שלדים בארון / לירון אוסי

בשעה אחת עשרה הטלפון המשרדי צילצל "הלו, מוריס מה שלומך?נפגשים באחת בקאנטרי." היה זה חברו למשחק טניס "כרגיל, נתראה." מוריס מעולם לא הפסיק לעסוק בספורט גם לאחר שחגג את יום הולדתו ה-70 בשבוע שעבר.
שוב נשמעה חריקת דלת המתכת הכבדה בכניסה למפעל "שלום, יש פה מישהו?" הידהד קולו של גבר באולם המכבשים. מוריס קם מכסאו "כן, שלום במה אוכל לעזור?" מוריס חייך אל הלקוח הלא מוכר.
"מוריס אזולאי?" שאל הגבר חמור הסבר.
"כן." יישר את משקפיו על אפו מוריס וידע שזה לא לקוח פוטנציאלי.
"קובי אלדן" אמר והושיט את ידו "ימ"ר צפון, יש לי כמה שאלות." מוריס לחץ את ידו המושטת.
"אתה חוקר את השריפה במפעל רהיטים?" מוריס סימן לקובי לבוא אחריו לכיוון המשרד.
"לא, באתי בעניין של אבנר סירי". השניים התיישבו משני צידי השולחן.
"אבנר סירי? חשבתי שסגרו את התיק הזה לפני איזה שלושים ארבעים שנה"
"צצו ראיות חדשות" קובי הצביע על התמונה של המחלף בעיתון "מצאו את הגופה שלו, או יותר נכון את השרידים שלו."
קובי לא תיכנן לשתף את המידע הזה, התכוון רק לשאול כמה שאלות וללכת, אבל ברגע שראה את מוריס, הרגיש כאילו הוא חלק חשוב בפאזל של הרצח של אבנר סירי. האינטואיציות של קובי מעולם לא איכזבו אותו והוא לא התכוון להתעלם מהן.
"איך אני יכול לעזור לך ? " מוריס זז בכסאו.
"הכרת אותו ?"
"כן, בערך, הוא ירש את מפעל האריזות מהחם שלו, מיכאל כשנפטר. אני ניהלתי בזמנו את המפעל."
כשמוריס השתחרר מהצבא. הוא החל לעבוד במפעל אריזות הראשון בחיפה בבעלותו של מיכאל הורביץ. כל האריזות שיצרו בשנות השישים נראו כמו קופסאות נעליים, מכסה ובסיס. מוריס עבד על המכבש הענק שייצר את התווי לקיפול הקופסה, בעוד שחבורת נשים צעירות היו מקפלות ותופרות את הקופסאות בעזרת סיכות. מוריס אהב נשים והן אהבו אותו. תמיד הייתה לו חברה שאיתה יצא למטרות רציניות אך מעולם לא ויתר על ליל הוללות עם מתנדבת הולנדית בתקופות הקטיף בקיבוץ.
כשאדון הורביץ חלה מוריס ניהל את העסק ולאחר מותו ירשו את המפעל בתו ורה ובעלה אבנר סירי, מוריס תמיד תהה אם אדון הורביץ ידע שחתנו הטרי היה ראש משפחת הפשע ביבנה.

ורה הייתה מגיעה לעיתים רחוקות למפעל כשאביה עוד ניהל בפועל. מופיעה בשמלות חושפות כתפיים ושדיים, מסתגרת עם אביה במשרד, ביקורה תמיד עירער את שלוותו של מיכאל והוא תמיד שיחרר את העובדים מוקדם בימים שהייתה מבקרת.
מאז שנפטר ורה החלה להגיע למפעל על בסיס יומי, מתיישבת בכסא המשרד ומנהלת את ענייניה מהטלפון של בית העסק.
"נשמע שהכרת אותו קצת יותר מבערך."
