי לספוג את הדימום הקל בברכיה, אבל להפתעתו היא הוציאה את מכשיר הטלפון. 'את רוצה מתקשרת למישהו? שייקח אותך לֶבית?' אריאלה רק הציצה בשעון הדיגיטלי שעל המכשיר שבידה. היום שלה כבר החל באיחור, למרות שהקדימה לצאת. 'לא, לא' אמרה לו 'אני בסדר, תודה… אההה…'
'יורי' הוא אמר לה, עוזר לה להשלים את המשפט. הוא ידע שבשביל רובם המוחלט של האנשים בבניין הוא היה רק 'השומר' ותו לא. אף אחד לא גילה עניין בחייו האישיים, במצבו הבריאותי, במצבו הכלכלי. הוא היה עבורם פשוט 'השומר'.
למעשה, יורי היה רחוק מלהיות סתם שומר. בעברו היה גנרל יורי ולדימיר אברמסקי, פרופסור אמביציוזי ופיזקאי ראשי בחיל הים הרוסי, מומחה לאופטיקה בצוללות גרעיניות. היתה לו עבודה מרתקת, אישה בבית וזונה בכל נמל. הוא נהנה ממעמד גבוה ופיקודיו רכשו לו כבוד. את כל אלה החליף בשמחה באהבתו לארץ אבות-אבותיו, כשמנגד חיזקה את החלטתו לעלות ארצה – שנאתו למשטר הרודני הרוסי, שמתקשט בתואר 'דמוקרטיה', אם כי כל שוטה ברוסיה ידע כי הדמוקרטיה ממנו והלאה. יורי פיתח שנאה עזה לחשדנות הרוסית בדרגים הגבוהים, לקנאה ולתככנות. בלב שלם עלה ארצה עם אשתו היפהפיה, סווטלנה, אלא שזמן קצר לאחר מכן נטשה אותו אשתו הצעירה ושבה למולדתה. היא נשאה ברחמה את בתם היחידה, שלימים תגיע לארץ לחפש את אביה במטרה לבקש לעצמה ויזה ישראלית, אבל זה כבר שייך לסיפור אחר.
כאן, בארץ, היה על יורי להתחיל מאפס. המקצוע היוקרתי שלו שווה היה כאן כקליפת השום. לא היה לו סיכוי לעבור סיווג בטחוני במוסד צבאי כלשהו. אין בישראל דרישה לגנרלים רוסיים, הגם אם יש להם הכישורים הדרושים לתרום לפיתוחן של צוללות הגרעין של צה"ל. באין השפה העברית שגורה בפיו לא נותר לו ליורי, אלא לפנות לחברה קבלנית לשמירה – שתפנה אותו למקום בו יוכל למצוא פרנסה.
'בוקר טוב, לפתוח תיק בבקשה' – זה כל מה שהוא צריך היה לדעת לומר כדי שהמשרה תהיה שלו.
הוא קם מדי בוקר ב- 6:30, ערך את סדרת תרגילי הכושר שלו כעשרים רגע, התקלח במים קרים (גם בחורף), נטל את תיקו השחור והלך בהשלמה למקום עבודתו. לא היתה ביורי כניעה, לא תחושת כעס והחמצה על כי לכישוריו אין דורש. הוא אהב את הארץ, לטעמו אף הרבה יותר מה'צברים' שמתרברבים כאן על אהבתם למולדת, ובשנייה שקצת קשה – אורזים מזוודה ויורדים לחפש את מזלם בארצות הברית או באירופה.
'אין עבודה קשה – יש עבודה טובה' נהג לומר לפקודיו בחיל הים הרוסי. אם קשה, האמין, צריך להתאמץ יותר. כאן, ב'טבע', לא היה ליורי קשה. היה לו די זמן לקרוא. כמובן, אף פעם לא בשעת העבודה. הוא קנה מילון רוסי-עברי ובדקדקנות של נמלה פעלתנית שקד על העתקת חמש מילים ביום ושינון המשמעות שלהן. בכל יום היה בוחר חמש מילים חדשות מתוך המילון בסדר עולה של הא"ב, ובשעות העבודה היה שב ומעלה במוחו את המילים שהעתיק ביום האתמול. בביתו, לאחר שסיים את משימות יומו היה מתיישב וקורא כשעתיים קלאסיקות רוסיות מובחרות ומקנח בספרון בעברית לילדים בכיתה ב'. את האחרון – נתנה לו הספרנית בשכונת מגוריו, כשבירר אצלה בעברית קלוקלת היכן הוא יכול להשיג חומר קריאה בעברית למתחילים. היא הסירה את משקפי הקריאה שלה בחיוך, יצאה מאחורי דלפק הקבלה לכיוונו וברוסית מושלמת הסבירה לו שתוכל, ברשותו, להשיג לו גם חוברות עבודה בנושא בשפה העברית – חינם אין-כסף, שאריות שאין להם דורש, אמרה ורמזה לו ללכת אחריה. היא נעצרה בקצה הספריה, מצביעה על קבוצת מדפים צבעוניים, עליהם מסודרים ספרי ילדים בגדלים שונים. "הנה, כאן, פרופסור" אמרה ביראת כבוד ופינתה עבורו את המעבר. 'היא מכירה אותי' חשב. הספרנית הצעירה זיהתה אותו מתקופתו הזוהרת כגנרל רוסי, ועד עתה יורי לא מצליח לשים את האצבע על מהות חיוכה ואדיבותה; האם היו במחוותיה שמחה לאיד על נפילתו למעמד נמוך משלה, התנשאות או שמא רצון אמיתי לעזור לאיש מבוגר ללמוד עברית. הספרנית האדיבה דאגה להשאיר עבורו את חוברות העבודה בתוך שקית שקופה, שלקצהַ שודך פתק באותיות קיריליות, ששמו מתנוסס עליהן. בכל שבוע, כשביקר בספריה – מצא את השקית וליבו ביצע ניתור קטן בהתרגשות כמו היה ילד נרגש המקבל צעצוע שביקש ארוז באריזת מתנה.