"לא ממש רוב ההתנהלות שלי הייתה מול ורה, אבנר היה מגיע מדי פעם אבל לא היינו מחליפים יותר מכמה מילים על כדורגל ומצבו הכלכלי של העסק." קובי הנהן והמשיך "מתי ורה מכרה את המפעל לשוסטר ובניו ? " עפ"י הרשומות שאסף קובי, הוא כבר ידע את התשובה והסתכל על מוריס שנראה כמנסה לפשפש בתאי הזכרון המאביקים שלו "אם זכרוני אינו מטעני זה היה מתישהו באמצע שנת 71." מוריס ידע את התאריך המדוייק שבו ורה מכרה את המפעל, השמונה עשר ביוני 1971.
"אבנר חוסל לכאורה באזור פברואר 1970, איך ורה הייתה בתקופה הזו עד המכירה של המפעל"
"בחצי שנה הראשונה היא בכלל לא באה למפעל ואז הודיעה לי שהיא מתכוונת למכור. כדאי שתדבר איתה."
"ניסיתי, היא לא ממש צלולה בימים אלו."
"טוב" הפטיר מוריס "יש עוד משהו שאני יכול לעזור לך אני קצת ממהר, מחכים לי במגרש טניס" אם קובי לא היה רואה את התמונה של מוריס במגרש טניס עם מחבט על קיר המשרד לא היה מאמין לו.
קובי קם "נהיה בקשר"
"אין שום בעיה, תמיד שמח לעזור" הם שוב לחצו ידיים וקובי פנה לכיוון היציאה.
מוריס נשם לרווחה כששמע את המכונית של קובי מתניעה ומתרחקת. הרים את העיתון ובהה בתמונה של המחלף החדש שעומד להפתח והרגיש שזאת רק ההתחלה.

קובי נסע לבקר את אמו, שולה בביתה בקרית חיים מערבית, זה היה הבית שבו גדל. הבניין שכן שני רחובות מקו הים והיה חלק מבלוק בתי רכבת של 3 קומות שקירותיהם כבר ראו ימים טובים יותר הודות לאכזריותה הארוכת שנים של רוח הים המסיעה בנדיבות אדי מי מלח ששחקו ואיכלו כל בניין שנקרה בדרכם.
הוא החנה את הרכב ברחוב ועלה את עשר המדרגות לקומה הראשונה בקפיצות של שתי מדרגות בכל פעם. ככל שהתקדם במעלה המדרגות ריח האוכל של שישי בצהריים התגבר באפו, הוא כמעט היה יכול טעום בפיו את טעמו המוכר של הפלפלים הממולאים ברוטב עגבניות עם רמז של עלי דפנה וקמצוץ של בהרט. הוא פתח את הדלת ונכנס למטבח. שולה כבר חיכתה לו בשולחן הקטן במטבח שלמולה מונח עיתון מוסף השבת, היא הרימה את עיניה אליו ברגע שנכנס על פרצופה נפרס חיוך גדול כשקמה לקבלו בחיבוק אמרה "אתה מאחר, האוכל מתקרר" קובי נישק את לחיה "עצרתי באזור תעשייה לפני שבאתי"
"איפה?" התעניינה אמו והחלה להגיש פלפלים ממולאים מהסיר לשתי צלחות. "במפעל אריזות" קובי פתח את המקרר והוציא סלט כרוב "עבדתי פעם אצל מישהו במפעל אריזות בחיפה לפני שנולדת."
"איזה מפעל ?" המשיך לשאול, פעם חוקר תמיד חוקר. קובי שלף שתי כוסות מהארון וקנקן מים קרים. התיישב מול אמו והחל במלאכת האכילה "הורביץ אריזות" הביס נתקע בגרונו והוא התקשה לבלוע, הוא שתה קצת מים "אל תגידי לי שאת מכירה את מוריס אזולאי" היא חייכה מאוזן לאוזן "בטח שאני מכירה, איזה איש נהדר ומקסים, יש לו אישה ושלושה ילדים הם גרו בזמנו בקרית מוצקין, שנים שלא שמעתי את השם הזה" היא השתהתה לרגע על המחשבה ופתאום הבעתה השתנה במהירות לדאגה "משהו קרה למוריס?." קובי מזג מים לשני הכוסות "לא קרה לו כלום, הוא בבריאות טובה, הוא אפילו משחק טניס" הבעתה התרככה והיא לגמה מהכוס "הוא הסתבך במשהו ? "
"למה את שואלת ? "היא חייכה "אתה יודע שאתה הבן שלי, אני לא טיפשה. וחוץ מזה אתה אף פעם לא מאחר לארוחת צהריים של יום שישי אלא אם כן נשאבת לאיזו חקירה." קובי צחק "הוא אולי קשור לאיזה מקרה שאני עובד עליו, מה את יכולה לספר לי עליו"
"איזה מקרה ? " התעניינה. "אני עוד לא יכול לדבר על זה עדיין, אבל אני כן יכול לומר שזה משהו שקרה לפני שלושים שנה"
"מעניין, ממש כמו פשע מן העבר, הסדרת טלויזיה." שולה נדרכה "אז מה הראיות חדשות?" קובי חייך "אמא, את יודעת שאני לא יכול לספר לך. מה את יכולה לספר לי על התקופה שלך כשעבדת אצל מוריס."
"הייתי ממש צעירה כשהתחלתי לעבוד שם, בערך בת 21, מוריס היה ממש נחמד אליי ועזר לי מאוד, הוא קיבל אותי לעבודה, הוא היה פלרטטן אבל מעולם לא ניסה משהו לא איתי ולא עם אף אחת מהבנות שעבדו אצלו."
"כמה זמן עבדת אצלו?"
"בערך שבע שנים, אני חושבת כשהיית בן חמש, סגרו את המפעל או מכרו אותו ומוריס אפילו עזר לי למצוא את העבודה בעיריית חיפה" קובי הנהנן והמשיך לאכול "את ורה הכרת?" אמו החמיצה פנים "אשה רעה, אתה יודע שהייתה שמועה שהיא ניהלה את הבית בושת הכי מפורסם בחיפה דאז. מוריס לא אהב אותה אבל הוא הסתדר איתה בלית ברירה בגלל שהוא כיבד את אבא שלה, אדון הורביץ גם אחרי שהוא נפטר." קובי סיים לאכול ונשען על המשענת מדושן מעונג, הוא שם לב שאימו אכלה מעט מהאוכל שבצלחת "מה קרה, לא טעים לך?" היא קמה והחלה לפנות את הכלים מהשולחן "לא יודעת, כנראה שאיבדתי את התאבון."
הטלפון של קובי צילצל, השיחה מזוהה בישרה שזו חוקרת מקרי המוות ד"ר דנה משולם. "היי דוקטור, תגידי שיש לך כיוון בשבילי"
"אני בדיוק בדרךחזרה הביתה מאבו כביר, הממצאים האחרונים הם שתי מכות טראומה לראש עם חפץ קהה, אבל הם לא היו קטלניות, אך מה שהיה יותר מעניין הוא שהמוות נגרם כתוצאה משבירת המפרקת"
"זה לא נשמע לי כמו חיסול חשבונות של העולם התחתון…." קובי הרהר בקול.
"תקרית מכות שתפסה תפנית ? " הסתקרנה דנה "אבנר לא מסוג הפושעים שהולכים מכות, היו לו חיילים בשביל זה"
"אז…."
"לא יודע עדיין, כל החיסול חשבונות הזה לא מסתדר לי, למה הסתירו את הגופה שלו בכלל….."
"לא יודעת, תבוא אליי ביום ראשון למשרד נעבור על כל הממצאים, לא יכולתי לחכות עם הפרט העסיסי הזה."
"אין ספק דוקטור שאת יודעת בדיוק על איזה כפתורים ללחוץ"
"ואפילו לא התאמצתי" הוא אהב לפלרטט איתה "למרות שאתה שוטר אני חייבת להודות שאני בלי דיבורית ובעיקר נטולת רצון להימצא על שולחן ניתוחים ברמב"ם, היה שלום, נתראה בראשון" היא ניתקה מבלי לחכות לתגובה ממנו.