במהלך שמונה השנים בהן עלה ארצה – צבר יורי אוצר מילים משמעותי, שלא היה מבייש אף מורה לעברית. אמנם הדקדוק שלו היה רחוק מלהיות מושלם, ולא היה לו עם מי להתאמן בשיחה, שהרי לבד מ'בוקר טוב' וכמה הנהוני ראשים מצד המבקרים בבניין – לא זכה להחליף ולו משפט קצר אחד בעברית. הפעם, חשב, ינסה לבחון את התקדמותו בשפת הקודש בשיחה עם המנהלת 'גיברת קוקוריקה' מקומה 5.
הוא שלף מכיסו השמאלי בקבוק מים מינראלים סגור וחתום. הוא הושיט אותו לאריאלה ואמר: 'קחי, גברת, לא לדאוג, זה סגור הרמטי, רואה?' והצביע על מכסה המגן השקוף שחותם בקבוקים חדשים. אריאלה היתה אסירת תודה, אם כי לא ידעה כיצד תתנקה כאן, בחנייה, מבלי שיותזו עליה מים, חלילה, מעל למרפקה. היא ידעה כי בכל מקרה יהיה עליה להיכנס לשירותים שבקומה שלה על מנת שתוכל להתנקות כראוי.
יורי התכוון לדאוג שהגברת המוזרה תשתה מעט, שתרגיע את נפשה הסוערת, ואילו אריאלה, שקצב ליבה נרגע מעט עכשיו, רק חשבה על הדרך החסכונית ביותר בזמן להתנקות. היא פתחה בידיים רועדות את הבקבוק ובזהירות ותשומת לב מירביים – שפכה מעט מתחולתו על כפותיה ועל ברכיה החשופות. מטפחת לבנה הוגשה לה, מקופלת ומגוהצת למשעי. מטפחת של פעם. 'ג'נטלמן אמיתי' חשבה אריאלה והרימה את עיניה לפגוש בשלו. השומר הזה לא כל כך זקן כפי שסברה תמיד. נראה היה לה באמצע שנות החמישים שלו, נאה, מרשים. אמנם יש לו זקן קצר, אפור ומוקפד, אבל מתחת לכובעו יכולה היתה לראות ניצני שיער קצוץ, מגולח, בצבע חום – אפרפר, שיער בריא, לא פלומתי ודליל כשל קשישים. שיער של גבר.
היא נטלה את המטפחת ופתחה את קיפוליה, מודעת היטב לגיהוץ המוקפד שעברה. חיוך קטן הרעיד את שפתיה הסדוקות. יורי מיהר להרגיע 'זה נקי. לא היה בתוך חוטם. את יכולה לקחת זה' אמר ועודד אותה בתנועות פנטומימה להניח את המטפחת על ברכיה הרטובות, מרוצה משיחת החולין שנזדמן לו לפתח.
ליורי היתה עין לאנשים. הוא הבחין ברעד הקל שבידיה, בשפתיה הרוטטות כשניסתה לדבר. 'נוירוטית' הוא חשב לעצמו 'בטח על כדורים' הרהר בשבריר שנייה, בזמן שבפועל ניסה לגרום לה להתרומם מישיבתה על האספלט ולעבור לתוך המבנה הקריר. הוא שקל אם לגעת בה, מדמיין שתירתע ממגע ידיו.
היא הצמידה את ברכיה הפצועות זו לזו והניחה ביסודיות עליהן את מטפחתו, כך שזו כיסתה את שתי הפיקות. כתם ורדרד התפשט על המטפחת הלבנה. 'תודה, יורי' מלמלו כלפיו שפתיה הרועדות.
'זה בסדר, גיברת' אמר לה בחיוך וגמר אומר לאחוז בה תחת בית שחייה ולסייע בידה לקום. כשיורי החליט דבר מה – הוא על פי רוב ביצע אותו ללא שהיות. וכך גם היה הפעם. הוא פשוט שלח יד איתנה אל החלק העליון של זרועה, ומשך אותה באיטיות כלפי מעלה. אריאלה התרוממה לאט, מקפידה ששולי חצאיתה לא יגעו בברכיה. הם צעדו לאיטם ביחד. יורי אוחז בזרועה של אריאלה בידו האחת, ובאחרת – מחזיק בתיקה האפור.
מגע ידיו החמים גרם לה לתחושת עונג מעקצצת. שנים שלא החזיק בה כך גבר. היא ניסתה להציץ בפניו תוך כדי צעידה, מדמיינת כיצד הם בוודאי נראים כזוג לאנשים שחולפים על פניהם.
זוג.
חיים בשניים. האם תוכל אי פעם לאמץ אל השגרה הבטוחה והמוכרת שלה מישהו שיוכל לחלוק איתה את הזמן?
השעון הפנימי שלה תקתק.
ילדים, היא חשבה, האם יהיו לה אי פעם כאלה? מן הסוג הנקי והמסודר, ילדים מוקפדים, שאפם לעולם אינו דולף והם תמיד מדיפים ריח של שמפו… ילדים שהולכים לישון בשבע בערב וקמים, כמותה, ב- 6:30…
אריאלה המשיכה לצעוד לצידו, מודעת לסטייה הקלה של מחשבותיה מן המסלול הכל כך מוכר להן. היא התאפסה באחת. לא כל אחד מוכרח להביא ילדים לעולם הזה, פסקה לעצמה. רוב האנשים שהיא מכירה מעידים על עצמם שהם הורים נהדרים, כשבפועל, היא בעצמה ראתה שהם לגמרי ההיפך. הנה, קחו לדוגמא את אמא שלה עצמה. איזו אישיות, מחנכת בישראל, פסיכואנליטיקאית בעלת שם, גידלה את בתה היחידה בכאוס מוחלט, בטינופת של אגרנית. אף לא אחד ממאות מאמריה המצוינים, שהתפרסמו בטובי העיתונות הרפואית ובאוניברסיטאות היוקרתיות והנחשבות בעולם – היה מתקבל אילו ראו אֵי מי היכן נכתבו עבודות אלו, וכיצד נראית בתה המסמורטטת של הפסיכולוגית המכובדה.

אריאלה הניחה לידה השמאלית לתפוס בידו של יורי. היא הופתעה מעצמה, מעזות פעולתה, מהפלרטוט הבוטה. לחייה העלו סומק.

עובדה עצובה מס' 5 – לאריאלה צורך עז ולא מסופק במגע.

יורי חש בידיה הלחות של האשה הצעירה שלצידו. ידי צלופח, חשב במונחים של איש ים ותיק, אם כי התיאור החלקלק לא התאים לאופייה הנוירוטי של הגברת קוקוריקה. כעת הגיעו ללובי הבניין. קרירות המזגנים והצל שסיפקה מפלצת הבטון – היכו בשניהם.
מחוגי השעון בלובי הקר הצביעו ללא רחמים על הספרות 8:17, בכל יום אחר באותה השעה, היתה אריאלה אמורה להיות ישובה מאחורי שולחנה קצת למעלה מחצי שעה. עכשיו, אם תיקח בחשבון עוד כרבע שעה של שטיפות ידיים ופנים בשירותים הציבוריים בקומת הקרקע ותוסיף עליהן את הצורך לשטוף את ברכיה החבולות, הרי שקרוב לוודאי תאבד עוד כ- 20 דקות.
אוי, לא, לא… חשבה בדאגה הולכת וגוברת. כמה זמן איבדתי. זה ממש אסון. אוי ויי, והבירכיים…
אמנם נכון, לאדם מן הישוב לאחר לעבודה ב- 37 דקות תמימות זה לא סיפור כזה גדול. אבל עבור אריאלה, האירוע כולו היה מגה-קטסטרופה. היא חשה כיצד מחישות פעימות ליבה את קצב ועצמת תקתוקם. כפותיה החליקו מידיו של יורי.
יורי חש בתמורה שחלה בגברת האומללה שלצידו. שפתותיה מלמלו מבלי משים מילים כמו 'אוי וויי' ו'אוי, לא, לא' וסערת נפשה נשתקפה מפניה הדאוגות ומכפות ידיה המזיעות.
'יהיה בסדר, גיברת…?!' ספק שאל ספק הציע נחמה 'שטרסלר' היא עזרה לו להשלים 'אריאלה שטרסלר' היא אמרה מביטה לכל כיוון בהיסטריה הולכת וגוברת. 'גיברת שטרסלר' הוא אמר בקול רך, בניסיון להרגיע. הוא הושיט לעברה את תיקה האפור. היא נטלה אותו ואימצה אותו קרוב לחזה. כעת הביטה מטה, בידיה עדיין אחזה את הממחטה של יורי. היא החזירה לו אותה בידיים רועדות. הממחטה המוכתמת בעיגולים וורודים ובכתמי אספלט אפרפרים ביצעה ריקוד רוטט קטן בידיה.
יורי כיסה בשתי כפותיו על ידיה הרועדות. 'תשאירי את הממחטה אצלך, גברת שטרסלר' אמר באבירות שכבר דומה שפסה מן העולם.
מחשבותיה של אריאלה כבר נדדו ממנו והלאה.

עובדה עצובה מס' 6 – לאריאלה נולד היום טקס חדש.
שטיפת ברכיים.